כתבות מאת שני ורנר

  • לא רק משחק בלשי

    "רונית פורת מזמינה אותנו למסע של ציד, תחילה בעקבות סיפור אחד בהיסטוריה, ואחר-כך בעקבות דפוסי התנהגות אנושיים. וכל זה בחסותה של המצלמה, שכוחה הולך ודועך". שני ורנר על "צַיָּד הזמן", גלריה אינדי, תל-אביב

  • ממלכת העיוועים של סבא ג'פטו

    "מטרידות עוד יותר המראות המעוקמות התלויות על הקירות כולם. אם עד עכשיו היינו כצופים מן החוץ, כעת אנחנו הופכים לחלק מהדבר, מעוקמים, מעוותי גוף, דמותנו משתקפת במראה, שייכת פתאום למאורע המצמרר הזה". על "דובב שפתי ישנים", תערוכתה של אידסה הנדלס, אוצרת, אספנית ואמנית קנדית בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב.

  • אבא נעלם

    יש הרבה דרכים לקרוא בקול את צמד המלים 'אבא, אבא', המופיעות ככותרת לתערוכה שאמורה לפתוח בקול תרועה את משכנה החדש של גלריה P8, אולם לנוכח אוצרות דלה ושטחית, נותרת הקריאה 'אבא, אבא' כפטפוט לא מובהק של תינוק, כהצבעה על דבר וסימונו כ'אבא', ותו לא.

  • היינו פה?

    "כקריצה פרדוקסלית מטביע אהרונוביץ' על הדימוי נורות בוהקות הכותבות בכתב ברייל את המלים 'הייתי פה'. רק עיוורים יוכלו לזהות את תצרף הנורות, ואילו התצלום נותר עלום עבורם. אנו הרואים נסונוור מהנורות ונתעוור לרגע בעצמנו; לולאה אינסופית החושפת את הצילום במערומיו". שני ורנר על תערוכתו של בועז אהרונוביץ', "נקודה כחולה חיוורת"

  • ניזון מהאשליה שהוא עצמו ניסה למכור

    "זו תערוכה על גבריות, והתבגרות, ומיניות והומו-ארוטיות, אך היא גם תערוכה על צילום: גילוי והסתרה, מציצנות ודחייה, הקפאה של רגע ורמיזה לזה שאחריו. משהו בעבודות לוקח אותנו אל שפה תמימה וראשונית יותר של הצילום, וזאת דווקא כשמעמדו הקוסם נגוז מזמן". על תערוכתו של דיווי בראל, "אני עפה", המוצגת בגלריה אינדי, תל-אביב.

  • אפשרות של אלימות

    ״כמו שומרי חוק טובים אנו מתפתים לפרץ האלימות שאפשר לעצמו פיני. אנחנו שומעים את קולו, ורואים את דמותו – והאמנים, הם מכירים אותו! זה דוחה, ומצמרר, אך אבוי – גם מרגש, ואבוי עוד יותר – מעורר הזדהות״. שני ורנר על תערוכתם של חליל בלבין ומרב קמל בגלריה הקיבוץ.

  • הכבשים האחרונות שלו

    יצירתו של מנשה קדישמן ראויה ליותר מהאוצרות החובבנית של תערוכת עבודותיו בנמל ת״א, המדגישה דווקא את הצדדים המכוערים ב"כלכלת קדישמן" ולא עושה חסד עם האמן.

  • פרחים בכף ידה

    "כהן מציירת את צמחי הארץ המאופיינים עימה כל-כך, ביניהם החצב, הרקפת, האורן והכלניות. זו אינה בחירה שרירותית, כי אם כזו הטומנת בחובה מערכת ערכים והיסטוריה מקומית; והמפות הישנות, אילו יישובים נמחקו או נעקרו כבר, עוד טרם הגיעה מחיקתה של כהן?". שני ורנר על תערוכתה של אסתר כהן, "פרחים בכחול-שחור".

  • לחזור למקורות

    "אלה הם ציורים שאין בהם הסחת דעת פיגורטיבית או נרטיבית, שיש בהם ציור בלבד. תחילה זה נראה כמו אוסף כתמים מופשטים חסרי משמעות, אך אם תרשו לעצמכם את הרגע הזה, תוכלו לשמוע ולראות את הציור מדבר אליכם". על התערוכה "חגית לאלו: אמנית שמתחילה מהסוף", המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב.

  • הגאולה דרך מקדונלדס

    "המופע עוקב אחר שבע דמויות שעוברות תהליך הנדמה כדרך לגאולה. הן משוטטות ברחבי התחנה ובכל קומה מתקיימת סצינה חדשה; אנו הצופים נגררים אחריהן בסקרנות ובחשש-מה שנהפוך בלי משים לחלק מאותה תהלוכת חיים-מתים". על "Seven", המופע החדש של תיאטרון מסתורין, המתרחש במרחביה ההזויים של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.

  • האיש המציץ אל הלא-מסקרן להצצה

    "כשגרשוני בוחר להתייחס למדיום שהוא משתמש בו, לחזור אל ההיסטוריה שלו, הוא יוצא למסע של חיפוש. המבט פנימה הוא מרכז העניין וסימן ההיכר של עבודותיו. זהו תמיד מבט של היסטוריוגרף. רוחו של טלבוט מרחפת מעל העבודות כמעין אב קדמון".

  • באין ציפור שיר

    בכמה עבודות בתערוכת זוכי פרס שרת התרבות במוזיאון ת״א, בולט מבט ציני ובו בזמן משתוקק החוצה, וחיפוש אחר שורשים אלטרנטיביים.

  • איך הפך ההרס להיות יפה כל-כך?

    "העבודות בתערוכה מפתות באסתטיקה ובריגוש שבהן, ואז בועטות את האמת המרה שלהן. זה הנשגב החדש, זה הדימוי שמתאים לדור שעשרות דימויים מרצדים על הרשתית שלו והוא הפך אפאתי". שני ורנר על "אי שקט" במוזיאון ישראל.

  • למה לא (עכשיו)?

    עבודתו של אבשלום מתחילה מהתנגדות. היא מבטאת שאיפה להתנתק ממה שהחברה מציעה, להתבודד ולהתכנס, ובכך לבחור בדרך אינדיבידואלית שאינה נגזרת מעולם קיים.

  • זמן החוזר לחיים

    בסדרת עבודות וידאו מחושבות ומתוחכמות מצליח דיוויד קלרבו לאתגר את גבולות הזמן, להפוך אותו מדבר מופשט וערטילאי לדבר קיים, ויזואלי, משהו שכמעט אפשר לגעת בו.

  • עיפרון איפור מאיים ופוגעני

    בין שלל עבודות סטודנטיאליות בוסריות ומשמימות המוצגות בתערוכת בוגרי בית הספר מנשר, מבליחים פה ושם קולות מעניינים ומבטיחים.

  • מחשבות על כאן ושם

    "מסגד, כנסיה ובית כנסת, מנוף גדול, אנשים תלויים ויעל אחת". ביקור בסטודיו של ניר אדוני.

  • בין סמטאות השפה

    "באמצעות ערעור תוקפן של מערכות הסימנים והמוסכמות הידועות מראש מצליח שריף ואכד להעלות לדיון את שאלת הפערים בין התרבויות השונות במזה"ת ובישראל בפרט". על התערוכה "ZANGA ZANGA" בגלריה שלוש.

  • פריכות ויזואלית

    תצלומיו של גסטון איצקוביץ המוצגים במוזיאון תל אביב, שואבים את הצופה בזכות תיאורי נוף מסורתיים היוצרים עולם של ניגודים.