חריגה אל אופק של פעולה

במבט ראשון מכה היופי הצרוף בפנים. ציוריה של מאיה כהן לוי הם ציורים שפני השטח שלהם פתייניים, מושכי לב, לוכדים בחבלי קסם. אולם התבוננות מעמיקה בהם תגלה דבר מה אחר, מבהיל בעוצמתו, המגיח מאי שם, מלפף עצמו סביבנו, מניח יד קרה על צוארנו. ברצוני להציע בשורות הבאות קריאה פרשנית המצביעה על מציאותם של יסודות אפלים אלו בציוריה של כהן לוי, ולטעון כי מציאות זו היא המעניקה להם את כוחם, היא היא מקור עוצמתם המבעבע והמפעפע, הגולש מעבר לבד הציור ומשתפך אל תוך חלל הגלריה. בעיני קרובים ציוריה של כהן לוי למסורות הציור הגרמניות, מ”אי המתים” לארנולד בוקלין דרך האקספרסיוניזם הגרמני וכלה באנסלם קיפר, הרבה יותר מאשר לסגנונות הצורניים אליהם התיחסה הביקורת בהקשר לציוריה, כדוגמת האימפרסיוניזם והפוינטליזם.

מאיה כהן-לוי - דימונה (מראות לילה), שמן על בד, 2011

נקודת המינוף להבנת המיכלול הציורי מצויה בדבריה של ג’וליה קריסטבה: “על ידי גיוסם של התהליכים הראשוניים ושל האידיאליזציה טווה דינמיקת העידון היפר סימן מסביב לריק הדיכאוני ויחד עימו. (…) אני מסוגל לתקן את האין לכדי משהו טוב יותר בהרמוניה שאין לשנותה (…) בדומה למחלצות הנשיות, המסתירות דיכאונות עקשניים, היופי נגלה כפניו העריצות של האבדן”*.

דומה כי טווייה מדוקדקת, אידאליציונית, מצויה בציוריה של כהן לוי, טוייה המתפתלת סביב אותו “היפר-סימן” שהוא האין, האבדן, גרעין הטראומה המובלעת. קורים ארוכים נשלחים אל ליבו של הצופה ממקלעת תהום האופל הראשוני, הקדמוני, הקוסמי, מאותו “ממשי” עתיר אימה בניסוחו של ז’אק לאקאן. באמצעות הטרנסדנציה נחשף גרעין הטראומה המקורי: הטראומה המחוללת את קיום הציור, את הקיום האנושי, את היקום כולו.

נקודת המגוז המצויה בפנימיותם של הציורים איננה נקודה במרחב גיאומטרי מדומיין, אלא בוקעת מתוך ומבקיעה אל תוך הטרנסדנציה. כוחות האימה מצויים בכול: בצומח (העץ), בדומם מעשה ידי האדם (הכור הגרעיני בדימונה), בכוחות הטבע (הבריכה, רעידת האדמה, גרמי השמיים) בתהליכי החיים הבלתי נמנעים (המוות המסומל בברושים). ביות כוחות האימה הוא תהליך אלים, המתמיר את כוחם העצום אל גושי צבע, טקסטורה וסדר קפדני. הגעש הדיוניסי המאיים להתפרץ ולבקע את הסובייקט עצמו, מוכפף באופן עריץ לצורניות שהיא אפולינית במהותה: “היופי נגלה כפניו העריצות של האבדן”. ההרקה בכוח מייצרת את עוצמת ההתנגשות על הבד, מנכיחה את תנודתיות הנפש הנתחמת בעל כורחה במסגרת בד הציור -ראו כדוגמא פרדיגמאטית את הציור “מראות לילה 8”.

מאיה כהן-לוי - מראות לילה, שמן על בד, 2011

אולם ציוריה של כהן לוי אינם מתנהלים אל מול וקטור כוח יחידאי. באורח יוצא דופן, ציוריה של כהן לוי אינם מצויים רק ברגיסטר של הנגלה לעין, אלא מבקשים לחרוג אל אופק של פעולה, אל הצעת התמודדות תקפה עם כוחות האימה. זוהי הצעה הנטועה בלב המציאות החומרית ומצויה מעבר ל”מובן מאליו”- קרי יצירת האמנות עצמה כחילוץ ממוסרות הזמן והמקום. הציור של כהן-לוי משליך עצמו על הצופה כמניפסטציה מסוימת, ספציפית. הציורים  מציעים מרחב פעולה פרגמטי מיוחד במינו: זהו ציור שנגזרת ממנו פרקטיקה מיסטית. תנועת הציורים היא צנטריפוגלית, סירכוזית. רק מקטע תנועתי בדיד ובודד נחשף לעינינו בציור עצמו. זו היא תנועה החיצונית לתמונה, תנועה הממשיכה מעבר לה, משרטטת מעגל עצום, שבמרכזו בולענות סמיכה.

מהו העיגול שהיא משרטטת? כיצד להבינו? דמותו המפורסמת של חוני המעגל עולה במחשבתנו. ציור העיגול וההסתחררות בתוכו הן פרקטיקות מיסטיות רבות עוצמה, המציעות מחאה אונתולוגית כנגד ניגודים בינריים פשוטים, כגון אדם-אלוהים. הסחרור מאפשר את התמוססות קוי הגבול הנתונים הללו, את החויה הבלתי אמצעית של ההתמזגות עם הנשגב. במרכז העיגול, בעין הסערה, מצוי הסובייקט בדיאלוג מול האל. דמות הרפאים של כהן לוי כמו רוחפת בחלל האויר, אוחזת את אש ההמרה, מחוללת במחול סופי אינסופי.

מאיה כהן לוי: “מראות”
גלריה גורדון, ת”א, פברואר 2012

* ג’וליה קריסטבה, כוחות האימה, עמוד 89