"והשמיים האדימו וכהו"

"כולך אדומה, וכל-כך לבנה" – מיצב של אתי אסתר נאור המוצג בגלריה פלורנטין 45 – יוצר תחושה עזה של הפקעת פרטיות בסצנה בה מעורב דמו של אדם שאנו נחשפים לפתע אל "פנימיותו" באמצעות נוזלי הגוף הסמויים שלו.

התוודעתי ליצירותיה של אתי אסתר נאור רק עתה, דרך המיצב "כולך אדומה, וכל-כך לבנה" המוצג עד ה-6/11 בגלריה "פלורנטין 45". רצועות בד לבנות מתוחות בחלל, מגדירות את חלל הכניסה מחדש. נטיפים אדומים, רכים, מצויים אף הם, בין לבין, נוטפים מטה, יוצרים "מקוואות" קטנים של חומריות אדומה בין הסדינים, מדמים דם קרוש, איברים פנימיים מדממים, חיים ומוות, טומאה וקדושה. "האם זוהי זירת אלימות … או שמא זהו צוהר למקום של כאב פנימי הנפרש כנוף קדמון…?" כותבת האוצרת אירנה גורדון בטקסט המלווה. האלימות והכאב הרוחשים מתחת לפני השטח נותרים כבושים ביופי, באסתטיות הצורנית של המיצב. אולם לדעתי מיקומו של המיצב, בחלל הכניסה, מוחמץ במשהו. מחסום בלתי נראה מאפשר לצופים להישאר מרוחקים  ולא להיבלע בין הסדינים הלבנים הדקיקים ונטיפי הדם. חלל גדול יותר היה בולע את הצופה לגמרי, לא מותיר לו מקום לנשימה.

אתי אסתר נאור - פרט מתוך המיצב "כולך אדומה, וכל-כך לבנה"

יש דבר מה באמנות פמיניסטית אשר עושה אותה "רלוונטית תמיד". גם אם נראה לנו כי שימוש בדם, בקרעי בד לבנים או בדיבור על המחזור הנשי נעשו כבר, בעולם וגם בישראל: "הפמיניזם תמיד באופנה". חישבו למשל על עבודותיה של יוכבד וינפלד או על עבודות האמנות שהוצגו בתערוכה "הנוכחות הנשית" במוזיאון תל אביב (1992). גם העבודות העכשוויות של שירה ריכטר העוסקות באימהות, יצירותיה של הילה בן ארי או עבודותיהן הטעונות של דבורה מורג, דנה גילרמן, גליה יהב, ואחרות, נדמות בעלות איכות עכשווית, הווית לגמרי.

בהקשר בו נטועה עבודתה של נאור יש להזכיר גם את המיצג של חגית מולגן שהוצג בגלריה בקיבוץ בארי ב-2004, ונקרא "לא מוכנה". אצל מולגן בלט ההקשר הדתי של המחזור החודשי, עם "בדי בדיקה" והתיחסות לתהליכי ה"טיהור" מן הנידה. הרעננות הבלתי מצויה הטמונה ביצירות הללו מעידה כמאה עדים כי הפמיניזם העמוק, המהותי, טרם חילחל לשדרות הרחבות של העם, ועד כמה (דיבור על) המחזור הנשי נותר עדיין בגדר טאבו. קשה לדמיין שיעור ספרות בתיכון בו נלמד שירה של יונה וולך "ארוס" (תת הכרה נפתחת כמו מניפה, עמוד 154):

"ונשמעה שריקה/ ופרחי הדם/ החלו להטיף דם/ וכל הפרחים/ החלו לנטוף דם/ וההמון העצום/ בא לאסוף את הדם/ וכל הדברים הטיפו דם/ והשמיים האדימו וכהו/ וילד קטן הלך מתחתם/ והשמים נצטללו והבהירו/ אחרי שהטיפו דם/ וניטהרו והכחילו/ וגביע זהב ענק מקושט/ בעלים ופרחים של זהב/ גדול מכל השמיים/ נמלא עד שפתיו דם/ ונטף דם./ וגביע זהב מקושט/ בעלים ופרחים של זהב/ להראות שמלאה המכסה/ נטף דם מגדותיו".

ניתן למתוח קו מקשר בין השיר לתערוכה בכמה מוטיבים עיקריים: הענקת היופי האסתטי (פואטי אצל וולך, צורני אצל נאור), והפיכת סיטואציה פרטית לציבורית: "וההמון העצום/ בא לאסוף את הדם", אשר כמו מדמה את הצופים בתערוכה. ב"כולך אדומה, וכל-כך לבנה" ישנה תחושה עזה של הפקעת הפרטיות, של כניסה אל סצנה בה מעורב הדם הפרטי של אדם ספציפי, שאנו נחשפים לפתע אל "פנימיותו", אל נוזלי הגוף הסמויים, המוסתרים שלו. הארוטיות מצויה בשירה של וולך כבר בכותרתו, וגם במיצב הפיסולי של נאור בולט המימד הארוטי. גם שם התערוכה לקוח  מטקסט, ממילותיה הפואטיות של לוס אירגריי בספרה "מין זה שאינו אחד", ספר המנהל "דיאלוג" מרתק עם יונה וולך.

אתי אסתר נאור - פרט מתוך המיצב "כולך אדומה, וכל-כך לבנה"

כפי שמציינת אירנה גורדון, המיצב של נאור אינו ממוקד רק בתמה של המחזור הנשי, אלא נפרש לכיוונים קונוטטיביים רחבים הרבה יותר. הוא מכיל בתוכו גם דיבור על תחבושות ספוגות דם, זירת בית חולים או זירת מלחמה, או, כפי שכתוב בטקסט, "זירת אלימות". כל האתרים הטעונים הללו, מן הזירה הגופנית של הגוף הנשי עד אתרים ספציפיים כבית חולים, או ארוע היכול להתרחש בכל מקום, כ"מלחמה" או "פגיעה גופנית", מקופלים בצרוף החומרי "בד לבן – כתם אדום". אולם מן האייקון הצעקני והפשטני הזה, מצליחה נאור ליצור סביבה חרישית, מעודנת, בעלת אסתטיות רבה. הכאב אינו צועק את עצמו, אלא מצוי ושרוי בחלל, בפרודות האוויר המקיפות אותו.

מבט רטרוספקטיבי ביצירותיה של נאור מעלה כי העיסוק בשאלה: הנשיות מהי? מהדהד לאורך כל עבודותיה. בסדרת תצלומים בהם התחפשה, נוסח סנדי שרמן, ניתן לזהות את מראה אשת הפרברים האמריקנית, המשועממת (דיוקן עצמי כבלונדינית עם תסרוקת קארה, 2005), ואת דמותה שלה כאמנית הפמיניסטית העוסקת תדיר בחומרי גוף "אסורים" אה-לה קיקי סמית, בבחינת שני קצוות קוטביים. נאור בודקת את דמותה מול אייקונים נשיים, מתעתעת בתהליכים של איבוד זהות ומציאתה בתוך נשים אחרות. בעבודות אחרות השתמשה נאור באורז, מתמירה גם אותו מחומר יומיומי לחומר אמנותי, מעבירה אותו טרנספורמציה מאגית. בצילום אחר, צילמה נאור את עצמה עטופה במסיכת אורז. מושג "המסיכה" שטבע התיאורטיקן הפוסט קולוניאלי פרנץ פאנון מקבל כאן פן נשי, ממוגדר, מוחשי מאוד. האם נשים ניראות מבעד למסיכות האורז?

אתי אסתר נאור - דיוקן עצמי מספר 3, 2005

ביצירה קודמת של נאור שהוצגה בתערוכה הקבוצתית "עונה בגן עדן" (גלריה פלורנטין 45 , אוצרת: אירנה גורדון), הוצב מזבח עשוי אורז שעליו הונח עלה תאנה טרי מדי כמה ימים. המזבח הוצג גם בתערוכה בינלאומית באצירת יאן הוט, ב- 2009, שם העניק לו המיקום – כנסייה נוצרית – קונטקסט מצוין. מזבח האורז מעניק פרשנות נשית למבנה הגברי המוחלק, הנקי. הטקסטורה המחוספסת יוצרת אי שלמות מכוונת, והאורז עצמו מרפרר לעבודתן הסיזיפית של מיליוני נשים העסוקות הן בגידולו והן בהכנתו כמאכל לבני משפחתן. הנשים עצמן נדמות כמי שמועלות על המזבח, מוקרבות. בתערוכה זו הוצבו גם דפי אורז דקיקים, פריכים, המציעים פרשנות משלהם ללחם הקודש הנאכל בטקס האוכריסט הנוצרי. העבודות העדינות, העשויות חומר אורגני, "נשתלו" ברחבי הכנסיה עמוסת האורנמנטיקה, מוסווים-לא מוסווים, מתעתעים בצופים. על מזבח עשוי שיש שחור הונחו דפי האורז הלבנים. האם הם עבודת אמנות או חלק מן המכלול הפולחני? שואל תוהה הצופה. האם המזבח המלבני הלבן הוא "אלמנט מודרני" או רפלקסיה אמנותית על הקיים? ההשתלבות החלקה של חפצי האמנות של נאור נובעת מעדינותם הרבה, מיכולתם לשזור עצמם לחלוטין בתוך מרקם אחר, זר- ואולי לא כל כך זר.

בתערוכה בגלריה הפמיניסטית אייר בניו יורק (אוצרת: סוזן אלטמן), הציגה נאור קיר אורז עשוי ריבועים ריבועים מטופלים ומצוירים, יצירות אמנות קטנות, טומנות בחובן מסרים רגשיים טעונים, מדברות על רגשות שונים, מקיפוח, דיכוי וניצול עד לתחושות אישיות של כישלון וחוסר בית. בעבודה "הבית שלה" כתובות שתי המילים על משטח אורז שבור המפריד ביניהן, באדום. משטחי אורז אחרים  מציעים ציורים של דמויות נשיות במצבים שונים, מחזיקות מעל לראשן ריבוע שחור או אדום, גדול ממידותיהן הצנומות. על ריבוע אורז אחר נכתב באנגלית WILL DIE  או HELP. המילים הטעונות מפקיעות את האורז מהיותו "מאכל טעים" ומצמידות לו רפרטואר אסוציאציות אחר לגמרי. ב-2009 יצרה נאור חדר שלם המורכב מ"רהיטי אורז": שולחן עבודה ומיטה, תחת הכותרת: "חדר האחר". השימוש באורז מובלט גם בסרט וידאו שיצרה, המוקרן על "מסך אורז". בסרט עצמו מוצגת רקדנית (האמנית עצמה) הרוקדת ריקוד פולחני, ספירלי.

אמנותה של נאור היא אמנות פמיניסטית חודרת, מעניינת וכואבת. זו אמנות שמסתכלת על ההשתקעות בתוך מצב, על "טביעה" בתוך אורז, או דם, ומתבוננת על  איבוד הזהות דרך חומריות גשמית, אם דרך רפרטואר אטריבוטים היוצר זהות אחרת דרך התחפשות, או דרך חקירת חומר ספציפי, מסומן מגדרית.

אתי אסתר נאור –  כולך אדומה, וכל-כך לבנה: מיצב


אוצרת: אירנה גורדון
. גלריה פלורנטין 45

1 תגובות על “"והשמיים האדימו וכהו"”

    כתבה מעולה על תערוכה מעולה, ועל אמנית מעניינת מאוד שמצליחה לחדור לנשמה מעבירה מסרים נוקבים בעדינות בלתי נתפסת והפער הזה שנוצר בין השבריריות העדינה של האורז,הקטן, אך שגורם לשובע לבין המסרים הכל כך אלימים שהוא מסייע להעביר מצמרר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.