מחשבות על הדוניזם דמגוגי

"הביקורת של יונתן הירשפלד על בוריס גרויס מסווה את העובדה שהיא מניפה דגל אחר – כזה שלא דבק בו כמובן רבב מרקסיסטי-מטריאליסטי, והוא מהווה שלוחה של הניאו-ליברליזם שמוכר את אידיאל החירות והסובייקט האוטונומי לכל מי שידו משגת". תגובה.

יונתן הירשפלד סולד מהגותו של בוריס גרויס (ערב רב, 24.10.2012). זכותו. בכל הגות יש נקודות עיוורות. אלא שהוא מלכתחילה סגר את עצמו מפניה, וגם הסווה את העובדה הפשוטה כי הוא מניף דגל אחר – כזה שלא דבק בו כמובן רבב מרקסיסטי-מטריאליסטי, אבל כזה שגם הוא שייך ל"משפחת רעיונות", משפחה אחרת. יתום הוא לא. הדגלון שלו נשגב, שלוחה של הניאו-ליברליזם שמוכר את אידיאל החירות והסובייקט האוטונומי לכל מי שידו משגת. למרות טענת הכותב, הוא אינו מציג את הגותו של בוריס גרויס, אלא מסלף אותה; היא מסתלפת כמו מעצמה מתוקף דגלו שלו ובשם "היצורים הרוחניים, סובייקטים בעלי נפש" המציעים "חוויה רוחנית ומפגש עם אחרוּת". על כן חשוב להצביע על כלי ההתלהמות המכריזים עליהום דווקא על עצם האחרוּת.

לא כל "נגד" מבשיל לכדי ביקורת שנבנית על מסד אינטלקטואלי, למרות התיימרות הכותב; לעתים ה"נגד" מסתכם להיסטֶריה לשונית שנזקקת לאוצר מלים מהסוג של "מגעיל", "טימטום", וכדומה, ולמיקס אקספרסיוניסטי נטול ניואנסים של הוגים "זוטרים" ושונים כרולאן בארת, פוקו, בודריאר, בוריס גרויס. הדמגוגיה הנהנתנית של הכותב טוענת להצגת דברים על רקע נטרלי. אבל לרוע המזל, אין נטרלי, יש מוטיבציות, והכותב עצמו, שלרגע שכח את נטל הנטרליות, מסכם את המוטיבציה הנשגבת שלו: "אידיאולוגיה" של אמנות "המתגלה כמו האל, הטבע, האהבה, או המוות כתביעה" להיענות להיות סובייקט. כאילו היות סובייקט אינו, בין היתר, שאלה פוליטית סבוכה ומרובת מכשולים. פשוט תתייחד עם עבודת אמנות – כמו קאנט עם הטבע – ותהיה סובייקט. אם כן, אידיאליזם של הנשגב עם היסטוריוֹת משלו.

בוריס גרויס – צילום: וויקיפדיה

הכללות גורפות וציטוטים יפים קישוטיים מדברי בלאנשו, לאקאן ואחרים הם אלטרנטיבה מפוקפקת למדי לטיעון לוגי מפתיע בכתיבה של גרויס. הוצאת משפטים מהקשרם האנליטי הכולל אינה פירוק לגורמים של הגות, אלא טקטיקת מתאגרפים. אלטרנטיבה של גלריות שיתופיות היא מצוינת, אך היא נבטה דווקא במחשבה הביקורתית של שנות ה-60 וה-70 (שאותה דומה כי הכותב מבטל מכל וכול), והיא הייתה אז תשובה למצבים קונקרטיים מסוימים פוליטיים-חברתיים-תרבותיים (ראו משל את שיתוף הפעולה בין האמניות הפמיניסטיות בלוס אנג'לס באותן שנים), וכך הינה עתה – תוצאה של מצב על פי נתוניו. את המצב הקונקרטי של עולם האמנות ושל ייצור תרבות בכלל בתוך המאפיינים הגלובליים כיום, בוריס גרויס חושף באיזמל חד ומפוכח ומתבונן במה שמעבר לפסאדה, מעבר למיתוס או למשאלה. אמנות היא ייצוג וככזו יש בה מרכיב מתווך, מרכיב מתעד. בחיים אפשר שיש רגעים בלתי אמצעיים, אך רוב הזמן אנו משחקים תפקיד – משדרים תדמית בביגוד ובמראה ובניתוחים פלסטיים ובהצהרה על העדפות ובקעקועי ראווה. עצימת עיניים מול שאלות דוגמת ייצוג, או אמנות כסחורה, או הרצת בורסת אמנים, או כתיבת טקסטים קטלוגיים שנופלים לעתים קרובות מדי לפח המלל יחצ"ני, או אסתטיזציה של הפוליטי באמצעי התקשורת ובאמנות כאחד, אינה ערובה לסיכול עצם העובדות. לא ניתן להפריד בין רוח לחומר, בין חומר לרוח. בלוליינות הקופצנית מסילוף אחד למשנהו מתחוור כתב אשמה בלתי אפשרי: מצד אחד המוצב על כס הנאשמים מואשם שהוא פונדמנטליסט החושב שהאמת בידו – "יודע מה באמת נכון" וכו', ומצד שני הוא מואשם על כי הוא "משוחרר מתקפות טענותיו", דהיינו: לא רק שהוא כבר אינו פונדמנטליסט, הוא גם אחד שלא יודע על מה הוא מדבר. לא פחות. בוריס גרויס מציג עולם מורכב שאין בו פתרונות קלים לעיכול או קפסולות נוסחתיות. לְדמגוג אין די נדיבות להעניק את הקרדיט הזה.

"אהבת אמנות" אינה ערך ברור במיוחד, שהרי לאהבה הרבה פנים וכך גם לאמנות. ג'קסון פולוק יצר אמנות, כלומר ייצוגים מתוּוכים שלא כל-כולם אותנטיות צרופה, ולא רק על רקע שיווק רעיון הסובייקט האותנטי והמשוחרר בתקופת המלחמה הקרה. אמנות היא פועל יוצא של יחסי כוח מסוגים שונים. כך גם האמנות של ג'ימי דורהאם, של אוטולית גרופ, ושל צבי גולדשטיין ורותי סלע ודוריס סלסדו ומרתה רַסלר ושרון הייס ומיקי קרצמן, ועוד ועוד אמנים מצוינים. "אוהבים אמנות" כסיסמה כוללת היא בעיקר סיסמה מוניציפלית כמס שפתיים לאזרח.

ואפרופו מוטיבציות מפורשות. הוצאת פיתום, שהוקמה ומנוהלת ע"י הח"מ והוציאה את תרגומו לעברית של ספרו של גרויס "כוח לאמנות", מקווה להוציא לאור השנה שני ספרים שכלי הביקורת שלהם חבים, בין היתר, למרקסיזם: מסה פילוסופית של בוריס גרויס על מדיום הכסף מול מדיום השפה, שנכתבה ב-2006, עוד לפני הקריסה הפיננסית הגלובלית של 2008; וכן ספר אנליטי מ-2011 של האל פוסטר, מעורכי כתב העת "אוקטובר" ופרופסור בפרינסטון, המבקר את תרבות האפקטים שמתלווה ליחסי הגומלין בין אמנות לבין אדריכלות בעשורים האחרונים.

1 תגובות על “מחשבות על הדוניזם דמגוגי”

    אסתר דותן צודקת. הטקסט דמגוגי ומתלהם. היא אפילו צודקת בכינוי הדוניסטי.
    היא צודקת גם בהצבעה על השימוש במילים "מגעיל " ו "מטומטם". אלו הם מאפיינים של כתיבה פולמוסית מדי, שניתן היה לוותר עליהם.
    לגופו של עניין יש בטקסט שלה טיעון אחד והוא שלמרות שאמרתי שגרויס אינו מתיימר לאמת – טענתי בו זמנית שהוא מדבר בטון יודע כל. נדמה היה לי שזה ברור לקורא אבל אני מבין שזה דורש הבהרה: גרויס אינו מאמין בכתיבה אקדמית ומשוחרר ממושג מבנה הטיעון שלה. יחד עם זאת כותב באופן פולמוסי ומציג את דעותיו כדעות היחידות המתקבלות על הדעת-אם אתה אדם נאור ולא גזען שובניסט וקפיטליסט.
    ביתר הטקסט לא מצאתי טיעון חזק,תחושתי שכל טיעוניי עומדים בתקפותם, ואני מחכה לו מתוך מחויבות ורצינות לפיתוחו של דיון אינטלקטואלי כנה בין העמדות.
    את השטחים האפורים שהעמדה הלא מוצהרת שלי במאמר השאירה, ניתן יהיה לקרוא במאמר "עמנואל קאנט הצעה לקאמבק" שיעלה גם הוא, מתישהו בעתיד.
    אני מודה לאסתר דותן על תגובתה,מבקש לציין כי הוצאת פיתום עושה מלאכת קודש בשיח המקומי ושאין בביקורתי על גרויס משום ביקורת על ההוצאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.