אמן העיר

בעוד שארס פואטיקה מרוממת את האמנות לשיאים של זיכוך, בתחום הפוליטי התמכרות לעיסוק בעצמי מובילה לקיבעון. הן בעולם האמנות והן בעולם האקטיביזם, האיחוד בין טיעון פוליטי לבין ייצוג עצמי יוצר תמונת עולם בעלת תוקף מוסרי ללא קשר למציאות, ולמעשה כתחליף לה. מחשבות בעקבות פרויקט "אמנית העיר".

הכוונה הראשונית שלי הייתה לכתוב טקסט על אוזלת ידם של אמנים בבואם לעסוק בפרקטיקות אקטיביסטיותלעיתים הבנות מתעצבות תוך כדי העלתן על כתבלא זה המקרהבמחשבה כבר הייתה לי מערכת סדורה של טיעוניםאולם משהו מנע ממני להעניק להם הד פומביהתחבטתי ביני לבין עצמי האם לכתוב או לא לכתוברגע לפני שכבר עמדתי לוותר הבנתי שטקסט אחר ביקש להבליח מתוך הכוונות המקוריותהתבוננות במצב המייאש של האמן הייתה הטריגר לכתיבהאולם הטקסט שבאמת רציתי לכתוב הוא על המצב המייאש של האקטיביסט.

טלי קרן, מחלקת תכנון – מבט על, יולי 2010 (סריקה מתוך קטלוג אמנית העיר)

כנס "אמנית העיר"

ב-30.07.2012 התקיים באולם מועצת העיר של עיריית ירושלים כנס לכבוד פרויקט "אמנית העיר". במשך שלושה חודשים שהו שתי אמניות באגף המשפטי ובמחלקת התכנון של עיריית ירושלים. ע"פ האתר שהציג את הפרויקט, מטרתו המוצהרת "להציע מודל לפעולה אמנותית מעורבת מוסדית, לטובת קידום מחשבה אזרחית חדשה". בכנס שנערך במעמד ראש העיר, דנו אמנים תיאורטיקנים ובירוקרטים בייתכנות של המודל זה, והוצג התהליך של האמנית ששהתה במחלקת התכנון.

שיבוש אירועי תרבות במעמד ראש העיר כבר הפך למסורת אקטיביסטית בירושלים. בשורת פעולות שונות ומשונות הפריעו אקטיביסטים למאמציו של ראש העיר לייצר תדמית ליברלית, נקייה ושוחרת תרבות לעיר ששליש מתושביה חיים תחת דיכוי פוליטי. האירועים האמנותיים שראש העיר ביקש להתהדר בקיומם – גם אם הופרעו – לא היו מושא הביקורת.

במציאות של קפיטליזם גלובלי, נדמה שאין פעולה בעולם שאינה כרוכה בשיתוף פעולה עם שחיתות וניצול. הדבר נכון בוודאי לאלו הפועלים בשדה האמנות. בתנאים כאלה של חוסר ברירה תהיה זו צביעות להוקיע אמנים על חוסר נטילת אחריות אתית ביחס לזהות פטרוניהם ולשימוש שאותם פטרונים עושים ביצירות אמנות. טענה זו אינה תקפה במקרים שיש שיתוף פעולה מודע ומוצהר בין רשות שלטונית לקבוצה של אמניות ואוצרות, כפי שהתרחש בפרויקט אמנית העיר.

בסופו של יום ראש עיריית ירושלים שואף להציג את עצמו כדמוקרט ולא כרודן, ולכן האפשרות להכיל ביקורת רק תורמת לדימוי שלו

אחד הדוברים בכנס, פרופ' אוליבר מרכרט מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת לוצרן והאקדמיה לאמנות בדיסלדורף, הצביע על שורת מודלים אפשריים לפעולה של אמן בספירה הציבורית וביניהם האופציה של אמן הפועל כאזרח. פרויקט "אמנית העיר", לפחות ברמת הצהרת הכוונות שלו, הציג חזון יומרני בהרבה. לא רק של שתי אמניות הפועלות כאזרחיות, אלא פלטפורמה ליצירת מחשבה אזרחית חדשה. האינטרסים של פרנסי ירושלים ביצירת ייצוגים אלטרנטיביים של מעורבות אזרחית ברורים. אין כיסוי יעיל למציאות מאשר ייצוג של מציאות, במיוחד אם יש בו נקודות עיוורות ביחס לחלקים הקשים והמקוממים יותר שלה. בעיר שנשלטת ע"י הזנחה, זוהמה ושחיתות, מסכים דקים של יחסי ציבור הפכו זה לא מכבר לפרקטיקה רווחת. מי שיעז להביט אל מעבר למה שביקשו בעלי השררה לחסום, ידהם מהציניות שלהם (דוגמא מובהקת היא שורת ציורי ענק פסטורליים שהוצבו מסביב לחפירות חניון גבעתי בסילואן – פרוייקט שנוי במחלוקת שמאיים להצית בערה באיזור של העגן הקדוש).

ציורי הקיר בסילוואן. מעבר לקיר משתרעת המציאות האמיתית (מתוך את העוקץ)

בדין ודברים שהתפתח לפני הכנס ביני לבין אחת מאוצרת הפרויקט היא העלתה את הטענה שהאשמה בדבר העיוורון אינה במקומה. היא והאמניות האחרות פעלו מתוך עמדה משוחררת מלחצים פוליטיים, והתבוננות שלהן הייתה ועודנה ביקורתית. האופן שבו האמן מתבונן הוא חלק מהותי ביותר בתהליך היצירה, אולם נדמה לי שהאוצרת כשלה להבין שבספירה החדשה שהיא נכנסה אליה (הספירה הפוליטית), המשקל של התבוננות פחות בהרבה ביחס לחלקה השני של הפעולה האמנותית – הייצוג.

בפועל, בדיון ובתוצרים שהוצגו בכנס, אנשי ונשות האמנות התעלמו במפגיע מההקשר המקומי שבו נעשו פעולותיהן. הן ייצרו דימוי של ירושלים כעיר אוניברסלית, ולא כעיר ששליש מתושביה נעדרי זכויות אזרח. אם הייתה אירוניה היא הייתה בלתי ניתנת להבחנה. אולם גם בהנחה שהייתה עקיצה מובהקת כפי שהשכילו לעשות אמני חצר לאורך תולדות האמנות (שמו של גויה הועלה בכנס בהקשר זה), לא היה בכך כדי להוסיף או להחסיר דבר. בסופו של יום ראש עיריית ירושלים שואף להציג את עצמו כדמוקרט ולא כרודן, ולכן האפשרות להכיל ביקורת רק תורמת לדימוי שלו. למעשה עמדת העירייה מול האמניות הייתה כה בוטחת, עד שללא חשש הן נותבו למחלקות שמהוות את הזרועות הביצועיות של מדיניות האפרטהייד במזרח ירושלים. נישול תושבי שייח ג'ארח, הריסות בתים בסילוואן, הפיכת עיסאוויה לגטו, דחיקת תושבי השכונות הפלסטיניות מעבר לחומת ההפרדה – כל אלו הם פרויקטים שמקדמת מחלקת התכנון העירונית. העובדה שתהליכים תכנוניים אלו לא קיבלו הד בתוצרים של האמניתובדרך בה תיארה את התהליך שעברה, היא כר פורה לביקורת בשיח העכשווי של הפוליטיקה של הייצוג.שיח המתייחס לא רק למה מיוצג אלא גם למה שלא מיוצג.

החזן דב הלר שר את תכנית המתאר של ירושלים – עבודה של טלי קרן, כנס אמנית העיר

זה לא מקרה פרטי

המקרה האומלל של "אמניות העיר", שאחת מהן הציגה את תחילת עבודתה בכנס, הובא כאן באריכות מה משום שלעניות דעתי ניתן ללמוד ממנו על הבעייתיות של יצירת ייצוגים בקונטקסט פוליטי. מאחר שאפשר להניח שכל רובדי החיים שלנו – אפילו האישיים, הם פוליטיים, ייתכן שיש כאן אמירה כללית ונוקבת יותר על אפשרות הייצוג בכלל.

אחד המושגים השגורים בפי מרציי בבצלאל היה מג'יק – איכות חמקמקה שממלאת את המתבונן בפליאה: איך הדבר נעשה? הפלא הוא הייצוג שנולד כתוצאה ממפגש בין עינו המתבוננת של האמן לעולם. לאורך ההיסטוריה היכולת הייחודית הזאת העניקה יוקרה חברתית לאמנים. במציאות של ימינו, כאשר אנו מוקפים ייצוגי מציאותבאלפי ריבוא מראות שחורות, הועם לאין שיעור קסמו של הייצוג האמנותי. התוצרים המסחריים אמנם נעדרים את הדיאלקטיקה המעודנת שלו, אך המימד הפתייני שלהם, שנועד לספק תשוקות מותרות ואסורות, מעמיד אותם בעמדת יתרון במציאות התחרותית. מתוך עמדת החולשה הזאת, אולי אפילו מתוך ייאוש, מבקשים אמנים להתרחב לכרי פעולה חדשים. פרויקט "אמנית העיר" והפסטיבל לאמנות ציבורית שבמסגרתו נערך הכנס, שייכים למגמה זו. ציבוריות היא הטריטוריה הלא-נודעת, החדשה-ישנה, שאמנים מבקשים שוב לכבוש.

באתר שמתאר את הפרויקט, הבחירה במעורבות הציבורית מוצגת כניסיון להתחבר "לשרשרת ארוכה ויפה שנמשכת מאות בשנים של אמנים הפועלים כנגד תפישת האמנות כבידור, קישוט או סחורה". מצויה כאן הנחת יסוד תמימה, שהתחברות למסגרת שלטונית תאפשר השתחררות מההקשר הקפיטליסטי. ניתן כמובן לפרק הנחה זאת בלי קושי, אולם הספק המהותי שעולה אל מול היומרה של הפרויקט אינו ביחס לטוהר הכוונות, אלא לעצם הערך שיש לייצוג האמנותי בשדה הפוליטי. לצורך העניין זאת יכולה להיות פעולה אמנותית אנטי ממסדית. הספק נשאר אותו ספק.

רותי סלע, שיחה בנושא חקיקה עם עו"ד שפט, דימוי מתוך וידאו, 2012 (סריקה מתוך קטלוג אמנית העיר)

אחת האמרות המפורסמות של קרל מרקס היא "הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות, אך למעשהצריך לשנותו". ניתן לגזור ממנו גזירה שווה לאמנים – האמנים רק מייצגים את העולם בדרכים שונות, אבל בעצם צריך לשנותו. פעולות של פרשנות או של ייצוג אינן שוות לפעולה של שינוי עולם ולעיתים אף מנוגדות לה. אפשר כמובן לדבר על שינוי באמצעות ייצוגים, אולם אמן הוא קודם כל מייצג ורק אחר כך, אם בכלל, מחויב להשפעות אפשריות של הייצוג שייצר. בהנחה שהמטרה היא להשיג שינוי פוליטי, הוא נמצא בעמדת נחיתות מובנית.

מערך הנאמנויות המבולבל של אמנים בכניסתם לשדה הציבורי הופך אותם נוחים לניצול. בעוד שבעיני הציבור הרחב חל כנראה פיחות בערכו של התוצר האמנותי, גורמים אינטרסנטיים במערכות הון–שלטון יודעים לעשות בו שימוש. לא אחת אנו חשים תסכול מול נבחרי הציבור בדמוקרטיה הייצוגית שלנו. התחושה היא שמעמדם כמייצגים נובע לא מהקהל שבחר אותם, אלא מיכולתם לייצר אשליות. אמנים בעלי ההתמחות ספציפית ביצירת ייצוגים, יכולים למצוא את עצמם בקלות כקבלני משנה של פוליטיקאים שמבקשים לקדם תדמית מסוימת. המאמצים הניכרים (לפחות כלפי חוץ) של ראשי הערים ירושלים ותל אביב להפוך לפטרוני אמנות, אמורים היו, ואף גרמו בפועל, לשורה של דילמות מעשיות. כשם שעל אמן לעסוק בערך התוצר שלו בשוק הסחורות, עליו לשאול על ערך התוצר שלו בשוק הפוליטי.

אפשרות נוספת למעורבות ציבורית של אמן, שהציג הפרופסור מלוצרן, היא טיפוס האמן האקטיביסט. עובדה מעניינת שציין הייתה שסביב תנועת ה-OCCUPY נטשו רבים את התואר אמן ונשארו רק עם התואר אקטיביסט. איני יודעת מה מידת ההיתכנות בפועל של טיפוס האמן האקטיביסט. כשלעצמי בקו פרשת המים שבין אמנות לאקטיביזם הכרעתי לטובת האפשרות השניה. מתוך הכרעה זו, חשוב לי לשרטט כאן את ההפרדה שבין פעולת הייצוג לבין פעולת שינוי העולם קודם כל עבור האקטיביסטים. הפרדה שנחוצה לא בשל הטשטוש שמייצרים פרויקטים כמו "אמנית העיר", אלא בשל טשטוש שנוצר לאחרונה בשיח של האקטיביסטים בינם לבין עצמם.

שיח פוליטי הופך לשיח נרקיסיסטי

לפני מספר חודשים פורסמה ב"ערב רב" ביקורת מכיוון סוציולוגי על סדרת ציורים של זויה צ'רקסקי. הכותבת אורטל בן דיין חזרה והטעימה שפערים בין הדיסציפלינות, והעובדה שהביקורת שלה מגיעה מכיוון פוליטי מוסרי, גרמה לדחייתה בשדה האמנות. למעשה השיח של ביקורת האמנות, והשיח הפוליטי כפי שבן דיין הציגה אותו, עוסקים שניהם בניתוח ופירוש של ייצוגים. במובן הזה לא מדובר בהבדלים דיסציפלינריים תהומיים, אלא יותר בעמדות אתיות שונות. אין זה מקרה שדווקא יצירת אמנות הפכה קרדום לחפור בו. המהומה שגרמה הכרזת המלחמה על הדימויים המצוירים הסיתה את תשומת הלב מהאופן שבו עוקר השיח הפוליטי ממטרתו – שינוי המציאות.

קרדום לחפור בו הוא ביטוי שמשמעותו יצירת רווח אישי מדבר. במאבק שנוצר בין תפיסות אלטרנטיביות של זהות, הרווח הוא חיזוק העליונות המוסרית של הכותבת אל מול הכישלון המוסרי של האמנית. קיים כאן מימד טפילי מובהק. ההגדרה העצמית נוצרת במהלך של ויכוח עם ההגדרות של האחר. אין משמעות להיות שחור ללא הלובן, למדוכאת ללא המדכא, ללא נורמטיבי בלי הנורמטיבי. מאחר שאלו החומרים שמהם נשאבת הזהות, אם יש ניסיון לפרק את הדיכוטומיות האלה הוא מתקיים במישור התיאורטי בלבד. הפעולה היא סימון, והדרישות הן בתחום ההכרתי.

פלייר מחאה שחולק בכניסה לכנס אמנית העיר, יולי 2012 (לחץ/י להגדלה)

מן המפורסמות היא הדרישה להכרה בפריווילגיות, שכל אקטיביסט בן זמננו אמור להפנות לעצמו. בשיח הענף שהתפתח לאחרונה סביב מושג הפריווילגיה בלטה הדרישה ההכרתית הזאת על פני דרישות שיש להן משמעות ממשית, כמו צמצום או ביטול של המערכות (החוקיות/שלטוניות/ארגוניות) שמייצרות את הפריווילגיות. זו דוגמא אחת מני רבות להעדפת העיסוק בייצוגים של כוח על פני עיסוק שמטרתו לשנות באופן ישיר את מערכי הכוחות.

ראש וראשון למבקריו של הייצוג האמנתי בהקשר המדיני הוא אפלטון. בלתי אפשרי להקיף את ההסתעפויות הרעיוניות שנובעות מהדיון על הייצוג בפוליטאה. אם יש יומרה בטקסט הזה, היא בוודאי לא לייצר דיון פילוסופי מעמיק אלא ללכוד במעט את רוח הדברים על אופיו הכוזב והמתעתע של הייצוג, ולשימם בהקשר של שיח פוליטי עכשווי. ליתר דיוק השיח שנוצר כעת במחנה השמאל הישראלי.

לנוכח איומים של כוחות פשיסטיים וירידת יוקרתו בשיח הציבורי הכללי, מתחזק הסנטימנט השבטי של השמאל. הוא מתכנס לדיונים פנימיים ומחפש אחר הגדרות עצמיות חדשות שיהוו חבל הצלה מהמצב המצער אליו נקלע. התחבטות עד זרא בשאלות של ייצוג, נראות וזהות החליפו את הניסיון לנצח במערכה הפוליטית. בהשאלה מעולם המושגים האפלטוני מצוי מחנה זה, שהפך צל של עצמו, בתוככי המערה – מסגרת של שיח שבה ההיתלות בייצוגים יוצרת עיוות מוחלט בתפיסת המציאות.

 הביקורת היא כלפי המצב שבו במקום לגרום לסובייקט לצאת מגדרו, הייצוג גודר לו גדרות

פעולת הייצוג גוזלת מהמושאים שלה את ערך השימוש שלהם. על ייצוג של כיסא אי אפשר לשבת. כשמדובר במושאים פוליטיים הפעולה של הייצוג לא רק גוזלת מהם את הקונקרטיות, אלא הופכת את הקערה על פיה. הסמל מקבל בכורה על מה שהוא מסמל. כך מושגים כהון סימבולי מקבלים קדימות על עיסוק בהון ממשי. פעולות לשינוי מאזן כוחות מוחלפות בפעולות טקסיות שמקבעות יחסי כוחות. והטרגי מכל – הסובייקט שנאבק לשינוי מציאות חייו הופך לסובייקט שמנסה לגלם ברוחו אידיאלים שלא יכולים להתקיים במציאות. הנה מובן חדש לניכור ברוח התקופה הפוסט מודרנית: הסובייקט חדל להיות עצמו והופך להיות ייצוג של עצמו.

ניתן לקרוא את הטקסט הזה כמתקפה על הייצוג האמנותי. לא כך הוא. ליצירה ספרותית או חזותיות יש לעיתים כוח שאין שני לו לעורר השראה, למלא בחיות ולהניע לפעולה. הביקורת היא כלפי המצב שבו במקום לגרום לסובייקט לצאת מגדרו, הייצוג גודר לו גדרות. מערכת סגורה נוצרת כשהסובייקט לכוד בהתבוננות בבבואתו ואינו מרים את עיניו אל העולם. הבחנה חשובה כאן היא בין כישלון אמנותי לכישלון פוליטי. בעוד שארס פואטיקה מרוממת את האמנות לשיאים של זיכוך, בתחום הפוליטי התמכרות לעיסוק בעצמי מובילה לקיבעון. שוני הנובע מההבדלים בין הפרקטיקות, הראשונה מונעת מהתבוננות, השנייה מהצורך לשנות. יציר כלאיים כמו פרויקט "אמנית העיר" (שהעיסוק בהגדרה עצמית מצוי בשמו), יכול להיות מבחינה זו הצלחה מצד אחד, וכישלון מצד שני.

רוח הזמן בישראל אומרת שאקטיביסטים מבקשים לראות את בבואתם בפעולה הפוליטית, ונרעשים כשאינה משקפת להם אותה בצלילות. בעוד צעירי העולם הערבי מקיזים את דמם למען עתיד טוב יותר, צעירי המערב משחקים בנדמה לי. כמו מהפכה, כאילו גרילה, במציאות מדומה אין הבדל בין משחק לדבר האמיתי. העדיפות שניתנת לשפה, לייצוגים ולסמלים הופכת למעשה כל מרחב למרחב וירטואלי, גם אם מדובר בהפגנה ברחוב ולא בדיון בפייסבוק. קיימת כאן בחירה שהיא מעבר לפחד או לסלידה ממחיר הדמים שמהפכה אמיתית דורשת. האקטיביסטים המערביים מסרבים להיות גוף חסר שם במסה של ההמון. כשהם מבצעים אקט פוליטי הם מבקשים להיות מיוצגים דרכו. מנקודת מוצא זו הדרך סלולה לקביעה, שתכליתה של הפעולה הפוליטית היא בעצם לייצג את האקטיביסט.

מדי עונה פונה הפקת "האח הגדול" לאקטיביסטים, ועל פי רוב נידחית בבוז. לנוכח המצב שתואר לעיל עולה ביתר שאת השאלה האם התנשאות הזו במקומה. כמו כוכבי ריאליטי מתנהלים פעילי השמאל כייצוגים של זהותם, בכמו מציאות מעוצבת ומזויפת. התהום הפעורה בין התופעות לבין הייצוג שלהן הולכת ומעמיקה. כך מאבק של מספר אימהות חד הוריות הופך להתנגדות עממית, וליווי של משפחה פלסטינית נזקקת הופך למאבק יהודי פלסטיני משותף. כך גם ניתן לטעון ברצינות שמהפכה אמיתית מתחילה רק אחרי שהמוני הישראלים עזבו את הכיכרות ומיצגיה האמיתיים (שניתן לספור על כף יד אחת), כבשו את הרחובות. לכאורה ניתן להתפלא על בלבול שכזה. ההסבר היחיד המניח את הדעת הוא שבשעת ייאוש, קל יותר להתפתות למשאלת לב מאשר להתבוננות נכוחה. בניגוד לניתוח פוליטי ביקורתי שנשען על נתונים עובדתיים והבנת מגמות, שיח שמבוסס על ייצוגים מייצר משמעות דרך פיתוחים תיאורטיים. לא בקושי רב ניתן לבנות תלי תלים של פרשנויות, שביחס למצב העניינים האמיתי הן הונאה עצמית ותו לא.

יסוד ההונאה העצמית מבדיל בין אמנים כמייצגים לאקטיביסטים כמייצגים. אצל הראשונים יצירת ייצוגים היא תולדה של התבוננות חקרנית. אצל האחרונים, כך נדמה, ייצוגים מחליפים את הצורך בהתבוננות חקרנית. אני מניחה שלעיתים אמנים מתייחסים ליציר כפיהם כדבר שמזהיר מעל לכל ביקורת. אקטיביסטים לעומתם חוטאים לא רק בגאוות חינם שכזאת אלא גם בקשיחות לב. בין האמן לבין היצירה שלו מתקיימת מידה מסוימת של נפרדות. המרווח הזה הוא שמאפשר לו להוציא יצירות מהסטודיו הפרטי לתצוגה, לסיים יצירה ולעבור ליצור יצירה אחרת, ללבוש ולפשוט דמויות וכדומה. אמנים בדרך כלל מבינים שייצוגים על מעלותיהם ומגרעותיהם, הינם ייצוגים ולא דבר אחר. נפרדות שכזאת לא קיימת במקרים רבים בין אקטיביסטים לתמונת העולם אותה הם מייצרים. הם חיים ופועלים בתוכה.

פעילה פמיניסטית מתעוררת בבוקר, אוכלת, קוראת עיתון, צופה בטלוויזיה, מעשנת ומנהלת מערכת יחסים בתור פעילה פמיניסטית. מתקיים כאן מימד שהוא מעבר למחויבות טוטאלית לאידיאולוגיה. האידיאולוגיה, במקרה זה פמיניזם, הופכת לזהות העצמית. תכלית פעולותיה של הפעילה, בין אם יומיומיות ובין אם פוליטיות במובהק, היא לייצג את היותה מי שהיא. מחויבות זאת טומנת בחובה שתי מכשלות עיקריות. הראשונה כאמור היא המלכודת שבה הכל מתווך דרך העצמי וחוזר אל העצמי בלי אפשרות לצאת מגדרו ולייצר שינוי ממשי בעולם. השנייה היא שיבוש היכולת להתמודד עם טיעונים נגדיים. ויכוח הינו כלי חשוב לבחינה וחידוד של עמדות עבור פעילים פוליטיים. כשאין הבדל בין אידיאולוגיה לזהות העצמית, מאבד הויכוח הפוליטי את תכליתו והופך למלחמה קיומית. אצל פעילה מהסוג שתואר לעיל, עימות עם עמדות פוליטיות מנוגדות, מייצר תגובות הנעות בין תוקפנות לא מידתית מול מה שנתפס כאיום על העצמיות, לניסיונות לאשרר את הזהות העצמית.

לייצוגים פוליטיים יש בדרך כלל מימד מוסרי מובחן. יתרה מזאת, לעיתים הם נוצרים כדי לגלם טענה מוסרית. בביקורת על הציורים של זויה צ'רקסקי הדבר נתפס כעליונות של המתודה הסוציולוגית. למעשה השימוש בייצוגים, המאפשר את היטמעותם של ערכים מוסריים בתוך תמונת העולם, מייצר עמדה אנטי ספקנית בעליל. כשאין מרווח בין עקרונות מוסריים להבנה של תופעות, המסקנות נתונות מראש וחיבוטי הנפש נעלמים. המשאבים שהיו אמורים להיות מופנים לשינוי העולם, מופנים לשימור של תמונת העולם המיוצגת – ודרכה לשימור העצמי. למעשה נדמה שהמימד המוסרי של הייצוג הוא שגורם לקנאות הזאת.

בפרויקט אמנית העיר קיים ניסיון לנסח אמירה על חופש אזרחי בעיר ירושלים. במציאות החיים היומיומית חופש אזרחי בירושלים הוא דבר מוטל בספק שעבור רבים מתושביה אינו קיים כלל. אף על פי כן, עיר הינה מערכת גדולה וסבוכה המאפשרת מניעת חופש פעולה בזירות רבות במקביל לפתיחת זירות חופשיות אחרות. כך נפתח מרחב חופשי עבור שתי אמניות בלב ליבה של הבירוקרטיה העירונית. בתווך המוגדר הזה הן התבקשו להתבונן ולייצג. כפי שנטען במאמר זה, התממשה כאן הסכנה הגלומה באמנות הייצוג: ליצירת תמונת עולם קוהרנטית בעלת תוקף מוסרי ללא קשר למציאות ולמעשה כתחליף לה. סביר להניח שלאחר סיום הפרויקט ינטשו האמניות את העמדה של העל-אזרח העושה בבירוקרטיה כבשלו, ימצאו פטרונים אחרים וייצגו ייצוגים מתוך מרחבי התבוננות אחרים. לצידן נידון כאן זן של אקטיביסטים העסוקים גם הם ביצירת ייצוגים בשם אידיאלים פוליטיים. עבור פעילים אלו אפשרות החלפת נקודת המבט אינה טבעית כל כך. המקור שממנו נובעת תמונת העולם שלהם היא זהותם, וזהות, בוודאי כזאת שעוצבה בלהט רב, אינה דבר שמשתנה על נקלה. אלו גם אלו חומדים לתפוס הרבה – וסופו של דבר אינם תופסים דבר. מדד להצלחה של ייצוג – בוודאי ייצוג אמנותי – הוא ריבוי רבדים והיכולת שלו לפתוח מרחב פרשני רחב. טיעון פוליטי לעומת זאת צריך להיות ישיר ולהתייחס למכלול רחב ככל האפשר של נתונים. חוסר בהירות או שרירותיות מהוות חולשה. משני המקרים, הן של האמניות והן של האקטיביסטים, עולה שהאיחוד בין טיעון פוליטי לבין ייצוג מבטל את היתרונות ומדגיש את החסרונות. בסופו של דבר לפחות מבחינת העיסוק הפוליטי הוא מחטיא את מטרתו.

7 תגובות על אמן העיר

    כתבה מעניינת ומרתקת.
    מעטות עבודות האמנות הפוליטיות שאכן עונות על ההגדרה שלך לאיך אמנות אקטיביסטית אמורה להיות וצריכה להיות.
    יש בימים אלו ממש תערוכה בבית הגפן בחיפה העוסקת בנושאים פוליטיים בה ניתן להבחין בדיוק באמנים שמבצעים עבודתם כ"הלכה" לבין אלו שאבדו דרכם לעבודות פחות מוצלחות. עבודתן של האמניות עדן לזנס ומיכל גביש מרתקת בעיני ואני ממליצה ללכת ולצפות, לעומת זאת עבודות אחרות נראות סתמיות לצדן.
    בכל אופן אני מעריכה ומוקירה אנשים שלא חוששים להביע את עמדותיהם ולהציגן בפומבי, דבר מבורך וחשוב בייחוד בימים אלו.

    אהבתי מאד, מאמר מצויין עם תובנות מרתקות.

    מאמר מרתק עם תובנות אמיצות ומרתקות לגבי האומנות והאקטיביזם. לצערי הרב אנחנו מתנהגים לפעמים כמו סוסים עוורים שממשיכים ללכת בתלם ולא לפקוח עיניים למה שאנחנו עושים. מקווה שהמאמר יעורר את הדיון שמגיע לנו על הנקודות הכואבות העולות ממנו.

    מאמר מעניין מאוד. לא הבנתי מה ההבדל בין אמנות לפוליטיקה

    […] התחבטותה של דורית ארגו האם לכתוב או לא לכתוב טקסט על מצבו המייאש של האמן, הפכה תוך כדי כתיבה לטקסט על מצבו המייאש של האקטיביסט. זוהי שאלה חשובה וראויה לדיון. ארגו בחרה לשלוח את חיצייה באופן מיוחד בפרויקט 'אמנית העיר' שאנו אוצרותיו, אך לצערנו הכתירה אותו כ"מקרה מבחן אומלל" שכבר נכשל בפעולתו בספירה הפוליטית (בטרם התחיל ממש), בלא שטרחה להבינו. קצרה היריעה בתגובה זו מלהכיל את כל הנקודות בהן נוגעת ארגו, אבל נבקש לענות על שתיים מהן: […]

    בסופה כל הביקורת "האמנותית" שלך גברת ארגו היקרה מתחבאת אשת שמאל, יהודית גלותית שמסרבת לראות את פרצופו האמיתי של העולם הערבי והמוסלמי הרדיקאלי הסובב אותנו ואת הפלסטינאים הרוצים בחיסולנו היום יומי. כתבתך שלכאורה עוסקת באומנות הינה בסך הכל ביקורת פוליטית נמוכה של חתך הולך ונעלם מאוכלוסית ישראל היהודית. האמניות יצגו את ירושלים היפה ואת המתקיים בבירת ישראל שהיא המדינה הדמוקרטית ביותר בעולם !!! חופש הביטוי המוגזם והתערבות מערכת המשפט המוגזמת הניתנים במדינה הקטנה וצעירה שלנו שעדיין נאבקת על זכות קיומה רק מעידים כמה גדולה ודמוקרטית מדינה זו להבדיל מהרצון האומלל שלך להציג מציאות אחרת כביכול הקיימת בבירתנו הניצחית – ירושלים ! אסיים במילותיו של מפקד האצ"ל בזמן הטבעתה של ספינת הנשק אלטלנה בידי מפקדי ולוחמי הפלמ"ח ללוחמיו שחיפשו נקמה – מילותיו היו " אנו יהודים וגם הם יהודים – אחינו, אנו לא נגיב כי אנו נכיל אותם שכן הם תמיד יהיו אחינו היהודים " גברת ארגו היקרה – כשם שבגין ביקש מלוחמיו להכיל את האחים היהודים שהטביעו את אלטלנה, אני ושאר יהודי ישראל שעליהם נשענת מדינה זו נכיל אותך ואת חבריך משום היותכם יהודים וחלק מדמנו, למרות הנזקים שאת וחבריך מנסים ויוצרים לאורך השנים לעם הזה.

    מאמר מצוין. מחשבות בכיוון זה עוררה גם התערוכה במוזיאון רוקפלר במסגרת "מנופים", שהוגדרה מלכתחילה כתערוכה שמעצם מקומה תעלה שאלות פוליטיות. בפועל, אירוע חגיגי במרכזה של מזרח העיר, תחת חסות עיריית ירושלים, הפכה לחגיגה של הדבר עצמו, עקור מתוכנו המקורי ועקוד על מזבח החגיגיות, האמנים והאוצרים שהפכו כמובן למוקד. אני תוהה מי יצא מן האירוע הזה עם שאלות, שלא לומר מסקנות מעשיות, מן האירוע ומן התערוכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.