הרפתקה, חלום

צבי גולדשטיין מציע מבט חדש לעתיד המוזיאון
טקסט ודימויים מתוך הגיליון האחרון של כתב העת לאמנות “החדש והרע”
עורכת: נטלי לוין

מאיר גל, מחיקת מוזיאון תל אביב, מתוך סדרת מחיקת המוזיאונים המרכזיים, 1996-1995

המוזיאון האידיאלי שלי לא יוקם בתל אביב.
המוזיאון האידיאלי שלי הוא ללא גוף, ללא אוסף, ללא חפצים, דומה יותר למשרד נסיעות.

המאה ה-21 תאופיין במגוון  קונספציות של המוזיאון השונות אלו מאלה.
קונספציית המוזיאון תלך ותתרחב למגוון רחב של תפישות שבאופן מסורתי והיסטורי ייקראו עדיין “מוזיאון”, או אולי לא, אך יצטרכו לענות על צרכים חדשים ומגוונים.
המוזיאון נמצא במשבר רעיוני בכל העולם, והוא נאלץ כבר כיום למלא אחר תפקידו של הקונסטהאלה כמעדכן זריז של אירועים אמנותיים אשר לא בהכרח הבשילו. ההיסטוריוגרפיה במשבר, וגם התפיסה המערבית שעד כה הפרידה את האמנות המודרנית מהאתנוגרפי, יוצרת היום מיזוגים מאולצים של מוזיאונים אתנוגרפיים עם אמנות עכשווית מהעולם השלישי, כהמשך לעמדה הפוסט-קולוניאלית שלהם.
המונופול של המערב על האמנות הולך ומתמוטט, בד בבד עם התמוססות הקשריו הספציפיים לאור התופעות הגלובליות החדשות.

לא צריך בארץ מוזיאון נוסף לאמנות מערבית עם רות’קו, פולוק ואנדי וורהול רק בגלל אינטרסים עירוניים, ממלכתיים ובעיקר בגלל אינטרסים של יוקרה.
אם אני כאן היום, זה בגלל שהייתי רוצה להיות חלק מהרפתקה, מחלום, מהמצאת התרבות מחדש.
בואקום שנוצר, אין טעם להביא מנהל מוזיאון ששכפל את עצמו בארה”ב ושישכפל לנו פה מוזיאון דומה.
לכן ההצעה שלי היא שמוזיאון תל אביב יעביר את אוסף האמנות המערבית שברשותו למוזיאון ישראל כהשאלה לטווח של עשר שנים. מוזיאון ישראל הוא מוזיאון אנציקלופדי ממילא, עם אוסף מורכב של אמנות מערבית מודרנית ועכשווית. מחלקה מורחבת כזו במוזיאון ישראל, תוכל לקבל הגדרה חדשה במסגרת אנתרופולוגיה או אתנוגרפיה של תרבות המערב.

בעולם מולטיפוקאלי ושינוי קונטקסט גלובליים, מוזיאון תל אביב יוכל להתמקד בייעוד חדש וייחודי למשך העשור הבא. הוא יתן מענה לשאלות בוערות בשדה האמנות, בכך שיהפוך למכון מוזיאלי לחקר וניסוי תרבות חומרית עכשווית מעבר לגבולות המערב, כשהוא מגובה בצוות חוקרים מתחומים שונים של הגלובליזציה ואוצרים מקומיים. אוספיו החדשים יהוו פועל יוצא של פעילות מחקרית של המכון. הוא יתמוך כלכלית בהתנסויות חדשות בשדה האמנות ויטפח עזבונות של אמנים בולטים.
בראש מוסד מוזיאלי חדש כזה, יכול לכהן אתנו-היסטוריון.

בידי מי אנו האמנים מפקידים את המפתח לשימור הזיכרון? את הדבר  שפעם קראו היסטוריה בהא הידיעה. האם בבלעדיות המנגנון הספקולטיבי של הקפיטל ובקשריו הענפים והמסואבים עם המוזיאונים, כאן ובעולם, או בידי אלו שיחקרו את החדש, המתהווה והלא ממופה עדיין אשר לגביהם ערך השוק אינו השיפוט הבלעדי?
כיום לא נשאלת השאלה, כמו לפני שנים מועטות בלבד, האם יכולה להיות אמנות עכשווית מחוץ לתודעת המערב, אלא אילו כוחות ישלטו בתהליך היסטורי זה: שוב, הקפיטל האופורטוניסטי הניאו-ליברלי הישן, או אלה הבונים את הדיון מתוך מחשבה ותודעה עמוקה של שינוי פראדיגמטי, אשר אמור לשנות בהכרח את ההיסטוריוגרפיה של האמנות ואת תפקידו של המוזיאון במאה ה- 21.

שי יחזקאלי, מתוך סדרת המוזיאונים, 2011

* הטקסט המובא כאן לקוח מדיון שהתקיים בתוכנית התואר השני בבצלאל באוגוסט 2011. הדיון עסק בעתידו של מוזיאון ת”א ונערך בחודשים בהם גובשה ועדת איתור ולפני שנבחרה מנהלת למוזיאון.