פרולטר של אמנות

תערוכתו של דוד הנדלר בגלריה המדרשה בת”א היא תערוכת יחיד של הנדלר ובה בעת מיצב של בועז ארד המורכב מרישומים וציורים של האמן. שתי האפשרויות מתקיימות זו בתוך זו כמעשה של קבלה ונדיבות לא רק כלפי עבודותיו של האמן, אלא גם כלפי מה שקרה להן עם השנים. ארד מעוניין להציג את הנדלר כפי שהתקבל בחברה הישראלית, ובו בזמן להראות את החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בהתייחסותה לדוד הנדלר.

דוד הנדלר בגלריה המדרשה

הנדלר (1904-1984) היה ונשאר אמן שולי. רשם מחונן וחסכן שתיעד את מראות היומיום הסובבים אותו – נופים, דמויות, בעלי חיים ובעלי מלאכה – בפשטות נטולת הוד והדר. הוא לא האדיר ולא ביקר, לא השפיל ולא רומם. כשצייר אם וילד צועדים ברחוב, היו אלה אם וילד רגילים כל-כך עד שנדמה שניתן היה לציירם בכל מקום בעולם והם היו נראים אותו הדבר. כשצייר דייג לא היה זה דייג רומנטי שאורות השקיעה עוטפים אותו בחוויה נשגבת וגם לא פועל חלוץ היורד אל הים במטרה לגאול את הארץ, אלא סתם דייג הממתין עם חכתו בסירה במים שמצדם השני צומחים כמה עצים. האם הוא דייג יהודי או פלסטיני? לעולם לא נדע וזה גם לא משנה. חשובה יותר ההמתנה המתוארת במשיכות מכחול הספורות, תנוחת הגוף הכפופה מעט, היסטוריה של דורות על גבי דורות של דייגים מכל רחבי העולם שנלכדה בדימוי אחד עדין ותמציתי. יתכן שזו הסיבה לכך שעבודותיו של הנדלר התאקלמו בנינוחות לא מזיקה בחדרי מגורים רבים, וכך נותר האמן כמין פרולטר של אמנות שהעדיף לצייר עבודות רבות במהירות, ע”ג ניירות, ולמכרן בזול לקונים רבים ככל האפשר כדי שיהיה “ציור שלי בכל בית”, כדבריו.

מתוך התנגדות מודעת או שלא מודעת לכללי טקס הקידוש האמנותי המקובל, הנדלר אכן הגיע לבתים רבים, אך מהמוזיאונים והגלריות שמו נשכח עם השנים והוא מוזכר לרוב כמי שחי בצילה של אביבה אורי, האמנית והאגדה שהחלה כתלמידתו והיתה לבת זוגו. בעוד כמה שנים אולי ימצא אספן שיצליח להחדיר את הנדלר למוזיאון גדול, וכך מדריכים יעמדו באולמות התצוגה ויהללו את “גיבור הדמוקרטיזציה של האמנות, איז’ן אטג’ה של הציור הישראלי” בפני צופים ששילמו 50 ש”ח עבור כרטיס כניסה, כשלאחר נעילת התערוכה המוזיאלית המלווה בקטלוג מקיף בוודאי נתבשר שמחירי עבודותיו של האמן נסקו והן אמנם תלויות עדיין בכל בית – אבל בקיסריה – ומכאן כל ניסיון ליצור דיון יחסה בצל גדולתו הידועה, המוסכמת והמתועדת של האמן, החוטאת כל-כך למהות עבודתו.

דוד הנדלר

נדמה שארד, שרוב הרישומים והציורים בתערוכה שייכים לאוספו הפרטי, מבין זאת היטב. הוא יודע שמהנדלר המוזיאלי, היאפי, החנוק במעטפת של כוח ניאו-ליברלי המציג את עצמו כפלורליסטי, לא ישאר כמעט דבר מהנדלר ההומניסט, הנעבעכי, החומל והמוכר, המייצג תרבות פגומה-מתוקה וחסרת מודעות עצמית שגם עבודתו של ארד משתוקקת אליה. לכן בחר האוצר להציג את הנדלר בשוליותו – ע”ג ניירות מצהיבים התחומים בפספרטו מוכתם ובמסגרות המקוריות והמגוונות שחלקן מתפורר ומתבקע. זו בחירה מדוייקת. הלא בהשקעה של כמה אלפי שקלים (לא סכום גדול אפילו עבור גלריה קטנה), ניתן היה לחלץ את הרישומים והציורים מסדי הזקנה שלהם ולפחלצם במסגרת חדשה, נקייה ו”נכונה”. ניתן היה גם לתלות את העבודות זו לצד זו בצורה מסודרת אה-לה מיני-רטרוספקטיבה, ולא במעין ענן של רישומים וציורים ע”ג הקיר המרכזי של הגלריה, הנראה פתאום כקיר בדירה זעיר-בורגנית מקומית שבה רישומיו של האמן תלויים לצד קישוטים שונים, תמונות משפחתיות וכיו”ב. ניתן היה להציג הנדלר מוזיאלי – אופוזיציה לציור הארץ ישראלי של גוטמן ורובין ולמופשט הלירי של זריצקי, שטרייכמן ושות’, כולם פחות או יותר בני דורו או מעט מבוגרים ממנו – כי הנדלר באמת היווה אופוזיציה לזרמים הללו, אולם כל דבר בעבודתו מתנגד בתוקף למושג אופוזיציה ונדמה כי יותר מאשר עימות עם אסכולה אמנותית שונה, בחר האמן לקיים חיים מקבילים.

דוד הנדלר – סיפור אהבה
אוצר: בועז ארד
גלריה המדרשה, עד ה-3.3

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”