האחרון שנשאר עומד

שתי תערוכות היחיד המצוינות המוצגות כעת בגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב, "כמו חתול צ'שר" של עדי שמעוני ו"שהות" של רון עמיר (אוצרת: ד"ר ורד זפרן-גני), פורשות בפני הצופים מערכת מרתקת של דימויים פוליטיים-גופניים היוצרים תמונה מורכבת הן מצד הצלמים והן מצד מושאי הצילום, על אודות אינטימיות, גבריות והריבוד שבאופני הייצוג שלהם. נדמה כי אופני […]

שתי תערוכות היחיד המצוינות המוצגות כעת בגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב, "כמו חתול צ'שר" של עדי שמעוני ו"שהות" של רון עמיר (אוצרת: ד"ר ורד זפרן-גני), פורשות בפני הצופים מערכת מרתקת של דימויים פוליטיים-גופניים היוצרים תמונה מורכבת הן מצד הצלמים והן מצד מושאי הצילום, על אודות אינטימיות, גבריות והריבוד שבאופני הייצוג שלהם.

נדמה כי אופני הפעולה של עמיר ושמעוני שונים באופן מובהק האחד מהשני –  עמיר יוצר פרויקטים ממוקדי מקום שעשייתם מתמשכת על פני שנים. הוא מגיע כאדם חיצוני, המנותק באופן מעשי מנסיבות הקיום היומיומיות החלות במקום, והופך אותו לזירת צילום תוך התוודעות אישית לאנשים החיים שם.  בגוף העבודה הנוכחי חזר עמיר שוב ושוב לאתר בנייה בכפר סבא, וצילם את פועלי הבניין הפלסטינים המתגוררים באופן בלתי חוקי בבניין אחד ההולך ונבנה. אסטרטגיית הפעולה שלו כורכת הכרות מעמיקה עם מושאי הצילום שלו, ויחסי אמון הדדי בין הצדדים.

רון עמיר - חביב בדיוקן עצמי

שמעוני מצלם את עצמו, חבריו וחברותיו, אתם האינטימיות מתקיימת במישורים אחרים. גם אתם ההיכרות מתקיימת לאורך שנים, כאשר חלק מהדמויות חוזרות ומופיעות בצילומיו בסיטואציות שונות. מתודת העבודה של שמעוני סדרתית אך פרומה, ואינה מצטמצמת לתמה או סגנון אחידים. כל דבר עשוי לעורר עניין וסקרנות לתיעוד, כל מראה המעורר גירוי או את תשוקת האמן אליו. עשרות ומאות דימויים מתקבצים לאחר מכן לקבוצות "סגורות" בעלות סגנון ואסתטיקה מהודקים יחסית. אולם בעת תליית התערוכה הנוכחית, ערבב שמעוני בין דימויים, ללא הישענות על נראות אחידה או סגנון מזוהה. הזיקה ביניהם היא חופשית יותר, אסוציאטיבית למראה, ויחד עם זאת מובהקת ומאפיינת את אופני הפעולה של האמן.

סדרת "שהות" מורכבת משתי גישות אמנותיות שונות: הראשית והמתמשכת שבהן היא הצילום שעמיר לוקח בעצמו באמצעות המכשור המקצועי שהוא מביא בכל פעם לאתר הבניה. אופיין המוקפד של הקומפוזיציות, התאורה השוטפת את הפריים, והגלישה האינטימית של הצלם לחייהם האישיים של הפרטים המצולמים, מייצרים באופן אירוני דווקא דיוקנאות "רשמיים" של השוהים הבלתי חוקיים ושל סביבת מגוריהם הזמנית, הנדחקים לקרן זווית במציאות החיים הישראלית ומובאים כעת לליבו של הקאנון האמנותי. עמיר מגיע אליהם בשעות אחר העבודה ובסופי שבוע, וחושף במצלמתו את האופי החמולתי-משפחתי של הגברים הללו, המאלתרים לעצמם סביבת מחיה ולינה מנחמת. מיטותיהם עשויות קרשים המונחים על לבני בטון, השולחנות אף הם תוצר של מלאכת נגרות מהירה, מאפרה ואנטנת קליטה של מכשיר רדיו מפוסלות בצורת לבבות, מחמם מים המוטל בתוך דלי וחוטי חשמל המבצבצים ונמתחים לכל עבר – כל אלה משרים תחושה של קיום וייצור יש מאין, של דלות אך גם כושר הסתגלות, ופונקציונאליות השורה בכל. בנוסף, מעניין לראות כיצד נעטפת סביבת שהייתם האפורה מבטון, בגזירי מגזינים ותמונות נוף, לצד שימוש אינטנסיבי בשמיכות ומצעים פרחוניים, הנוסכים אוירה חמימה וביתית בחדרים הלא-גמורים. חלק מהדיוקנאות הקבוצתיים נלקחו כאשר הנוף הפרברי של גגות הרעפים האדומים והצמחייה הירוקה נפרשים מאחוריהם כטפט קיר או תמונה, המבהירים כי לעתים אין כלל מחיצה בינם לבין החוץ, והם כמו תלויים באוויר על שלד ללא מעטפת. הסביבה הפסטורלית מחד, והידיעה כי המבנה עצמו עתיד להתאכלס על ידי דיירים יהודים המקווים להגשים את "החלום הישראלי" של רכישת דירה, כמו-הודפים ומטלטלים את הפועלים ואת ניסיונותיהם "להרגיש בבית" בביתם של זרים. לצד העניין, ואולי אף ההזדהות של עמיר עם מושאי העניין בצילומיו, ניכר המרחק בין העומדים משני צדי המצלמה – הצלם מייצג קוטב אמיד יותר, המביא קדמה ושכלולים טכנולוגיים לאתר בעלי תנאי קיום דלים והסתפקות במועט. למרות הקרבה הטכנית, מבטו של עמיר מתבונן בהם ממרחק, באופן המגלה אותם מכף רגל ועד ראש.

רון עמיר - רוואר, אמין, מחמד, פוואז ועומר, 2010

אולם עמיר פעל גם באופן נוסף: הוא נתן מצלמת כיס לפועלים, כדי שיצלמו את עצמם בזמנם החופשי וכאשר הוא לא נמצא במקום. הצילומים שהתקבלו כתוצאה ממסירת המושכות לידיו של הצד השני, מרתקים. דימוי אחד כזה בלבד מוצג בתערוכה, של בחור העומד על גג רעפים כשבטנו נחשפת בין קו מכנסיו לחולצתו, והוא רומז אך בקושי על השוני המובהק בתוצרי שתי מתודות הפעולה שננקטו. בדימויים אלה, כמעט ואין מרחק בין הצלם האנונימי למושאי מבטו, הוא קרוב אליהם באופן גופני, קרוב עד מגע בהם. לעומת החברותא המסודרת יחסית בצילומים שלקח עמיר בעצמו, כאן הם מתגלים שרועים בערימה האחד על השני, לעתים קרובות חשופי גוף הנוגע בגוף, מתחבקים ומחזיקים ידיים, ומדגמנים מעין 'פוזות' של תפילה, ספיקת כפיים, הפרחת עשן סיגריות או הצגת בקבוקי בירה. יש והסתכנו עד הגעתם לגינות הפארק העירוני, שבחסות תפאורתו הצטלמו כתיירים לגלויות מזכרת.
כך או כך, עם סיום הבנייה תימחק נוכחותם במקום, וצילומים אלה ישמשו עדות למסגרת חיים שהיתה ואינה עוד.

בעוד עמיר מתבונן במצולמיו במבט חדור סמליות ואידיאולוגיה של הבאת השוליים לעיניו וענייניו של המרכז, הרי שהם עצמם משתעשעים מול עדשת המצלמה באופן חופשי ואינטימי, עד שהצופה חש עצמו כמציצן החודר לטריטוריה שאינה שלו. ריח הסיגריות שוודאי ספוג בסדינים ובשמיכות המשמשים מצע להשתרעות והתכרבלות ברבים מהדימויים, חושפים עולם מכונס של גברים, הנדמה לעתים ככלא פתוח המצופף חיים אינטנסיביים בין כתליו הלא-גמורים, חגיגת חיים הנבלמת על סיפה.

רון עמיר - רמדאן ועלא

בעוד תערוכתו של רון עמיר מציגה מבט יציב וחקרני המבקש לרדת באופן סיסטמאתי לעומקו של עניין, תערוכתו של עדי שמעוני פורשת רשת של דימויים המספקים לצופה הצצות חטופות בלבד לעולמו של האמן, ומותירים בידיו את החופש לקשור ביניהם ולהבינם ככל העולה על רוחו. גם אם בתחילה נדמה כי הלך רוח אסוציאטיבי הוביל את שמעוני לתלייה מגוונת מבחינה קשת הנושאים, גדלי ההדפסות וטכניקות הטיפול השונות, הרי שרוח ליבידינלית  מאפיינת את מרביתם, דימויים שהתשוקה יוצאת מתוכם ואליהם.

מאפיינים אלה בולטים מאליהם בדיפטיך, המציג משגל באופן החושף פעם אחת את איבר המין הגברי ופעם את זה הנשי. טכניקת התשליל, באמצעותה היפך שמעוני את צבעוניות הדימויים, הופכת את הגופים לדמויי הולוגרמות, ולרוחות רפאים הנדמים כמעט כפסלים. הפעלתנות והאנרגיה שבאקט כמו קופאות על מקומן ומתייצבות לכדי חדירה מושהית ונצחית. המימד הפיסולי של דימויים אלה חוזר ברבים מהדימויים שבתערוכה, וכך גם המימד ההיברידי המהדהד בהכלאות בין גופים שונים, בין המלאכותי והממשי, בין האובייקט לאורגני, ובין החייתי והאנושי.

עדי שמעוני

צילום אחד מציג את גוויותיהם של תמנונים ירוקי עיניים המוטלים על החוף, זרועותיהם ריריות וגמישות, גופם כמו-מזוגג, גמיש ובוהק, כצמד איברי מין זקורים שחדלו לתפקד. בצילומים אחרים נראים קרנף שקרנו מובילה את צעידתו, כלב המתריע בנביחתו אך שאינו ממהר לנתר מכורסת רביצתו, ונער בתחתונים רטובים הנושף עשן סיגריות כדרקון שלהבת האש ביריקתו דעכה. כל אלה  כמו מעידים על חידלון של פוטנציאל האונות הגברית, הם קפואים במקומם, כערוכים לקראת מימוש או 'גמורים' בסופו.

בדיוקנו העצמי כחד-קרן, נגלה שמעוני בגבו השזוף ובשיער גופו הקצוץ, כשאביזר גומי שחור הנדמה כקליע, חץ או כד הפוך, מונח על קרקפתו. שמעוני לובש את צורתו בת הכלאיים של חד הקרן הפלאי, שדמותו קשורה תדיר באגדות קסומות ומתקתקות, הנוסכות עליו תדמית ילדותית ומתפנקת. האטמוספירה הפסטלית המתלווה לעתים תכופות לייצוגיו של הפוני המקורנן, מומרת עתה בשחור המהדהד עולמות סאדו-מזוכיסטיים אגרסיביים יותר. שיער הגוף הגברי, אשר שימש סמל לאונו ולכוחניותו של הזכר, מימי דיוקנאות השליטים במסופוטמיה העתיקה, דרך מחלפותיו הגזוזות של שמשון המנוטרל, כמו חדל מלהתקיים כאן באופן יזום. ראשו של האמן נדמה לפתע כאיבר מין חשוף ורגיש, וה'באט-פלאג' המתחדד כפאלוס על ראשו, מדגיש את פוטנציאל החדירה העצמית ואת נקביותו של גוף זה. הקומפוזיציה המאוזנת והניקיון הגרפי אמנם מביאים לתחושה של קפדנות וסדר כמעט סימטרי, אך מעליהם מרחפת גם רוח היתולית ומשחקית, המעידה על התנסויותיו הורסטיליות של שמעוני בחומרים המרכיבים את אמנותו.

עדי שמעוני

דיוקן היברידי נוסף של שמעוני, מכליא בין פורטרט פניו לבין פסלון דמותו של אלכסנדר מוקדון, אשר נרכש כמזכרת  במהלך טיול שערכה אמו של האמן ביוון. בעוד הדיוקן הקודם הציג אולי צד 'נשי' מסוים, הרי שבדימוי זה, שיער החזה והפנים של האמן, לצד התמזגותו עם הכובש ההיסטורי-מיתי והרקע השחור-אדמדם, עשויים לסכת ארשת של דומיננטיות גברית. אך נדמה כי חומריות הפסלון ופניו הרכים, בכל זאת מכזיבים לשכנע בעוזם וגבריותם.

מבטו הסוגסטיבי של עדי שמעוני מתעתע במתבונן, בשל מידת העניין שהוא מגלה בדינמיקות גבריות ובהצגה מרובה של עירום גברי והתרחשויות הומו-אירוטית. באחד מצילומי המופת שבתערוכה, והיחיד מביניהם שכבר הוצג בעבר (בתערוכה הקבוצתית "הישרדות", אוצרת: עפרה חרנ"ם, גלריה טבי דרזדנר, תל אביב-יפו, 2010), נראים ארבעה גברים עירומים לחלוטין, כשהם יושבים על ענפיו המשורגים של עץ לגדות נחל. מבטם של הארבעה נעוץ ישירות בצופה, אשר אם בתחילה חש כמציץ להתרחשות אינטימית ומבודדת, הרי שכעת כמו נתפס בהצצתו, ואולי אף מוזמן לחדור אליה בעצמו. הקיום הגברי התלוש וה'תלוי' משותף גם לחלק מצילומיו של רון עמיר, בהם דנתי קודם לכן, כאשר קבוצת הפועלים מתקבצת במרכז חדר מחוסר קירות, בעוד סכנת נפילה או מעידה אל מעבר לשטח הבנוי מהדהדת תמידית ברקע. יש וגם צילומו של וולפגנג טילמנס הגרמני "Lutz and Alex sitting in the trees,1992", בו נראים בחור ובחורה העירומים מתחת למעיליהם, עולה בזכרונו של הצופה. אך נדמה כי הבוטות של טילמנס, והמפגש המוזר שחיבר בין תרבות וטבע לצד עירוניות ופריפריה, מומרת כאן ברכות ועדינות המתמזגת עם סביבתה.

עדי שמעוני

מחד, התמקמותם של הגברים חשופי העור על הענפים המחוספסים, מדמים אותם לרגע לקופים התלויים על עץ, שכמו התיישבו למנוחה  בין ניתור לניתור, אך האסוציאציות הנשיות הטמונות במקווי מים ובאדמה פוריה לצד הדהוד תיאורי מתרחצות בטבע כבציוריהם של קורבה וקורו הצרפתיים מאמצע המאה ה-19, מוסיפים לתחושות הריפיון וה'נשיות' השורות על הסצינה.

הרגע המושהה, שכמו נעקר מיציבות הקרקע ומרחף מעליה, הוא מאפיין חוזר ביצירתו של שמעוני בשנים האחרונות, ומחדדת את עיסוקו בגבריות הניצבת בפני סכנת הכרעה.  בתערוכה שאצרתי בשנת 2010 הציג שמעוני עבודת וידאו שהקרנתה התפצלה על שלושה מסכים, ובה מעין זירת דו-קרב, ברגעים שלפני המפגש הגופני של הגברים, שעל קורות העץ מעליה יושב קהל צופים-גברים וממתין לקרב שלעולם לא יתרחש (בתערוכה הקבוצתית "תחנות ביניים: 4 מיצבים", מתחם התחנה, תל אביב-יפו). בנוסף, עבד שמעוני על פרויקט מיצב וידאו שטרם הוצג ("איש עולה לשמיים"), בעקבות מקרה אקטואלי של פינוי פצוע אשר נשמט ממסוק במהלך חילוצו, ונפל אל מותו. בכל המקרים הללו, דמויות הגברים נעות בין חוסר מימוש גבריותם לבין סירוסם המוחלט והפיכתם לקורבן. דימוי נוסף בתערוכה מציג זוג גברים מחובקים מתחת למים, האחד נגלה רק בפלג גופו התחתון ובאיברו הזקור, והשני בדיוקן פניו הנסמכים לשיפולי בטנו של השני. טכניקת העיבוד הנגטיבי בה השתמש שמעוני בדיפטיך של המשגל, משמשת כאן ליצירת מראה דמוי חלום, של ציפה ורחיפה בחלל מימי, כמו-רחמי. הכתמים המנקדים את פני השטח של הדימוי משמשים כבועות או טיפות של נוזלי גוף, ושערות גופם של הצמד קורנים מעורם כפרווה מפיצת אור או אש. השיקוף ה'רנטגני' לכאורה, נוסך קור מדעי ופיסולי בדימוי, אולם נדמה כי פוטנציאל הבעירה הכלוא בתוכו תיכף כבה סופית.

עדי שמעוני

בדימוי זוגי נוסף המוצג בתערוכה מופיע פסל ברונזה הנגלה מתוך עלוות עצים, שכמו פולש לטיולם הרומנטי של צמד אוהבים. בתחילה חשב האמן כי אלו גבר ואשה, אשר סימלו עבורו את הוריו. בדיעבד גילה כי זהו פסלו של דוד פולוס, ובו גבר מבוגר ועלם צעיר, אולי אב ובן, ואולי מורה ותלמידו. הזליגה בין ההוויה הנשית והגברית, מראית העין המתעתעת, ההיברידיות האנושית-פיסולית, והחושניות הפתיינית הקורצת לשמעוני ללוכדם בעדשתו, נארגים ונפרעים לכדי תיאטרון צלליות או סשן של משחקי תפקידים.

תערוכותיהם של עמיר ושמעוני ממשיכות עיסוק של אמנים עכשוויים רבים, החוקרים ומרחיבים את מנעד פניהם המשתנים תדיר של ייצוגי הגבריות בת-זמננו, באמנות ובתרבות החזותית. נותר רק לקוות כי ההגמוניה הגברית חתומת הפנים המנהלת באופן פוליטי את המרחב הציבורי, תצעד בעקבות חיל החלוץ האמנותי, ותדע לגלות אף היא צדדים נוספים ואולי פחות דומיננטיים של זקיפות קומה.

רון עמיר – שהות
עדי שמעוני – כמו חתול צ'שר
סדנאות האמנים, ת"א
אוצרת: ורד זפרן-גני

2 תגובות על האחרון שנשאר עומד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.