"אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית"

תערוכתו של חיים מאור "הם אני" פורעת את גבולות האני כמהות סגורה, ומציגה את האמן כאחד ממבטאיה המובהקים והמורכבים של זהות כמסגרת דינמית שנוצרת תוך חתירה בלתי פוסקת כנגד גבולות.

בספר הזוהר נדרשה המילה "אנוכי" הפותחת את עשרת הדברות ("אנוכי ה' אלוהיך") כראשי תיבות של  המשפט "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית"  (אני את נפשי כתבתי ונתתי – כלומר, אלוהים הנכיח ומסר את עצמיותו – בתורה). נוטריקון זה מאפיין בצורה קולעת מאוד את התחושה שעולה מתערוכת היחיד של חיים מאור "הם אני", המוצגת כעת במוזיאון הפתוח בעומר. התערוכה מציגה עבודות אישיות מאוד שהיסוד הביוגרפי מרכזי להן. רובן נוצרו מסוף שנות השמונים והלאה. התערוכה נדמית כאוסף מפורק וקופצני של סצנות אישיות שבהן חוזרים ועולים משקעי המשפחה של האמן, כמו המספר המקועקע של אביו מאושוויץ והעיוורון של סבו.

חיים מאור, "שולחן ערוך להורים", 2011, מיצב. צילום: אברהם חי

למרות שהתערוכה עוצבה לפי תמות (משפחה; יחסי יהודים-גרמנים; יחסי ישראלים-פלסטינים; מילה ותרבות), בגלל היסוד הביוגרפי העומד בתשתית העבודות, היא אינה מתפענחת בקלות. בכל חדר, לצד עבודות רבות העמיד האמן גם שולחן מכוסה זכוכית. מתחת לזכוכית מוצג מה שנראה לכאורה כבליל של חומרים ביוגרפיים: צילומים של האמן ובני משפחתו מעורבים בצילומי עבודות של האמן וחומרים מתולדות האמנות. על השולחנות מוצגים אובייקטים נוספים המתקשרים באופן כלשהו לתצלומים שתחתיתם. במבט ראשון נראה שהחומרים פוזרו על השולחנות באופן אקראי, אבל השתהות מגלה סדר, הקשרים ואינטראקציה בין החומרים השונים. המיצבים הללו כאילו מבקשים מהצופה לייצר מהם נרטיב או סיפור. בדומה לעבודותיו של האמן מיכאל סגן כהן, שכמו מאור עסק גם הוא באופן מובהק ביסודות יהודיים ובחומרי דת, גם הרבה מעבודותיו של מאור ראויות להקרא כ"מדרשי תמונה". עבודות אלה דורשות השתהות רבה ואקטיביות יצרנית מצד הצופה. סגן כהן קרא לז'אנר הזה "ציור עיון". למעשה, ברור לצופה שהחומרים שלפניו אישיים ברובם, תיעודיים או נובעים מתוך חוויה ממשית חד פעמית של אדם (תצלומי המשפחה למשל), והצורך לייצר נרטיב חדש מתוך חומרים שהסיפור המקורי שלהם אינו ידוע הוא אתגר של ממש. מחד, לא פעם נוצרת תחושה שהפער בין ההקשר ההיסטורי-ביוגרפי המקורי ומה שיכול להעלות הצופה בדעתו ללא היכרות עם  ההקשר המקורי הוא רב – אולי רב מדי. מאידך לפעמים מי ששמע או מכיר את ההקשר המקורי שממנו שואבת עבודה מסויימת, יסתייג או יתאכזב מהביצוע. כזהו למשל שולחן שבמרכזו שקע מלבני ובתוכו נורות פלורצנט קטנות שנוצרו במקורן כדי לשמש כ"נרות נשמה" בבית כנסת.

חיים מאור, "הספרייה האסורה (המספר של אבא)", 2011-2010, מיצב. מראה הצבה במוזיאון הפתוח, עומר.

האמן מספר שהדימוי עלה בדעתו על רקע זכרון מיום הכיפורים בבית הוריו. בבית ילדותו היו מדליקים נר נשמה לכל בן משפחה שנספה בשואה – והנרות היו רבים. לדבריו הוא זוכר כילד שמקבץ הנרות שהוצבו בתוך כיור יצרו בבית החשוך מחזה מדהים. חבל שלא הרבה מהחזיון המיוחד הזה נותר בהצבת הניאונים שבתערוכה. גם הצבה מדוייקת יותר של "הספרייה האסורה (המספר של אבא)" משנת  2011-2010, הייתה עושה עמה חסד. מאור חורר סדרות ספרים ואינציקלופדיות כך שסך החורים שחירר וסידורם יוצרים את המספר שקועקע על עורו של אביו באושוויץ (מוטיב החוזר בכל התערוכה). נדמה שהאור הבוקע מהחורים יכל ליצור אפקט מרשים, אבל ההצבה המרושלת והויתור על תאורה מתאימה במרחב, הופכים עבודה שיכלה לייצר רגע חזק למיצב סתמי משהו. עבודות מעין אלה  מייצרות דילמה חזותית, מצד אחד הם נדמות כמכוונות לייצר חזיון מרשים, אך באותה עת  מאור נמנע באופן מודע וגורף משימוש באפקטים מלודרמטיים ומבכר דלות ואיפוק.

הטיפול של מאור בתימות המאכלסות את התערוכה לעולם אינו מופשט, פורמליסטי, מושגי או תיאורטי בלבד. כמעט תמיד יש בו גם מימד  קונקרטי שמתחבר למציאות, ובדרך כלל יש גם פן אישי מובהק. השואה מטופלת דרך השימוש בחפצים של הוריו (למשל מזוודה של אביו ובגד של אמו), ובאופן בולט באזכור החוזר של המספר שסימן את אביו באושוויץ. הסכסוך הישראלי פלסטיני עולה בשיתוף פעולה בין מאור לאמנים פלסטינים (מוחמד סעיד כלש וחאדר ושאח). יחסי יהודים-גרמנים – נושא שכבר מזמן אינו במרכז השיח – עולה דרך שיתוף הפעולה המתמשך בין האמן לסוזאנה – אשה גרמניה  בת למפקד נאצי שאותה צילם וצייר במשך שנים. לחוסר התפענחותן הפשוטה של העבודות מתווספת העובדה שבתערוכה שולבו גם עבודות של אמנים אחרים שמקיימים דיאלוג עם עבודותיו של האמן (בינהם לארי אברמסון, שוקה גלוטמן ומוחמד סעיד כלש). בנוסף ספר התערוכה  אינו קטלוג במובן הרגיל והוא מערבל את הדברים  אפילו מעבר למה שעושה  התערוכה. כך למשל עבודות שהוצגו בתערוכה כטריפטיך מוצגות בקטלוג באופן אחר ("סידור השלם [סוזאנה ואני]", 1990), ועבודות קטנות  (בעיקר צילומים של עבודות של האמן המהעבר), שמוצגות בתערוכה כחלק ממכלול של פרגמנטים, מוצגות בספר כעומדות בפני עצמן ובמפתח רחב על עמוד שלם. בפרק "מראות בתערוכה" מוצגות כמה תמונות של הצבת העבודות בתערוכה עצמה, אבל בגלל הקומפוזיציות  הפרגמנטריות המאפיינות  את העבודות, הצילומים  לא יכולים להעביר את  זרם התודעה הקופצני והמפורק שמאפיין את ההצבות. במקרה של מאור חוסר ההתמסרות הזאת יוצרת מרחב מאתגר.

חיים מאור ומוחמד סעיד כלש, "יהודי טוב", 2010, אקריליק ולכה על פורניר מודבק על דיקט, 40X40 ס"מ. צילום: אברהם חי

"הם אני" נסמכת על התובנה שזהות היא מושג נזיל, מורכב ומשתנה. תובנה זו הפכה בעשורים האחרונים לבון טון בתחום התיאוריה ובעולם האמנות. שלא כמו בתחום הקולנוע, האמנות והספרות עסקו בזהות ישראלית באופן מורכב עוד קודם שנוסחו הדברים באופן תיאורטי. לשם הדגמה, חוקרות קולנוע הדגימו כיצד הסרטים הציוניים של שנות הארבעים והחמישים כיוונו להבנות את היהודי החדש כדמות גברית וטבעית שנוסחה אל מול האחרים שלה, קרי: הנשי, היהודי, ניצול השואה, המזרחי והפלסטיני. אפילו בשנות השבעים כשדגמים מורכבים יותר כבר עלו בשיח, עדיין ניתן היה לזהות סרטים שלא זנחו את הדגם הישן גם כשפרמו אותו פה ושם. האמנות בדרך כלל לא התיישרה לפי הדגם הדיכוטומי הזה. כאמור, מאוחר יותר הפך המבט הזה לשכיח מאוד, ונדמה שלא יהיה זה מוגזם לומר שעבודותיו של חיים מאור מהוות את אחת הדוגמאות הטובות והבולטות לכך. מאור כולל את האחרים בזהותו ובכך מייצר לעצמו ביוגרפיה היברידית, נזילה ומשתנה. "יש כאן סיפור מורכב של שני צדדים באפור", מצוטט האמן בספר התערוכה.  הקונגלומרט שנוצר כאן יוצר בליל של זהויות שהצבר הציוני ודמות החלוץ הן רק אחת מהם והן אינן עומדות בהכרח כקוטביות לאחרים. הנשי, הפלסטיני, היהודי, ניצול השואה, הגלותי ותרבות הידיש מהווים לוז שסביבו נפרשת התערוכה.  כך עולה הנשי כשהאמן מצייר את עצמו כפרסונה נשית (למשל: "דובלירער: צווי חיים-בניומן מושקוביץ [כפיל שני חיים-בנימין מושקוביץ]", 2010); "הסכסוך" נדון תוך עימות וחיבור  של דמותו  של האמן עם פרסונה של אמן פלסטיני (למשל בעבודה שנוצרה בשיתוף עם מוחמד סעיד כלש: "יהודי טוב", 2010);  יחסי ישראל-גרמניה עולים כאשר מאור יוצר אל מול,  בעזרת או בהשראת ה"דור השני" – בני ובנות הנאצים; שואה וניצוליה-שורדיה היא כאמור נושא מרכזי ביצירתו של מאור ובתערוכה שסיכמה את העשייה האמנותית בארץ בשנות השמונים במוזיאון חיפה ("צ'ק פוסט: שנות השמונים באמנות ישראל", 2008, אוצרת: אילנה טננבאום), הוצגו עבודות של מאור כאבטיפוס לעיסוק של האמנות המקומית בשואה באותו עשור. היידיש – אוד מוצל מאש שנרדף בראשית ימי המדינה – מנוכס אצל מאור מחדש, ובאופן בולט, טקסטים, טקסים וחומרים ויזואלים מהתרבות היהודית הדתית מאכלסים את העבודות.

חיים מאור, "אמנביא", 2011, עט לבד, טיפקס ולכה על עץ

אם כי מאור נדחה מתיזת "דלות החומר" ורפי לביא הפטריארך אף  דחה את עבודותו כאמנות והציע לו באירוניה לחפש לעצמו מקצוע כמעצב גרפי (מצוטט בקטלוג התערוכה), בכל זאת עבודותיו משנות השבעים והשמונים זוכות למקום של כבוד בקנון האמנות המקומית. בתערוכת העשור של שנות השבעים  שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות (" גופי עצמי: אמנות בישראל, 1978-1968", 2008), הקדיש האוצר מרדכי עומר לעבודותיו של מאור מקום נכבד. למרות שמאור הציג בקביעות לאורך השנים, עבודותיו החדשות יותר הרבה פחות מוכרות ועל רקע זה מתחדדת ערכה וחשיבותה  של התערוכה. "הם אני" פורעת את גבולות האני כמהות סגורה שגבולותיה ברורים, ודרכה מתגלה מאור כאחד ממבטאיה המובהקים והמורכבים של התובנה שזהות היא מסגרת דינמית שנוצרת תוך חתירה בלתי פוסקת כנגד גבולות. ואמנם, מאור מנכיח  באופן חושפני את היסודות המוכחשים שעל שלילתם נבנה ה"אני" ההגמוני, אך למבקר מציעה התערוכה חוויה מערבלת שיכולה לפרוץ את גבולותיהן של העבודות האישיות וליצר על בסיסן נרטיב נוסף – הנרטיב הדינמי של המבקר.

חיים מאור, "הם אני", המוזיאון הפתוח, גן התעשיה עומר, אוצרת: רותי אופק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.