אבד בתרגום

סרטה התיעודי של נורית אביב "משפה לשפה" מציג דמויות ייחודיות ונושא מרתק, אך ההימנעות משימוש באמצעים קולנועיים מורכבים הופכת את הסרט ליצירה שניתן היה לסכם בכתב.

תמיד מפחיד לגשת לפרות קדושות בנימה ביקורתית. ובעיקר כשמדובר באבני יסוד של התרבות, ביוצרות או ביוצרים שעל ערך עבודתם אין עוררין בחוגים מסוימים, באנשים שבניגוד אליי, למשל, כבר צברו מידה לא מבוטלת של הכרה והוקרה מצד הממסד. וכאן כוונתי לממסד התרבותי, כמובן, לאותו מקדש שמייצג את הנאורות ואת מה שנחשב לנכון, ליפה או לצודק מבחינת כל מי שמבקש לשייך את עצמו לאותו חוג שיודע להעריך אמנות גבוהה, שמסוגל לקרוא את המפה הפוליטית או האמנותית בעין ביקורתית, לאותו ציבור שמבכר את חלל הסינמטק על המחנק ששורר בבית האח הגדול. אלא שלמרבה הצער, לא פעם קורה שדווקא הממסד הזה, שעל פניו מקדש ערכים כגון פלורליזם וחדשנות, חוטא בשמרנות יתרה ובהסתמך על סמלים חיצוניים רבי יוקרה מקדש יצירות שתעוזה או חדשנות של ממש זרות להן לחלוטין.

לאחרונה צפיתי בסרטה של נורית אביב "משפה לשפה", אשר זכה בתחרות הבינלאומית בפסטיבל "דוקאביב" 2004. בנימוקי הזכייה כתבו השופטים כי "בין שפת התמונות לשפת המילים מתהווה אמירה שהיא בו זמנית אוניברסלית וישראלית. כוחו של הסרט נובע בין השאר מבחירה מוקפדת של דמויות ומקומות, רגישות תרבותית ומשמעת אסתטית". ובמידה מסוימת, סרטה של אביב עונה על כל אלה. הדמויות המופיעות בו משתייכות בלי יוצא מן הכלל לאליטה האמנותית והתרבותית בישראל, כאשר לכולן מכנה משותף: מכוח הנסיבות ההיסטוריות, נאלצו כל המשתתפים להדחיק בילדותם את שפת אמם, את תרבותם המקורית, כדי שיתאפשר להם להשתלב בחברה הישראלית ובתרבותה המתהווה. המעבר עלה לכולם בקורבן ההדחקה ובה בעת השאיר חותם על יצירתם ועל אופיים, הן כבני אדם והן כיוצרים והוגים.

משפה לשפה - דימוי מכרזת הסרט

מאיר ויזילטיר, אגי משעול, סלמאן מצאלחה, אהרון אפלפלד, חביבה פדיה, חיים אוליאל, אמל מורקוס, יבגניה דודינה ודניאל אפשטיין – דמויותיה של אביב מדברות אל המצלמה בחוכמה, ברהיטות ובכנות נוגעת ללב על התהליך המורכב שליווה אותם כמהגרים, כילדים, בבואם להטמיע בקרבם את השפה העברית הזרה, הקשה, ועל האופן שבו התוו הנדודים הללו, פיזיים ולשוניים כאחד, את דרכם כיוצרים וככותבים במדינת ישראל. כמהגרת, לא יכולתי שלא להזדהות עם תובנתו של מאיר ויזילטיר שהסביר כי על מנת שיתאפשר לו לכתוב בעברית, היה עליו להרוג תחילה את הרוסית, או עם התקוממותה של אמל מורקוס כנגד הנכונות של החברה השלטת לקבל אותה – הזרה, הערבייה – רק בתנאי שתאמץ את הזהות הארצישראלית; בדומה לחיים אוליאל המרוקאי, גם אני התביישתי בילדותי בספרדית של הוריי, בקיבוץ, וכמו אגי משעול, גם אני נוטה לקרוס לתוך הספרדית ברגעים של סערת רגשות קיצונית.

מבחינה אישית, אם כן, נגע סרטה של אביב ביסודות עמוקים בהווייתי, ואף על פי כן, בסופו נותרתי בתחושת אי נוחות כבדה, ואפשר אף לומר תחושה של מחנק. מדוע? שאלתי את עצמי. "משפה לשפה" הוא הרי סרט תיעודי עטור שבחים, רווי בדמויות משכילות ורגישות שמיטיבות לספר את סיפוריהן, ואפילו בביקורת דקה על כור ההיתוך הישראלי ועל יצור הכלאיים המשונה, לא פעם המסוכן, שנולד כתוצאה מן המכבש הזה. גם מבחינה פורמאלית מכיל הסרט את כל המרכיבים שמבדילים "קולנוע איכותי" מן הקולנוע המסחרי. החל בטייקים ארוכים, עבור דרך צילום סטטי שמתמקד בפני הדובר או הדוברת ופותח פתח להתבוננות, וכלה בצילומי דרך שמשלבים לונגשוט קצרצר על כל דמות באופן שיוצר מעין פזמון לפואמה הקולנועית הזאת, הסרט כמוהו כטארט אגוזים שעשוי אך ורק מחומרים מובחרים, אורגניים.

אלא שכאשר העמקתי להתבונן מבעד לאותה מעטפת צורנית, התעוררו בי שאלות נוספות. מהו הדבר שמצדיק את קיומה של היצירה הזאת בתוך המדיום הקולנועי דווקא? הדמויות בסרט הרי אינן נעות בחלל; על פי רוב, יושבים הדוברים בתנוחה סטטית כשמאחוריהם קיר שמשטיח את התמונה – במכוון, אני מניחה, ואולי מתוך יומרה לבטל את ההיררכיות דווקא באמצעות הקפאת הדמויות – ומדברות על חוויתיהן באופן שגרם לי לחשוב שבאותה המידה אפשר היה לפרסם ספר שתוכנו זהה, כשכל סיפור חיים מלווה בדיוקן מצולם של בעליו. אפשר שהיוצרת התכוונה לייצר מעין מעטה אחדותי שכמוהו כמו המעטה של השפה העברית, של התרבות שנכפתה על המהגרים, אלא שבמקרה כזה, חשבתי לעצמי, ההקבלה ברורה מדי והתוצאה משטיחה, מקבעת, ואז מייצגת היוצרת עצמה את האתוס הישראלי האשכנזי, שמוכן לקבל רק את תרבותו-הוא, ולהכפיף תרבויות אחרות לערכיה. ואם כך הוא, חשבתי לעצמי, אין כאן כל תועלת בסטטיות של המצלמה, אלא אם נאמר בציניות שהתועלת שמופקת ממנה היא "תו האיכות" שמוצמד לסרטים שעושים שימוש בצילום מהסוג הזה. העידון של הבימאית, הסתייגותה המוחלטת כמעט משימוש בתחבולות קולנועיות כגון תנועה וסאונד לא דיאגטי, הביאו אותי למסקנה שבדרך זו או אחרת, רוכשת אביב בוז עמוק למצלמה שבה היא משתמשת. גישה זו רווחת בקרב בימאים כגון מיכאל הנקה, למשל, אשר דורש מן הצופה להעמיק ולהתבונן במתרחש בפריים הקבוע אם ברצונו לרדת לעומק הסיפור, אלא שבמקרה של "משפה לשפה", שבו הפריים חף מפעולה למעט הדיבור והבעות הפנים, מבטלת גישתה כל הצדקה לנוכחותן הגשמית של הדמויות על המסך. די לנו בסיפוריהן.

ברור לי שאני מהלכת על חבל דק. וברור לי שנורית אביב הנה צלמת ובימאית שאין לזלזל בה, אך כמבקרת אני נמצאת בסכנה גדולה ממנה: בחירותיה מדוקדקות כל כך שאין לה שום סיכוי למעוד, היא לא נוטלת סיכונים שיערערו את סמכותה, את מעמדה. אלא שלדידי, אם התוצאה מעניינת, הרי שזה רק רק במידה שבה הדמויות שלה מעניינות, ובשום אופן לא ברמה הקולנועית. ומובן שהדמויות מעניינות: אביב לא בחרה בפשוטי עם, בדמויות שייקשה עליה לסתת מהם משפטים רהוטים ושתזזיותן תקשה עליה את מלאכת העריכה, אלא ביוצרים ראשונים במעלה. וכדי לבטח את עצמה גם מן הכיוון הזה, היא השכילה לדבוק בערכים הפוליטיקלי קורקטיים שכה חביבים על קהל הסינמטקים בימינו: לצד ארבע דמויות אשכנזיות, ליהקה הבימאית גם מוזיקאי ופילוסופית ממוצא מזרחי, משורר וזמרת פלסטינאית ושחקנית ילידת חבר העמים, לא מבלי לטרוח לציין בתחילת הסרט את מוצאה היקי, אזכור שיכול היה להוסיף נופך לסרט אילו התפתח ממנו סיפורה האישי של היוצרת. אלא שלא כך הוא; כחלק מאותה גישה קרה, שכלתנית, שמלווה את סרטה למרות האתנחתא הקלילה בדמותו (החכמה, המקסימה) של חיים אוליאל, בוחרת אביב לקחת מרחק מיצירתה, להותיר אותה מנוכרת, עטופה בניילון האליטיסטי בעל הגוון האינטלקטואלי, שחוגים מסוימים אוהבים לאהוב, אך מבלי להעז ולהעלות שאלות של ממש – כמתבקש מיצירה שפונה לקהל משכיל – לא ביחס לנושא, ולא ביחס למדיום שבו היא משתמשת.

משפה לשפה – 2003, 55 דקות
תסריט ובימוי: נורית אביב
עורכים: מיכל בן טובים, פיליפ בוק, גלית וינברג
צלם: פיליפ בלאיש

(תודה לרויטל גל על עזרתה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.