טשטוש ופשטנות מיתממת

בניגוד למחאתם הצבועה של האמנים, שרת התרבות לפחות אינה מסתירה את האג'נדה הפוליטית שהיא מתעתדת לקדם באמצעות עולם האמנות.

כמו פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות והספורט לימור ליבנת, כך גם עצומת האמנים בדרישה לבטל את הפרס היא מופע בוטה ועצוב של  הדחקת מורכבויות ופשטנות מיתממת. המכתב מתחיל בתיאור פשטני של הציונות שמתעלם ממורכבויותיה ומענפיה השונים – אלא שבמסגרת זו נניח לכך, ונתרכז בנושא האקוטי יותר.

במקום ישְרות וישִירות שהייתה ראויה במסגרת דיון שהוא פוליטי במהותו ונוגע במלחמת תרבות של ממש בין הימין לשמאל בישראל, בחרו מנסחי העצומה לטשטש את הדברים. הם מציגים את התנגדותם לפרס בתואנה שמדובר בפרס המעודד אמנות מגויסת למטרות פוליטיות, ומצהירים כי  "אנו דורשים לבטל את קיומו של הפרס ומבקשים לנתב את הכספים שיועדו לו אל הקופה הדלה שתומכת ביצירה אמנותית חופשית במדינת ישראל".

ראשית יש להטעים ולומר – השימוש במושג  אמנות מגוייסת כאנטיתיזה לאמנות חופשית הוא ארכאי ומגוחך. נכון שבמקומות שבהם המדינה שולטת ביד רמה ובאופן כוחני בכלכלת הדימויים יש עדיין ערך למושג זה במשמעותו הביקורתית. אבל לא זה המצב בישראל. למעשה, כמעט כל אמנות היא אמנות מגוייסת באופן כלשהו, ועובדה זו לא פוסלת אותה מהצגה לקהל. כפי שטוען האוצר והתיאורטיקן בוריס גרויס "כל אמנות שמניעיה אידיאולוגיים – אידיאולוגיה דתית, קומוניסטית או פשיסטית – היא תמיד מאששת וביקורתית כאחד. […] כל אמנות שמציגה חזון בעל אידיאולוגיה דתית או פוליטית כלשהי היא בבחינת חילון החזון, וכך היא הופכת לאובייקט של פרדוקס".

יתרה מזאת, כבר זמן רב פרמטרים חוץ אמנותיים מהווים חלק מההתבוננות ביצירה ומרכיב משמעותי בשיפוט האמנותי שלה. למשל, מעטים יטענו שהמושג "אמנות חברתית" הוא מושג נעדר תוקף באשר הוא עושה שימוש בפרמטר חוץ אמנותי, וזאת למרות שמדובר באמנות המגוייסת במוצהר למעשה "חוץ אמנותי". המעשה החברתי עצמו  נתפס בעיניי האמנים האקטיביסטים כמהותה של יצירת האמנות. אגב, אולי באמת ראוי שהמדינה תקצה יותר משאבים ואפילו פרס לאמנות חברתית וליוזמות חברתיות בתחום האמנות. אלה הרי מגמות תוססות ומבורכות המתפתחות כאן לאחרונה.

בדומה, כאשר מבקרת האמנות סמדר שפי מצביעה על שימוש לא ראוי בבעלי חיים ביצירת אמנות, או כאשר יונתן אמיר ובועז לוין מצביעים על אידיאולוגיות שונות שמסתתרות מאחורי מושגים כמו "חברתי" ו"פוליטי" בהקשריהם האמנותיים (ראו כאן, כאן וכאן), וגליה יהב (בעבר בטיים אאוט וכיום בהארץ), מצביעה על האופן שבו היחסים עם עולם המסחר של האמנות קובעים את בחירת העבודות בתצוגה  – הדברים נתפסים לא פעם כחלק מעוצמתה של ביקורת האמנות, ולא כהערת שוליים אגבית לה. בפועל, אי אפשר להפריד בין  שיפוטי ערך לשיפוטי טעם, וברי שהפוליטיקה של המבט מבנה את ההתבוננות וההערכה של יצירות אמנות.

חשובי האמנים בארץ נתפסים בדרך קבע כאמנים בעלי אג'נדה פוליטית שמאלנית מובהקת (ראו לאחרונה למשל בקטלוג תערוכתו של מיכה אולמן במוזיאון ישראל). הצגתם במוזיאון והתמיכה שהמדינה נותנת לכך מעולם לא נתפסה, ובצדק, כמופע של התגייסות ממסדית לאג'נדה כלשהי. למעשה, דווקא שימוש במושגים שהם לכאורה "חוץ אמנותיים" יכול לערער על אבחנות מקובלות ולהוות בכך גם אקט אמנותי מעורר מחשבה בפני עצמו. למשל כשהציגה קרן עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב את עבודתה של האמנית הפלסטינית ראידה אדון ואת היצירה העוסקת בתכנים קווירים של יצחק וולף ובניהו אלבז, הראתה הקרן במידה לא מבוטלת שפרויקטים המוגדרים כ"יהודיים" אינם חייבים להיות בהכרח מפלים או  גזעניים (בניגוד לדברי ח"כ ראלב מג'אדלה). אגב המעצב דוד טרטקובר החתום על מכתב האמנים, מן הסתם לא הגיש מועמדות לקבלת הפרס, אבל אפילו בימין יש מי שרואה בו  "אמן ציוני".

עולם האמנות מעדיף בד"כ להציג עצמו כשדה אובייקטיבי שבו איכותה של היצירה קובעת, ולא פוליטיקות ויחסי כוחות. אלא שלמעשה מדובר במעגל קסמים המאפיין את השדה, שבו היוצר והשיח הפרשני על יצירתו מבנים את השיח על פי כללים מקובלים שאיש אינו סוטה מהם. המגמה המשותפת ליוצרי ולמחוללי השיח היא –  במודע או שלא במודע – הסוואת מה שעומד בבסיס השיח; אם נקודות המוצא יישארו סמויות, לכאורה יישמר השדה אובייקטיבי, מובחן ומוגדר. בהתאם לכך, השתקת קולות "אחרים" בעולם האמנות תמיד מטשטשת את היסוד הפוליטי העומד בתשתיתה ומציגה אותה רק כהכרעה אסתטית הנשענת על  שיפוטים של  איכות (כאילו יש בנמצא סד ברור שמגדיר איכות של יצירות). לענייננו ראוי לצטט את שוב דבריו של גרויס: "פוליטיקה עכשווית הדוגלת בשוויון זכויות היא פוליטיקה של הכלה שמתנגדת להדרת מיעוטים פוליטיים וכלכליים. ואולם, המאבק להכלה אפשרי רק אם הצורות שדרכן מיעוטים מגלים בפומבי את תשוקותיהם המודרות אינן נדחות ומודחקות מלכתחילה באמצעות סוגים שונים של צנזורה אסתטית שמופעלת בשם ערכים אסתטיים 'גבוהים' יותר".

בתגובה למאמר בו קבל חוקר התרבות דרור אידר על ההדרה של קולות "אחרים" בעולם האמנות הישראלי, הדגיש  החוקר משה אלחנתי כי אכן מתקיימת בעולם זה הדרה אגרסיבית על בסיס שיפוטים פוליטיים. אלחנתי אמנם מתקף ומאשר את ההדרה הזו (כותרת תגובתו היא "לעולם תהא ההדרה… וטוב שכך"), ובאופן ישר והגון הוא לא מטשטש את הדברים אלא מציגם כפי שהם  – ללא כחל וללא סרק. אלחנתי מדגיש כי "מנגנוני הדרה אינם אלא חלק הכרחי, חיוני ובלתי נפרד מהתנהלותו התקינה של כל שדה כזה שבו מתרחש ייצור תרבותי דינמי". אלא שבעוד ביקורת התרבות מבקשת בדרך כלל לפרק את השיח לגורמיו – לא להניח את האובייקט כפי שהוא מוצג על ידי הגורמים הפועלים בשדה, אלא להראות כיצד משמעותו מובנית בידי בעלי העמדות השונות – אלחנתי משתמש בתובנות הללו כדי להצדיק את המקובל וההגמוני. כך מאשר ומהלל אלחנתי את המגמה  המנסה "ליישר קו עם ההיסטוריה של השדה, להדיר את מי שצריך להדיר ולהשתתף בחלוקת ההון יחד עם אלה שהחזיקו במונופול".

שלא כמו אמנות השמאל והיצירה הפוסט-ציונית, המוכתרות בשיח הביקורת כמבע של אמנות המתגייסת למופעי הומניזם ואוונגרד נעלים, קולות אחרים נידונים בדרך כלל כאמנות שמרנית, פלקטית, פולקלורית, ובעיקר כאמנות מגויסת ואשר על כן גם כנחותה. כך נוצר מצב שבעוד השיח הפוליטי בארץ הוא שיח חי ותוסס, עולם האמנות מדבר שפה אחת ודברים אחדים – כולם חושבים אותו דבר ואומרים אותו דבר, ולפחות בהקשר הפוליטי, גם יוצרים אותו דבר.

בפועל, עולם האמנות המקומי מקיים יחס הופכי לזה השגור בשיח הפוליטי בארץ. שלא כמו בשיח הפוליטי, שבו כיום קולות הימין חזקים יותר, בעולם האמנות המושגים "ימין"  ואף "ציונות" נחשבים בדרך כלל  למוקצה ולזרא. הקולות הללו הם למעשה האחרים האולטימטיביים של עולם האמנות המקומי. האוצרת טלי תמיר למשל, הודתה בריש גלי בהימנעותה מלהציג עמדה ימנית הפוכה משלה – לא משיקולים אסתטיים אלא משיקולים פוליטיים (והיא אכן ראויה להערכה על הכנות והישירות שלה).

לכן צריך לומר את הדברים באופן ישיר: השתקת קולות האחר בשדה האמנות שלנו מטשטשת תדיר את מניעיה באמצעות פרקטיקה קלאסית של הדרה, בדמות הטענה בדבר איכותן הירודה של העבודות. לא פעם זו מוסיפה חטא על פשע בהצמידה לאבחנות אלה גם הסברים סמי-אנטישמים (כך עשה גדעון עפרת בעבר). למעשה ההדרה הזו מושתתת לא פעם באופן סמוי או לא מודע על קריטריונים אתיים-פוליטיים. האמת אם כן חייבת להיאמר: אחרי שנים של השתקה והדרה של קולות "אחרים" בשיח האמנות המקומי, ואחרי שנים שבהן כמעט אך ורק קול פוליטי "מגוייס" (שכמובן יכונה במופעו התקני-הגמוני "מתגייס") אחד קיבל מקום בשיח – באים כעת האמנים לדבר על חלוקה צודקת של המשאבים! אולי קצת אפלייה מתקנת יכולה להתאים כאן?  אגב, "אפליה מתקנת" ראויה גם לעולמות שלא הודרו במפגיע ובמכוון  (אם יש כאלה), אלא שמסיבות שונות (חברתיות תרבותיות, דתיות וכלכליות) לא נוצרה בהם הפלטפורמה המאפשרת יצירת אמנות.

כפי שכתבתי בעבר, הפרס הזה הוא פארסה תרבותית ורעיון מגוחך (עם חילופי השלטון (בע"ה), יוכלו השליטים החדשים להקים גם פרס לאמן השמאלני, הפוסט-ציוני, הפלסטיני ועוד ועוד…) שלא תורם במאומה לקידום התרבות במובנה העמוק. הנקודה המעניינת היחידה בהכרזה על הפרס, היא העובדה שהיא מייצגת את התפתחותה של ההבנה (באיחור גדול אמנם) בימין בישראל ששדה התרבות הוא גם שדה פעולה פוליטי שאין להזניחו. אולם מעבר לדברים הללו, ההתנגדות של עולם האמנות לפרס בתואנות כזב של אמנות מגוייסת היא פארסה אומללה ומגוחכת עוד יותר מהפרס עצמו. מוטב היה פשוט לשים את הדברים על השולחן לחשוף ולהסביר את הגיחוך שבבחירה המבוססת בעיקר על אג'נדה פוליטית, גם אם היא עושה שימוש במושג המכובס "ציונות".  אלא שבניגוד למחאתם הצבועה של האמנים, שרת התרבות לפחות אינה מסתירה את האג'נדה הפוליטית שהיא מתעתדת לקדם באמצעות עולם האמנות.

כך או כך, ההכרזה על הפרס וגם ביקורת האמנים עליה מעלה לדיון נושאים חשובים שחבל שאינם שגורים יותר בשיח. נושאים אלה נוגעים בעניינים יסודיים כמו דמוקרטיה, פלורליזם, רב-תרבותיות, וההסכמה שלא להסכים על הכל.

תודה לצחי מזומן

24 תגובות על טשטוש ופשטנות מיתממת

    דברי טעם אבל למה לכתוב כל כך ארוך ובשפה לא קריאה?

    לקראת אמנות ימנית, האחר האולטימטיבי של עולם האמנות הישראלי. מאמר חשוב ביותר, דוד שפרבר מצטרף לקואליציה ההטרונומית. נגד האמנות האוטונומית שהיא בעצם אמנות שמאל חלשה ודוגמטית. צאו מהסטודיו – המדינה בידינו!

    מהי אמנות ימנית?
    כזו שחוגגת את השיטה הקפיטליסטית? ושמטפחת זהות לאומית? זה תנאי לאחרות אולטימטיבית?
    החבר'ה באוקטובר שונאים את קונץ. זה הופך אותו לאחר אולטימטיבי של עולם האמנות האמריקאי? מרקסיסטים בגרמניה עד היום מתעבים את בויס ואת כל הקיפרים שיצאו ממנו. זה הופך אותו לאחר של עולם האמנות הגרמני? סיגלית לנדאו היא ללא ספק סוג של ימין. לזה התכוונת באחרות אולטימטיבית??

    אוקי, אז אתה יותר חכם ועמוק ממנסחי העצומה. אתה יודע להיות ביקורתי כלפי הביקורתיים. מדליק לאללה.
    הוכחת את זה בכל משפט ומשפט בטקסט המתאמץ-שלא-להיות-קריא שלך, טקסט שנאחז בקרנות המזבח של שורה אחת, אמנם קצת בעייתית, מהעצומה המקורית – שהיא עדיין כן חלק ממהלך אמיץ וראוי.

    זה נבלה וזה טריפה 🙂

    כפי שאמרו קודמי מאמר ארוך ששורתו התחתונה היא / אמנות חייבת להיות מנוטרלת מכול שיקול התגייסותי. עם שורה זו אני מסכימה. חופש לרוחו של האמן.אלא שבעיניי גיוס האמנות הישראלית למען האדרת הציונות היא נפלאה. פירושו של דבר : שימו לב אנו חיים במדינה דמוקרטית ונפלאה ומתקיימים בזכותה ובזכות חזונו של הרצל שתבע עבורינו בית לאומי. למי יש בעייה עם ניסוח פשטני זה של הציונות? מאז החלטת האום האומללה לא ארזו בעטיפה אחת ציונות ולאומנות (גזענות?) …
    ולכן גם אם הכרזת בפרס וניסוחה תמים ונאיבי עדיין היוזמה ראוייה לכבוד וגם הזוכים יזכו לתשואות.

    ליאורה אני חושב שכדאי שתקראי את הטקסט פעם נוספת.

    יתכן וניסוח העצומה מעט פשטני אך לגופו של עניין, השימוש במושג "ציונות" וקישורו להערכה אומנותית בידי השרה לבנת שהעלתה את הרעיון של מאה מושגים ביהדות ובציונות – כימות של מושגים פתוחים הנתונים לשאלה (כביכול להעלות את רמת הבקיאות)שמתחברת לגישה ששמה את המקצועות ההומניסטיים והאומנותיים במקום נמוך על ידי הורדת שעות במקצועות הנ"ל והכנסת חוקים ותקנים על מנת להוריד את ערכם. אי אפשר להתעלם מכל אותו מכלול ועוד לקרוא לזה פלורליזם וכביכול תיקון עוולות – זהו שימוש ציני במילה.

    האמנים באמת מתנגדים במחאתם לאפליה של אמנים אחרים באמנות ואין במחאתם שום צביעות
    ההיפך הוא הנכון -האמנות קיימת כאמנות טהורה ללא אפליה של דת גזע ומין
    מכאן ההתנגדות להגדרה "אמנות ציונית" אשר מחזירה אותנו לימי שלטון פאשיסטי
    החבור של אמנות ופוליטיקה יהיה מוצלח רק בראיה מאוחרת -ראיה פרספקטיבית מאוחרת ולא כנצולה לחזוק הימין כיום

    בין השורות כתוב: "המעשה החברתי עצמו נתפס בעיניי האמנים האקטיביסטים כמהותה של יצירת האמנות" – ובמה שונים האמנים האקטיביסטים מעובדים סוציאליים מדופלמים? מעכשיו נאמר – כל עובד סוציאלי הוא אמן? והויז'ואל – עליו השלום…?

    דוד נכבד, הן הגדרת הפרס והן עצומת האמנים לוקים בפרשנות דלה וצרה של המונך ציונות.
    ניכר כי לא השקיעו מחשבה יתרה בעריכת שאלון הפרס. האמנים מצידם שופכים את התינוק עם המים ולא נותנים קרדיט ראוי לועדת הממונה.

    אורה, הגדרת לא רע את התהליך שכבר מתקיים לסרוגין משנות השבעים (אמנות קונספטואלית? אמנות שאינה נסחרת? אמנות שמתקיימת רק במישור האידאות? אמנות אקולוגית – דנצינגר וכו')….

    אורה ראובן, את צודקת, אבל לא הויז'ואל אלא אוביקט האמנות הוא זה שעליו השלום. אמני הפעולה ההטרונומית הם עתידה של האמנות. אפשר גם לשאול: במה שונים האמנים האוטונומיים המסורתיים ממעצבי מוצר?

    אני מתה מסקרנות.
    מהי אמנות הפעולה ההטרונומית?
    (ובאותה הזדמנות, ענה בבקשה על תגובתי להכרזה המסתורית שפרסמת קודם).

    כשתרקדי במרחב הציבורי תביני

    רק אתמול רקדתי עם אבא שלך.

    הוא קרא לזה "אמנות הפעולה הויזיגוטית"

    מעולם לא היתה אמנות ציונית,היתה אמנות מגוייסת לטובת הרעיון הציוני לאומי אחרי 48 וגם לפני,ההנחה שאפשר ליצור (ציור פיסול,וכ"ו )לפי כותרת היא שקרית, מתן פרס לאמנות ציונית שאין בנמצא,אני לא ראיתי עבודה ציונית ב-30 שנה האחרונות
    "אמנות מגוייסת" ראיתי, גם ראיתי, וזה נעשה כלאחר יד משנות ה-80 ועד היום, אוצרים וסתם אנשים "כועסים", בהתארגנות מהירה מציגים תערוכות ע"פ החלטות ממשלה ותמיד זה נעשה במהירות ובזריזות מפתיעה פלא אמיתי,מארגנים איזה עיתונאי שיכתוב על זה והכול הרי מופיע בארכיוני העיתונות מאז מלחמת לבנון ה-1 האמנות מגוייסת! גם האמנים,לטובת רעיון 1 .
    לא עושים אמנות אחרת, הקריאה לפרס אמנות ציונית, כמו הקריאה להחרמתו היא: שקר גדול וצביעות

    במובן מסוים אחר ה"מאמר" הזה הוא הציניות בהתגלמותה. הרי הכוחות הם כל כך לא מאוזנים . כתבת שאמנים רבים נמצאים בשמאל אז מדוע קצרה ידם עדיין ככ מלהועיל לדעתך? והאמת נופלת על שיח חרשים והתגוננות . גם אם מחאתם של האמנים היא צבועה בעיניך, עצוב שמישהו משמיע את הקול הזה? קולם של ילדים. "שרת התרבות לפחות אינה מסתירה"? על מה הדיון בעצם הוא על מי מסתיר מה? מה לגבי הכרה בסבל של האחר מולך? מי זו בכלל שרת החרבון הזאת. איך אדם חכם כמוך יכול לצודד ברעיון עצוב ועלוב כל כך?

    אפשר לאמר שאמנות , ברגע שהיא מנסה להעביר תכנים, היא מגויסת. אמני הרנסנס והבארוק היו אמנים מגויסים נפלאים. גם כשאתה מתעסק רק עם בעיות תחביר של השפה ובודק את גבולות השפה, כפי שעשו המודרניסטים, אתה עדיין מגוייס לרעיון אותו אתה מנסה להעביר. אמנות שמודעת לעצמה, היא מגויסת לתכנים שלה. השאלה שנשאלת תמיד האם האמן הצליח לעשות אמנות טובה. או שיצא לו סתם פלאקט שטחי,מלא בקלישאות. האמנים האמריקאים בשנות השפל, שנות ה-30, שקיבלו משכורת מהממשלה, אשר תמכה בהם בהם כלכלית, עשו אמנות מגויסת נפלאה.ויש דוגמאות רבות וטובות.

    הרחבה למה שאמרתי למעלה,
    כוןן שאין היום קריטריונים ברורים , מה היא אמנות טובה. הרי המטרה או התכנים להם היא מגויסת הפכו למרכיב "איכות" מהותי. לכן אמנות חלשה ובינונית שמגויסת ל"רעיון נכון" או מטרה מקודשת [שמאל] היא ראויה לגיטימית וחשובה בעוד אמנות חלשה וביננית המגויסת ל"רעיון לא נכון" [ימין] היא שולית, פאטתית ומסוכנת.
    מה שיש פה למעשה הוא מאבק על הגמוניה, כשאמני הימין החליטו לאמץ את השיטות של השמאל.

    סחתיין. משמח לשמוע קול אחר מחוץ למקהלה. אם כל השמות הגדולים שחתמו על העצומה נגד הפרס היו מאתגרים את הועדה בהגשת מועמדות (כמובן בלי לזוז ימינה או שמאלה, אופס, ימינה, מהעמדות הפוליטיות-או לא שלהם) זה היה יכול להיות יותר אפקטיבי ובטח יותר מעניין.

    עדי ואחרים: על אמנות הפעולה ההטרונומית ועוד – הדיון נמשך בכנס 'אמנות, פעולה, פוליטיקה'. יום חמישי 29.12, 17:00, מוזיאון תל-אביב, במסגרת חגיגות חמש שנים לתנועה ציבורית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *