ארעיות יצוקה בפורצלן

הפסלונים והחפצים שמציג בועז ארד בתערוכתו “לחן עממי” בגלריה רוזנפלד, מתוארים כאובייקטים ש”כבר נפסלו” ע”י תולדות האמנות. הטקסט המלווה את התערוכה, שכתבה נוי פורר, מבקש לחשוב על תולדות האמנות כמערכת שסימון הקאנון אינו תוצר לוואי של עבודתה אלא תכלית בפני עצמה. מתוך סימון קו הגבול מתהווה הגדרתו של האדם כבן תרבות, ומכאן גם כבן-אנוש הנבדל מן החיה, וכל זאת על בסיס קריטריון גמיש שמהותו משתנה ללא הרף ונותרת בלתי מפוענחת.

במרחב הפרוץ שבין קווי התיחום המוגדרים לאמות המידה החמקמקות, ממקמת פורר את עבודותיו של ארד. “בטקטיקות של הטעייה והסוואה”, היא כותבת, “הוא מצליח לגרום למכונה (מכונת תולדות האמנות. י.א) לעכל חומרים שכבר הקיאה מתוכה – פסלוני עץ, כדי חרסינה, דמויות פורצלן – אובייקטים שאינם “רדי מייד”, הם לא אובייקטים חוץ אמנותיים, אלא אובייקטים שכבר נפסלו על ידי תולדות האמנות וכעת ניצבים לפתחה כמו החוזרים מהמתים”.

האובייקטים שמציג ארד ומתוארים כ”פסולים” ע”י תולדות האמנות, הם סדרת פסלונים, חלקם מעשה ידי האמן ואחרים נמצאו ברחוב או בחנויות מזכרות, עברו בירושות וכיו”ב. יש בתערוכה הרבה יצורי כלאיים: אישה שחורה “טובלת” בבריכה לבנה שאינה אלא פיסת פורמייקה, פרודיה מינימליסטית על גלגלים, אייל עץ שכמו צומח מתוך הגזע שממנו נוצר, סירה “שטה” על קרש ומאוזנת באמצעות אבן קשורה בחבל, מגדל ואזות מקרמיקה, מעין מובייל צהוב וירוק זרחני וענק העשוי קולבי פלסטיק, כפכפי קרוקס, כדורי טניס, מחבטי שטיחים וחפצים נוספים מן המוכן, זוג פסלי עץ המתארים את האמן בדמות אישה כפרית שחורה הנושאת תינוק על גבה, וטוטם אפריקאי מגולף בעץ העומד על סולם ביתי ומרים ידיו למעלה, ספק נכנע וספק מטיף להמונים.

בשנת 2011 לא ברור כיצד ניתן לדבר על אובייקט – כל אובייקט שהוא, ואין זה משנה אם מדובר במעשה ידיו של אמן, פריט שהוכן עבורו במפעל או סתם חפץ שנמצא והוצב במסגרת אמנותית – כמשהו שאינו חלק מתולדות האמנות משום שנדחה אל מחוץ לגבולותיה. ממרסל דושאן עד טמיר ליכטנברג, מהפופ ארט עד לאסתטיקת יחסים, האמנות כבר מזמן אינה דוחה אובייקטים, תיעוד של אובייקטים ואפילו רעיונות אמנותיים שמתנגדים לאובייקטים. אם יש דבר שהאמנות דוחה, אלו התרבויות ובני האדם העומדים מאחורי האובייקטים, ואלה, בניגוד לאובייקטים, דווקא נעדרים ברובם מן התערוכה. במובן זה, ההתייחסות אל ארד כאל אמן המגיב לאובייקטים “בהתלהבות של ילד שעוד לא שמע שזה שכן שהוא לא אמור לשחק איתו”, מוגזמת למדי.

מי שאינה נעדרת היא דמותו של ארד כאדם וכמגזר, ומבחינה זו הטקסט אינו מנותק מן התערוכה, החושפת הן את השנינות והמקוריות שבעבודות והן מידה של סלחנות מפוייסת. אף שמוצגת בה סדרת פסלונים אפריקאים וכמו-אפריקאים, זו אינה תערוכה על אפריקה. אף שמוצגים בה רדי מיידז מפלסטיק זול, זו גם לא תערוכת אסתטיקת “הכל בדולר” והתחנה המרכזית. “לחן עממי” היא תערוכה על בועז ארד ועל תרבות שבה פסלון עץ אפריקאי שנרכש בחנות מזכרות דר בכפיפה אחת עם אגרטל מחרסינה מעוטרת שבתוכה פרחי פלסטיק, ע”ג מזנון מצופה פורמייקה כהה שמפינותיה המתקלפות מבצבץ לוח סיבית זול. זו תערוכה על ארעיות יצוקה בפורצלן שתמונת נוף מופשט משמשת לה כרקע, ועל הניסיון המעושה והכושל לייצר פולחניות חדשה ומודעת לעצמה – פולחניות הקורסת אל תוך שרידי העולם שעל חורבותיו ביקשה להיבנות. בסופו של דבר, כל העבודות מייצגות מעין עיוותים של מזכרות שתכליתן היא הצגת אקזוטיקה מזוייפת המשרתת מעמד ביניים פרובנציאלי שמבקש לסמן את עצמו כתרבותי. ארד, כך נדמה, נמצא במצב שבין היקסמות לבין ביקורת לנוכח ההילה המלאכותית הזו. מחד גיסא הוא מקצין מוטציות תרבותיות עד שהן הופכות למגוחכות אפילו יותר מכפי שהיו מלכתחילה, ומאידך גיסא חומל עליהן ומזהה בתוכן את בבואתו שלו. מתוך הנשכנות האמביוולנטית והמחוייכת הזו מתגלים רוך והשתוממות.

בועז ארד – לחן עממי
גלריה רוזנפלד
נעילה: 10.12

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”