רלוונטי אך לא מטלטל

התערוכה "קודש/חול" נעה בין הטרנדי – דהיינו עיסוק במה שנחשב כ"אותנטי" (שלא לומר ניו-אייג'י) – למבטים מורכבים וביקורתיים יותר.

דו"ח  מרכז גוטמן לסקרים, הפועל מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם לאחרונה ומצביע על זיקה מעמיקה שבין ישראלים לעולם הדת (שמונים  אחוזים מהישראלים היהודים מאמינים באלוהים), יצר במרחב החילוני המחזיק עצמו כאליטה חרדה של ממש. בתחום הכתיבה על אמנות, דומה כי שום מידע "אובייקטיבי" אין בכוחו  לערער על  האבחנות הדיכוטומיות המודרניסטיות המקובלות שבהן דתיות נתפסת כאנטיתזה לחילוניות.  ה"עובדות" כשלעצמן אינן מאתגרות את הכותבים לייצר אופני קריאה חדשים בתחום. לשם הדגמה, לאחרונה, בקטלוג התערוכה של  מיכה אולמן מאשר אמנם האוצר יגאל צלמונה כי "אפשר לומר שלדת היהודית אחיזה משמעותית באורחות חייהם של הישראלים, אפילו הם חילוניים", אך יחד עם זאת הוא מדגיש כי  "[…] קיים ניגוד חריף בין הישראלים החילוניים לדתיים – חריף עד כדי הגדרתו כניגוד בין שתי תרבויות שונות שגם הסכמתן על ההבנה של אותן מילים בשפה העברית מוטלת בספק". בדומה, במניפסט היוצא כנגד ה"עובש הפוסט-מודרני" ומביע למעשה חרדה של ממש מפני התמוטטות ערכי המרכז ההגמוני של עולם האמנות, כתב גדעון עפרת: "[…] לאחר פסק-הזמן ההיסטורי, שוב ברור לנו: יש ימין ויש שמאל, יש דתי ויש חילוני, יש מתנחל ויש הומניסט, יש עשיר ויש עני […]".

התערוכה "קודש/חול" - מראה כללי

ביטוי מפוקח יותר ביחס למציאות ההיברידית והמורכבת מוצג בתערוכה "קודש/חול" בגלריה העירונית בירושלים. לא מדובר בתערוכה "חשובה", וספק אם היא עומדת אפילו בקריטריונים ובאתגרים שהציב לעצמו המוסד הקטן "ליצור תנאים הולמים להצגת עבודות אשר בגלל אילוצים שונים אינן מגיעות לכדי ייצוג בעירנו" (בתערוכה חסרים אפילו כיתובים המציינים את החומרים מהם נוצרו העבודות), ובכל זאת התערוכה מעניינת ולו בגלל שהיא מעלה נושא עכשווי הרלוונטי מאוד לשיח. לצד אמנים מוכרים מציגים בתערוכה גם  יוצרים צעירים ובוגרי בתי ספר לאמנות  טריים. לצד קיטש לא מודע לעצמו, ואנימציה יפה אך כזו המתחברת לתכנים ורעיונות פשטניים משהו, מוצגות בתערוכה גם כמה עבודות מעניינות.

העבודות של אסי משולם נראות בעיקר כרפרנטים לעיסוק הנרחב של האמן בניאו-פגאניות ובכמיהה לרוח דרך הבשר (קראו עוד על כך כאן). זהו תחום שיש לו אמנם אופק היסטורי באמנות הישראלית, ובכל זאת אצל משולם מקבל הנושא טיפול חדש, חושני וחצוף. משולם מציג בתערוכה  שלוש עבודות. שתיים מהן הוצגו בעבר כחלק מהתערוכה "לקסיקון העיקרים"  בגלריה ג'ולי מ'. בתערוכה הקודמת היוו העבודות הללו חלק מ"כנסייה" שבנה האמן ל"מסדר הטומאה" שלו. ברישום המופיע בתערוכה בירושלים נראה שער שמעליו מתנוססת הכתובת "ברוך רועכם פותח שערים", ובתחתיתו טקסט מתוך ספר "רועכם" שהוא הטקסט ה"מכונן" של מסדר הטומאה שיסד היוצר. על אף התהום הפעורה בינהם, הרישום מזכיר תמונת שער של בית קברות יהודי  –  ציור מוכר מאוד של מארק שגאל.  פסלון נוסף המוצג בתערוכה הוא דמות של אליל/מורה, עם גוף אנושי וראש של פר מקורנן. הדמות חובקת יציקה של ספר בה מופיע  טקסט מ"רועכם". העבודה השלישית היא מעין פסלון של מתפללת (שנוצר על פי  סכמה מקובלת מסצנת הלידה הנוצרית), שכורעת ברך ויש לה מעין גוש בשרני על הראש. עבודה זו הוצגה בעבר  במסגרת התערוכה "הילולה" שאצר אלעד רוזן בגלריה P8.

תמר צוהר - תצלום

גם האובייקטים הפיסוליים של ז'אק ז'אנו המפוזרים בחלל התערוכה ומשלבים עבודת ריתוך במתכת, רדי מייד, צילומי זירוקס של טקסטים מהמקורות  ועוד  – מוכרים מאוד. אמנם התערוכה לא מייצרת להם  הקשר בלתי צפוי מעבר לזה המוכר (הליכה-הלכה-דרך, מקום ומקומיות), ואף על פי כן  אין ספק שהערעור על האבחנות המודרניסטיות המקובלות שבין חילוניות לדתיות ובין יהדות למזרחיות (ערביות) נוכחים בעוז  במכלול עבודותיו של ז'אנו (קראו עוד על כך כאן).

תמר צוהר שהציגה עבודות מעניינות בתערוכת הסיום שלה במכללת אמונה בירושלים (ומאז גם סיימה את לימודיה  במחלקה לצילום בבית הספר לאמנות מוסררה), מציגה בתערוכה שני תצלומים מבוימים גדולי מימדים. אחד מהם הוא צילום של (מה שנראה כ-) בני משפחתה הדתיים, כולם עצומי עניים ומדיפים רוחניות (בגרוש?). היא  עצמה נראית בחזית התמונה כשהיא פקוחת עניים ופועלת בסיטואציה המזכירה צילום עצמי בפלפון. התצלום האחר הוא  של רקדניות המזנקות לאוויר בתנועת מחול. הן מופיעות בחלל שנראה כבית כנסת על  רקע ארון קודש. חלל בית הכנסת שהופך למעין במת ריקוד כשבצידו פסנתר כנף  ונעלים שנחלצו, יוצרים במבט ראשון  מעין דיסהרמוניה וסתירה הנובעת מהשילוב שבין  החלל המקודש לערכים, תכנים ודימויים מעולם המחול. כוחה של העבודה עולה במבט מעמיק יותר שדרכו יכולה הסתירה כאילו להכיל  עצמה. כך למשל, דרך התיאור האיקנוגראפי של נעלים חלוצות שמאזכר תיאורים מסורתיים של העולים אל הקודש  (על-פי הפסוק "של נעליך מעל רגליך") – הופכת הדיסהרמוניה להרמונית יותר, ומה שנדמה במבט ראשוני  כ"חול" מתחוור  למעשה כ"קודש". דימויי הרקדניות על רקע הפרוכת וארון הקודש משלים למעשה את הדימוי של אריות (שמאזכרים את הכרובים המקראיים שסוככו בכנפיהם על הכפורת), הנפוצים על פרוכות של  ארונות קודש מסורתיים. אם במבט ראשון נוצרת כאן סתירה לכאורה, במבט שני עולה התובנה שעולמות הקודש והחול הללו אחוזים זה בזה בקשר שאינו ניתן להתרה, ולמעשה פולחן בית הכנסת נדמה כאן למופע של תיאטרון או מחול קודש, המכוון לצופה האלוהי.

רעות אבישר

העבודות "תשעה קבין של יופי" (ביטוי המתייחס בספרות חז"ל לעיר ירושלים) של  רעות אבישר הוצגו כחלק מפרויקט הגמר שהציגה  בבצלאל בשנה שעברה. אבישר צילמה עירום נשי בהנכחת האינטראקציה בין הגוף לאדמה באופן המשלב יסודות אירוטים-קמאיים עם יסודות פתיניים ומתגרים. "אמא אדמה" היא כמובן תימה מושרשת בתרבות בכלל ובתרבות היהודית ציונית בפרט. בתערוכה "קודש/חול" מציגה אבישר שתי צלחות קרמיקה מזוגגות במסורת מוכרת מהעבר. אבישר מספרת: "עבודות הקרמיקה שאני עושה שואבות את ההשראה שלהן מאוסף צלחות קרמיקה שהכרתי מבית הורי. מאז שאני זוכרת את עצמי היה להורי מנהג לרכוש צלחת בכל טיול, מרביתן מירושלים. העשייה שלי היא ניסיון למקם את עצמי בתוך האובייקטים, המזכרות האלו, שבמידה רבה הריטואל סביבם עיצב את זהותי, וכאדם בוגר פיתחתי יחסי אהבה-שנאה מורכבים איתם ועם סימון הטריטוריה שהן יצגו עבורי […] מעניינים אותי מקומות של הקצנה והגזמה, של אובססיה, כמעט אבסורד, בהן אהבת הארץ היא כמו אובססיה לאישה שאינה מוכנה להתמסר".

מבין שתי העבודות המוצגות בתערוכה יש אחת צנועה שבה מופיעה דמות אשה גדולה הסוככת בשמלתה על ירושלים מוקפת החומה. בשנייה  מגלה הדמות את ערוותה לעין הצופים בהתאם לייצוג המקראי של ציון וירושלים בדמות אשה חוטאת: "חטא חטאה ירושלים, על-כן לנידה הייתה; כל-מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה,  גם-היא נאנחה ותשב אחור" (איכה א', ח').

הסך הכולל של התערוכה אינו מטלטל. התצוגה נעה בין הטרנדי – דהיינו עיסוק במה שנחשב כ"אותנטי" (שלא לומר ניו-אייג'י) – למבטים  מורכבים וביקורתיים יותר. ללא ספק אלה וגם אלה מציעים ביטוי הולם לרוח התקופה. מבעים מעין אלה אינם מקבלים בדרך כלל מקום של ממש בשיח האמנותי המקומי המסוגר והמתבדל, וכנגד זה מתבהרת הרוח הצעירה והעדכנית העולה מהתערוכה.

"קודש/חול", הגלריה העירונית, רח' יפו 17, ירושלים. אוצרים שלומית יעקב ויניב יור (יויו)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.