מחוץ לקוביה

את תערוכת היחיד הראשונה שלו לאחר סיום לימודיו לתואר שני באמנות בבצלאל בשנה שעברה, בחר אבשלום סולימן לא להציג בגלריה או במוזיאון אלא בקאימאק – בית קפה ומסעדה בעל אופי מיוחד בשוק לוינסקי, שהפך למרכז בוהמייני עם נגיעות היפסטריות ומזרחיות גם יחד. אלו לא ציורים או תצלומים של חובבים המיודדים עם בעל הבית, אלא מיצב שלם – “ציפורים לקאימאק” שמו – החודר אל המרחב היחודי של המקום ומבקש להתערות בו. צריך לחפש את חלקי העבודה, שכן לא תמיד ברור אילו אובייקטים הוצבו במקום ע”י סולימן ואילו הם חלק מהתפאורה הרגילה של בית הקפה.

אבשלום סולימן - מתוך התערוכה (צילום: ליאור שור)

על שני קירות תלויים רישום עיפרון סוריאליסטי גדול ומחברת רישומים. מתחת למחברת עומד פסל גבס של ציפור שנורה אדומה יוצאת מבטנה, ועל הקיר ליד מוצגת קופסת אור שעליה סריקת כף יד של ילדה ורישום קטן. מהתקרה, בין המנורות השונות והמעמעמות הרגילות העטופות בפיתוחי מתכת, תלויה נברשת גדולה – פירמידה משולשת שצלעותיה תחומות ע”י נורות ניאון ירוקות-זרחניות כשל מסגד. מוטב לראות את התערוכה בשעות הערב. בשעות היום צריך לבקש להדליק אותה במיוחד.

בתערוכת הסיום בבצלאל הציג סולימן פסל אור, אלומיניום ויציקות קרמיות. העבודה, שהוצגה בהאנגר בנמל יפו, נראתה כניסיון ליצור שיחה בין צריחי מסגדים, ויטרינות של סבתות מקומיות והמודרניזם הפורמליסטי באמנות הישראלית. בניגוד לעבודות אחרות בתערוכה תפאורת ההאנגר בנמל לא פגמה בפסל, אך נדמה כי באותה מידה ניתן היה להציגו בכל חלל. הפעם, חרף הדמיון הגדול בין העבודות, יצר סולימן מיצב ייחודי למקום.
את “ציפורים לקאימאק” ניתן לחוות כמהלך אירוני העושה שימוש בחומרים החזותיים של הסביבה (השוק, חנויות התאורה, המסעדות המשפחתיות וכיו”ב), על מנת להאיר את המלאכותיות שבמפגש הצורם, או ליתר דיוק הנתק בין האמנות המערבית-ישראלית לבינם. אולם יותר מאשר אירוניה יש פה, בעיני, עדות להיקסמות. לא היקסמות אוריינטלית קלאסית מטעמי הלבנט וריחותיו המפתים, אלא דווקא מן הרגע הלא-מוגדר שאינו נופל לתבניות שגורות ונוצר בקאימאק – מקום שבו חמסה יכולה להיות סמל, קישוט, מגן מעין הרע, בדיחה לא-מוצלחת ואובייקט אמנותי גם יחד. אצל סולימן, החמסה הקבועה שעל הקיר חוברת לכף היד המצולמת ולרישום הקווי המופשט המוצמד לה ונראה כגרסה “אמנותית” של רישום כף יד. ההצמדה מזכירה את עבודתו של האמן האמריקאי ג’וזף קוסות “אחד ושלושה כיסאות” – עבודה מושגית משנת 1965 המורכבת מכיסא, תצלום של הכיסא והגדרה מילונית של המילה “כיסא” – אולם בניגוד לדיון הסמנטי של קוסות, סולימן אינו מבקש לבחון את שאלת הייצוג והאמת באמנות, אלא את יכולת ההכלה ההדדית המתנגדת להיררכיות המקובלות, של תוצרי התרבויות השונות אלו את אלו. במובן זה אף שלא מדובר על עבודה ביקורתית במתכוון, עצם העימות שנוצר בינה לבין העולם שמחוץ לקאימאק טוען אותה בביקורת עקרונית.

אבשלום סולימן - מתוך התערוכה

יש לאובייקטים של סולימן מקורות היסטוריים שונים, מדן פלאבין לנחום טבת, מתומאס שוטה לבועז ארד. ההבדל טמון בין השאר בתפיסת היחס בין האובייקטים לסביבתם. ספק אם ניתן היה להציג עבודה כזו בחלל אחר, ובמיוחד בחלל אמנות רשמי. היא ניסיון שמעניין יהיה לראות לאן יתפתח. בעידן של שפכטליזציית יתר של חלל התצוגה ותערוכות גלריה שתפורות עד הפירור האחרון, הוויתור על התמקצעות והיכולת להציג עבודה שאינה סגורה ומהודקת לגמרי יכולים להיות גם מעלה.
סולימן מבקש להפעיל את “קיבוץ הגלויות” של הקאימאק בלוינסקי אך גם להיות מופעל על ידו, ולכן חרף הפולשנות של הנברשת הירוקה והאור הזרחני והחזק שהיא מפיצה, בסופו של דבר זו עבודה שמתמסרת. התוצאה היא שעטנז בתוך שעטנז – אופ-ארט בוכרי-פולני בעל יסודות פנקיסטיים המעוגנים בנופי המזרח התיכון.

אבשלום סולימן – ציפורים לקאימאק
פינת לוינסקי ונחלת בנימין
נעילה: 3.3.12

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”