זמן החוזר לחיים

בסדרת עבודות וידאו מחושבות ומתוחכמות מצליח דיוויד קלרבו לאתגר את גבולות הזמן, להפוך אותו מדבר מופשט וערטילאי לדבר קיים, ויזואלי, משהו שכמעט אפשר לגעת בו.


את תערוכת היחיד של האמן הבלגי דיוויד קלרבו בביתן הלנה רובינשטיין צריך כנראה לראות יותר מפעם אחת, או לפנות יום שלם בשביל לצפות בה. כל אחת מהאפשרויות טובה וחסרת משמעות באותה מידה משום שכאשר נכנסים לתערוכה "הזמן שנשאר", גבולות הזמן והמקום שאנו מכירים הופכים לנזילים. קלרבו מזמין אותנו להשאיר מאחור את הזמן שאנו חיים בו, להתמסר לחשכה ולקרירות של המקום, לשכוח את ההוויה ולצלול לתוך ממד אחר,  לזמן אלטרנטיבי שאין בו גבולות של עבר-הווה-עתיד, כולם מתקיימים בו זמנית, או לא מתקיימים כלל.

דיוויד קלרבו (פרט מוידיאו)

העבודה הפותחת את התערוכה מציגה דלת זכוכית שקופה בכניסה של בניין, מפתיעה בדמיונה לזו אשר במבואה של ביתן הלנה רובינשטיין. מעבר לזכוכית אנו עדים לעוברי אורח המנסים להיכנס בעד הדלתות הנעולות. צלליותיהם נמתחות על הרצפה והם באים והולכים. תנועה זו חוזרת ונשנית עד שהיא הופכת למעין מחול צלליות סתמי ומהפנט בה במידה. מבט מעמיק חושף אי תאימויות בין הדמויות לבין המרחב בו הן נמצאות כביכול. קפיצות קטנות של תנועה, חוסר פרופורציות ביחס שבינן למקום, מגע מרחף בידיות הדלת ועוד. קלרבו צילם את הדמויות בסטודיו ואז שתל אותן בתוך הדימוי המקורי והסטטי של הבניין. שני מצבי זמן – עבר והווה (עד כמה שניתן לאבחן הווה בכל המדובר בצילום) מתאחדים באופן לא טבעי.

צלילי גיטרה מושכים אל עבר הקומה השנייה של הביתן. רצף צילומי סטילס, כולם בשחור ולבן – קונטרסטיים בדיוק מושלם, עוברים בזה אחר זה בקצב המוסיקה. סצנה מרובת משתתפים ברחבה שטופת שמש, ומעליהם עשרות יונים חגות. שוב, נחשפת העבודה בלאט, לאחר זמן מה מתחילים לזהות את הדמויות חוזרות על עצמן בצילומים, כל פעם מזווית אחרת. במלאכת מחשבת תופר לנו קלרבו יחד מאות צילומים אשר נלקחו בה בעת באמצעות עשרות מצלמות אשר הקיפו את הרחבה. לפתע, רצף התמונות הסטטיות הופך לסמי-נרטיבי, כל מעבר תמונה חושף זווית אחרת, דמות חדשה, מבט, מחווה. הסצנה השטוחה בצילום הופכת להיות תלת ממדית, והזמן שהוקפא חוזר לחיים. פתאום נדמה כי אנו נמצאים בתוך מעין מקט, דגם שאנו יכולים לשוטט בתוכו, לראות את הדמויות מכל זווית, כאילו היינו שם.

דיוויד קלרבו (פרט מוידיאו)

השיטוט בתערוכה סוחף. צילומים שנדמים כקפואים מתעוררים לחיים, זמן התרחשותם נושק רק לעתים לזמן שנשאר מאחור. במערבולת של הוויה מִטשטשת מתגלה עולמו המושהה של קלרבו, ופעפועי המציאות מפציעים במגעם החמקמק לעולם החיצון. העבודות חושפות הקשרים פנים אמנותיים וציטוטים מתולדות האמנות, ומעלות שאלות בקשר לתיאוריות של צילום. ניתן גם לבחון אותן מבחינה נרטיבית ולעסוק בניסיון לזהות מקומות או תרבויות. אך כל זה כנראה כלל לא חשוב, אלה רק קביים, אמצעים מתווכים בלבד. ככל שמתעמקים בתערוכה נדמה כי הם הופכים שוליים יותר ויותר.

לא בכדי מוצגת הפנינה האמיתית דווקא באולם התחתון, הכמעט נעלם מן העין, כאילו יש להגיע אליה רק בסוף. באולם מוחשך לחלוטין מוקרן סרט וידאו אפלולי המתרחש בשעת המעבר מהלילה ליום, משרתת צנועה מגיעה אל וילה מפוארת. נשיותה העגלגלה משוטטת במרחב המודרני, הברוטלי, והיא מנקה בשתיקה מצמררת את המקום, מכינה אותו להתעוררותם של בני הבית. במשך עשר דקות דוממות, רצף של פעולות שקט ומחושב משרטט את מתווה הבית. אם יתעקש, ייתן הצופה לשאריות הישות החיצונית שלו לזקוף את ראשן, הזיכרון – רווי חוויות קולנועיות, מאותת להבין את הנרטיב הסמוי: מי היא אישה זו? מדוע היא שם? מיהם בעלי הבית? מתי יתעוררו? אבל בשביל קלרבו, בסרט זה כמו גם בעבודות האחרות, הנרטיב הוא משני בלבד. שחרור ההתניות הקדומות הוא שחרור מחשיבותן של השאלות הללו והתמסרות למחול התנועות, לדממה המשכרת, לרגע סתמי שקורה בו הכול.

דיוויד קלרבו – דימוי סטילס מוקרן

בסדרת עבודות וידאו מחושבות ומתוחכמות מצליח קלרבו לאתגר את גבולות הזמן, להפוך אותו מדבר מופשט וערטילאי לדבר קיים, ויזואלי, למשהו שכמעט אפשר לגעת בו. הדבר הזה ניצב מנגד ובכך מכריח את הצופה לעמוד מולו, או אז מתבטל הזמן ה"אמיתי". בחוסר הזמן והממשות הפיזית ניתן לצלול לתוך המרחב האלטרנטיבי שמציע האמן ולאבד לרגע את הקשר לעולם החיצוני. אז מתאפשרת לנו חוויה טרנסצנדנטלית, כמעט משכרת, של ציפה, של התאיינות.

4 תגובות על זמן החוזר לחיים

    צילום דינמי ואוירה אפלולית שמוציאים את הצופה, גם אם לרגע, משגרתו תמיד יהיו מבורכים
    כתמיד, כיף לקרוא אותך ובהדמנות ראשונה שתקרה בדרכי אלך ולתערוכה ואהנה ממנה גם אני

    […] שני: שני ורנר חושבת שהתערוכה של דיוויד קלרבו מוצלחת ביותר Tweet תגיות: דיוויד קלרבו, וידיאו, יונתן אמיר, מוזיאון תל […]

    איזה ביקורת פלוצית
    תערוכה גרועה, וכתיבת הביקורת באותה מידה, טרחני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת