מכתב פתוח לדפני ליף

פעם אחר פעם שמעתי את הטענה ש"המחאה הזו אינה פוליטית". פוליטי, השבתי, אינו האופן בו בני אדם מדברים על המציאות או האופן בו הם מייצגים לעצמם אותה אלא האופן בו הם הווים, נמצאים זה עם זה, חולקים עולם.

דפני יקרה,

הקיץ הזה נפל בחלקי, בחלקנו, מזל גדול. לא רק שיכולנו להשתתף בהתעוררות אזרחית שלא נראתה כדוגמתה במדינת ישראל מאז קמה, אלא שאת ההתעוררות הזו, סוחפת ההמונים, מנהיגה אשה, המשתפת עוד נשים ואנשים ביצירה של שפת כוח חדשה, כוח-יחד, כוח אזרחי. ארחיק לכת ואומר שמדובר בנס, משום שדבר בקיץ הזה לא התרחש לפי תסריט נתון, שאפשר היה לצפות ולחשב את מהלכיו. מדי יום אני מייחלת שהנס הזה יימשך, ושיחלוף מספיק זמן כדי ששפה האזרחית החדשה תתאזרח בקרב אלה ש"מדברות" אותה עכשיו לראשונה בקול רם, מתנסות בה בתנאים אופטימליים, כלומר כשאחרים ואחרות נמצאים שם כדי להשיב באותה שפה, גם אם בדיאלקט שונה. המרכאות הן משום שאת השפה הזו לא רק מדברים, בשפה הזו גם פועלים, חולמים, מתהלכים. אם יחלוף מספיק זמן, אני אומרת לעצמי, אלה שהתנסו בה יסרבו לחזור לאחור, יסרבו לקבל את כללי הדיכוי של המשטר, של "השיטה", ואולי בעקבות הנס של ההתעוררות האזרחית, יתרחש תוך זמן מה נס נוסף – נפילתו של המשטר הנוכחי שתחתיו יקום משטר שיכיר בכל אלה שיושבים בגבולותיו (שמעולם לא נקבעו) בתור אזרחים ואזרחיות שלרווחתם עליו לדאוג. אחרי שנים שישראל נראתה לי כארץ אוכלת יושביה, הקיץ הזה עורר בי מחדש תקווה ומרחב לחלום. בשנים האחרונות אני עסוקה בלנסח שתי זכויות אדם חדשות, האחת על דרך השלילה, מתוך מאמץ לגבור על מה שמציאות החיים כאן מזמנת לי ולאחרים החיים כאן – "הזכות שלא להיות שותפה לפשע", והשניה, על דרך החיוב – “הזכות לדמיין את העתיד", שאמורה להוות מסגרת לכל הזכויות היסודיות האחרות שמאפשרות לממש את העתיד הזה.

דפני ליף נואמת בעצרת בת"א. צילום מעמוד המאבק בפייסבוק

היום שלחה לי ידידה קישור לראיון שהתפרסם אתך. שמחתי לקרוא את הראיון, שמחתי לקרוא אותך ממשיכה להתעקש על חשיבות החלום, הדמיון, התקווה: "לקחו ממני את האפשרות ליצור, לחלום. ממני באופן אישי נלקחה החירות האינטלקטואלית, היצירתיות שלי נחסמה. זה מצב מסוכן. אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. זה השינוי התודעתי הכי חשוב שיש פה בחודש האחרון. מלהגיד 'העיקר הבריאות והביטחון', אנשים התחילו להתעורר, התחילו לחלום". בכל התקופה הזו המשכת לא לאכזב, המשכת להתעקש על שבירה של הכללים המקובלים, לא נכנעת למבקרים שבאדנות כינו "עילגות" את העוצמה והאומץ שלך שלא מיד לאמץ גינוני שפה פוליטית עבשה ושלא לסלק מההופעות הפומביות שלך את סימני החיים והיום – לפעמים עייפות, או מיאוס, לפעמים גמגום, בכי או התלהבות. המשכת להיות מורכבת, בלתי ניתנת לקיטלוג מראש, נעה בקלות בין מישורים שונים של מחשבה וקיום, מפנה מקום לעוד ועוד דברים להפוך לבוערים – התאבדות, חוסר תעסוקה, משבר יצירה, דיור לא נגיש, אלימות נגד ילדים, אונס והפקרה של נשים. ועכשיו – מתנחלים.

להבדיל מרבים ורבות מחברי בשמאל, לא כל מתנחל או מתנחלת נראים לי כהתגלמות הרוע. אלה שפושעים באופן ישיר נגד שכניהם הערבים – כן, ברור. מקומם בכלא – והעובדה שהם לא, אינה אשמתם – פשעם הוא אשמתם – אלא אשמת המערכת המשפטית, הפוליטית והצבאית, שנותנת להם להמשיך להתפרע, ובעקיפין, כשהיא פוטרת אותם מעונש, מעודדת אותם לכך. יש סיבות רבות לבוא חשבון עם ההתנחלויות, אבל אסור לשכוח שמשלב מאוד מוקדם, באופן ציני למדי, המתנחלים שימשו בתור מוציאים לפועל של תוכניות מדיניות של התנחלות בשטחים. איני מתכוונת לפטור אותם מאחריות לפשעי הגזל, הדיכוי והנישול של הפלסטינים, אבל אני לא מייחסת לרובם אחריות גדולה בהרבה מזו שיש לאזרחים ישראלים אחרים, החיים בתוך הקו הירוק ושולחים את בניהם לשרת בצבא הכיבוש.

אני כותבת לך על ההתנחלויות, משום שההצהרה שלך ושל סתיו שפיר שהתחנה הבאה שלכן היא ההתנחלויות, היא צומת חשובה עבורי ועבור רבים. התגובה האינסטנקטיבית הראשונה שלי, כמו למקרא הידיעה בעתון היום על החוק להכרה במוזיאונים בשטחים הכבושים ולתקצובם, היא לגנות ולהחרים. שהרי ההתנחלויות הן אחד מכלי הדיכוי הגדולים המופעלים כנגד הפלסטינים והפלסטיניות ואיני מוכנה לשתף איתם פעולה. איני יודעת מה מביא אותך להתנחלויות, ומה בדעתך לעשות שם. עד היום לא אכזבת – ולכן, אחכה בסבלנות לשמוע. לא אכזבת ומשום כך זכית בתמיכה שלי ושל רבים אחרים, משום שגילית נחישות בלתי מתפשרת לאפשר לכל הקולות להישמע, לכל המצוקות לבוא לפני השטח, לכל התביעות הצודקות לזכות לבמה, מבלי להעדיף מראש אף קבוצת של נשלטים ונשלטות, מבלי להפוך אף תביעה צודקת לכזו שבשלה קבוצות אוכלוסיה אחרות צריכות להיות מושתקות. בכך יצרת מרחב אזרחי שבו אפשר לומר לשלטון, בקול רם, בקולות שונים ומגוונים, וביחד – אנחנו כאן כדי לעצב את חיינו, אנחנו כאן כדי לחלום, אתה כאן כדי לשרת אותנו, להבטיח לנו עתיד, לא עתיד לבטחון, כי אם עתיד אזרחי של חיים בכבוד, של יצירה, של שותפות, של דמיון.

זהו המנדט שקיבלת מאתנו עד היום, זו הסיבה שחצי מליון איש יצאו אתך לרחובות בשלישי בספטמבר, ובזכות העקרון הזה לבדו – תמשיכי להינות מתמיכה שכולנו עוד לא מסוגלות לשער את הפוטנציאל הטמון בה לעתיד טוב יותר. אני תומכת בהליכתך למתנחלים, אם זו הליכה שמשמעותה קשב לעוד קבוצה שגם היא דוכאה על ידי המשטר הישראלי. אבל אני תומכת בהליכה הזו רק אם היא תמיכה במתנחלים כקבוצת אזרחים ולא תמיכה בהתנחלויות, רק אם היא תמיכה לא פוליטית במובן שהיא לא מקבלת את סדר היום של השלטון ואומרת בלכתה לשטחים – “מתנחלים כן / פלסטינים לא”. אם את הולכת לשטחים כדי להפוך את המתנחלים לחלק מהמאבק, עליך ללכת לרמאללה, לעזה, ליריחו, ולהפוך את הפלסטינים, שתביעתם לצדק חברתי לא פחות מוצדקת מזו של כל היתר, ומזה למעלה מארבעים שנה, הם נשלטים תחת אותו משטר ישראלי שאנחנו נשלטות על ידו.

אם תלכי לפלסטינים, לא רק שההליכה שלך למתנחלים תזכה לאהדת רבות מאתנו, אלא שגם תצליחי לקעקע אחת ולתמיד את הזיהוי השגוי של המונח "פוליטי" עם כל מה שקשור לפלסטינים. בתור מובילת המחאה הזו, הליכה שלך לפלסטינים כמו אל עוד קבוצה של נשלטים שסובלת מהמשטר הישראלי, תסמן להנהגה הפוליטית בישראל עוד קו גבול ביחס למה שאנחנו מוכנים לסבול. הליכה שלך לפלסטינים היא הרת משמעות לגבי היכולת שלנו לחלום על עתיד אחר. הליכה שלך לפלסטינים כשותפי גורל, יכולה לסמן את ראשיתו של תהליך של התאזרחות מלאה של כולנו במרחב המשותף בין הים לנהר.

אמנם אף אחד לא מבטיח לך שהפלסטינים יקבלו אותך בזרועות מושטות, אבל גם בשום מקום אחר אף אחד אינו יכול להבטיח לך מראש קבלת פנים אוהדת. אם התביעה היא לצדק חברתי – יופע נא מיד, לאלתר, לא לפי סדר היום של השלטון, כי אם לפי סדר היום שנקבע על ידי אזרחים ואזרחיות. אם ההתעוררות האזרחית של הקיץ הזה קובעת סדר יום חדש, זה אינו יכול לפסוח על הפלסטינים, שהשלטון, אף כי הוא אינו מוותר על שליטה בהם, קובעת בקביעות שהם מחוץ למשחק. האם היית מעלה בדעתך שלא לגשת לאיזושהי קבוצת אוכלוסיה של יהודים רק משום שהשלטון ששולט בהם, פסל אותם מלממש את זכויותיהם האזרחיות?

אם תצמח בשורה מהקיץ הישראלי, היא תהיה בדמות מדינה שנהפכת בידי אזרחים ואזרחיות למדינה שמשרתת אותם, מבטיחה להם קיום סביר, ואפשרויות לחלום. בכוחך, דפני, להמשיך ולהוביל את השינוי הזה לא כשינוי פוליטי אלא כשינוי אזרחי. בכוחך דפני, לגרום לאנשים להבין שאנחנו לא רוצים ולא רוצות להמשיך לקיים את חיינו כשבשמנו מדכאים אחרים, יהודים וערבים כאחד. בכוחך דפני, להפוך את ההליכה למתנחלים לראשיתו של שינוי בהבנה של ההרכב ההטרוגני של החברה הישראלית-פלסטינית שחיה כאן, ובשותפות הגורל שכורכת אותם יחד.

פעם אחר פעם, שמעתי את הטענה ש"המחאה הזו אינה פוליטית", ושעד שהיא לא תעסוק בכיבוש היא תישאר ענין פנים יהודי. הטענה הזו מניחה שהפוליטי הוא מה שקשור ל"כיבוש" או ל"פלסטינים" וכל היתר הופך בתוך כך להיות חברתי. ההבנה שלי מהו פוליטי שונה לגמרי, והיא ממוקדת בעצם הקיום יחד שלנו עם בני אדם אחרים. הבחירה שלכן, מארגנות המחאה, לקבוע מן ההתחלה כלל ברזל אחד שעליו לא עוברים – לא יישמעו במאהל אמירות, פעולות, מחוות וביטויים גזעניים או כאלה המוציאים מישהו/י מהכלל (בתחילה ברוטשילד ואחר כך עקרון שהתפשט לכל הארץ) היתה עבורי תמצית המסר הפוליטי של המחאה הזו, ועקרון יסוד שצריך לארגן חיים משותפים בקני מידה משתנים מבית ועד מדינה. העקרון הזה לבדו, עוד לפני שפורטים אותו לפרוטות, הוא היפוכו הגמור של המשטר הקיים שכל כולו מבוסס על הדרה, דיכוי ואפליה מתמשכים. מה שהמחאה הזו הביאה לפני השטח, היא שהמשטר הישראלי פועל לא רק נגד אזרחים ולא אזרחים ממוצא פלסטיני, אבל גם נגד אזרחים ואזרחיות ממוצא יהודי. מעצם העובדה שמארגנות המחאה הנוכחית המירו את עקרון האקסקלוסיביות המאפיין את המשטר הישראלי – "רק ליהודים/יות", בעקרון האינקלוסיביות  – "כולם/ן, אלה לצד אלה, אלה יחד עם אלה", הן יצרו מרחב פוליטי חדש, שלראשונה מאז שקמה מדינת ישראל, ראוי לתואר "מרחב אזרחי". לא בכדי, מאבטחים, חיילים ושוטרים הפכו בו למיותרים. ישראליות/ים שקודם לכן, הסכימו למולך הבטחון והאבטחה – מרצון או מכורח – מפגינים בשבועות האחרונים, מעצם נוכחותן במרחב הפתוח ללא מאבטחים, שהם מאסו במרחב ציבורי שמתקיים רק תחת אבטחה.

פוליטי, השבתי לכל אלה שאמרו שהמחאה אינה פוליטית, אינו האופן בו בני אדם מדברים על המציאות או האופן בו הם מייצגים לעצמם אותה אלא האופן בו הם הווים, נמצאים זה עם זה, חולקים עולם.

בכוחך דפני, להמשיך ולחולל את השינוי הזה, בכוחך דפני, להפוך את המדינה שלנו למדינה אזרחית, בכוחך דפני, להמשיך לתת לנו את התקווה לחלום, ולדמיין עתיד טוב יותר, לא רק עבור עצמנו, אלא עבור כולנו, כל מי שחיות כאן.

שלך

אריאלה אזולאי
14.9.2011

16 תגובות על מכתב פתוח לדפני ליף

    מכתב מייגע שלא נועד אלא להחזיר את המאבק לזירת הטקסטים ולאפשר סיפוק מפוקפק לגרפומנית ידועה.

    לא הבנתי מה אזולאי רוצה. נשמע לי קצת מוזר שמי שלא הצליחה להשפיע על השיח מטיפה לזאת שכן הצליחה שכדאי לה לשקול מחדש את הגישה שלא הצליחה, ועוד עם טון של איום קל.

    אבי,לא כל כך הבנתי איזו גישה הצליחה ואיזו לא? זה מנוסח מאד מבולבל.

    אריאלה היקרה,

    קראתי את מכתבך הנ"ל, שמחתי מאוד, אבל לא יכולתי שלא להעצר כל פעם שהמילה "אם" הופיע במכתבך (14 פעמים).
    לכל מילה יש קונטקסט ונימה, לכל נימה וקונטקסט יש מרחב תרבותי-פוליטי. כאחת שהכתיבה משמשת אותה ככלי עוצמתי את הרי יודעת את זה . הרטוריקה של האת והאנחנו המוסוות בדפנות הסולדריות האזרחית שגם כן עוברת במכתב חושפת נקודה מחלישה שבאה לידי ביטוי במציאות של הפעולה והשיח השמאלני וכן האשכנזי באווירת מפא"י, כשנוח לנו את חלק מאיתנו ושלא אז את לא. בדיוק כמו במכתב התמיכה שיזם סובול, כשנוח לשמאל הוא קורא לבוא לכיכיר וכשרוח האליטיזם הממסדית נושבת, נעשה מהלך של סלקציה – פילוג (והופעלו מנגנוני הנחשבת יותר והנחשבת פחות).
    אז כמו מכתבך וברשימת סובול יש כאן בעיה .

    בעיה היא אתגר, זהו מצב עם פוטנציאל לשינוי ומצד אחר אפשרות לפילוג . אז אני אומרת שהאפשרות הראשונה עדיפה כי את השניה חווינו הרבה שנים, גם בשמאל, גם בתרבות, גם באקדמיות, גם בפוליטיקה, גם בדיור ואיפה לא?
    האזור החדש נמצא ברווח שבין אידיאולוגיה ועקרונות, שם נמצא החלל הזה שבונה כלים נוספים ואחרין לצבירת משאבים חדשים מחוללי שינוי. וזה הוכח במחאה של הקייץ הנוכחי.
    ולסיום:
    מופיע במכתבך החתום בשמך הפרטי "מאתנו", מי זה המאתנו הזה? ומי הם ה"לנו"? ומדוע השפה המפלגת הזאת? מה מנכיח את הבחירה הזו שגרמה לי לחוש שאולי כל רגע אני יכולה להיות מוקצה.

    תודה על ששיתפת במכתבך, ותודה לאתר על האפשרות לשיח ווירטואלי

    רק אני כאן חושבת שזה נפלא? דפני חכמה מספיק כדי לדעת כיצד לנהוג בלי שיצטרכו להגיד לה. היא אמיתית וישרה ותלך בדרכה ואחרים יקבלו או לא יקבלו את זה. אבל יתר התוכן בהחלט ראוי ומחדד לי דברים שחשתי בהם בהפגנה הענקית הראשונה.

    גם אני חושבת שזה טקסט נפלא. פנייה מלאה כבוד ואהבת אדם. לא מטיפה בעיני, מנהלת דיאלוג.

    "אני כותבת לך על ההתנחלויות, משום שההצהרה שלך ושל סתיו שפיר שהתחנה הבאה שלכן היא ההתנחלויות, היא צומת חשובה עבורי ועבור רבים."
    איפה בדיוק הצהירו ומה? אני מחפש ומחפש ולא מוצא מילה אחת בנוגע להתנחלויות…

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/225716

    אז זהו, שמאז שפורסמה הידיעה על ההופעה באריאל, הנושא הושתק/הודחק. ככל הנראה מדובר באיזשהו ספין של מישהו (והאמת היא שאני עד עכשיו לא בטוח לגבי כך).
    אז צר לי לאכזב, אבל עד כה לא נשמעה מפי ליף/שפיר/קונטס הצהרה רצינית אחת בנוגע להתנחלויות/מתנחלים.
    לי נראה כי ביודעין החליטו האנשים שם לשתוק ולהתחמק מנושאים שכאלה שעלולים לפגוע בתמיכה בהם/ן, כך שלצערי רוב הטקסט של אריאלה לא ממש רלוונטי…

    אז זהו, שגם אם באמת מדובר בדיווח מוטעה, שקרי או סתם מוגזם, זה לא ממש רלוונטי לנושא המרכזי של המכתב – קריאה להקמת חברה אזרחית בין הירדן לים.

    "המתנחלים שימשו בתור מוציאים לפועל של תוכניות מדיניות של התנחלות בשטחים."
    ומי בדיוק, רלי, הביא את אותן תכניות? מי לחץ על ממשלות ישראל לדורותיהן לתקצב עוד ועוד התנחלויות, כבישים עוקפים וגדודי שמירה?
    לפי ההגיון הזה, אז הטייקונים בסך הכל שימשו כמוציאים לפועל של מדיניות ריכוזית חזירית ואין לבוא אליהם בטענות.
    האמת היא שממשלות ישראל שימשו כלי למדיניות של גוש אמונים ואישרו כל התנחלות בדיעבד.
    עם הכסף שנשפך מעל 30 שנה בשטחים, ניתן היה לעשות הרבה יותר "צדק חברתי" בגבולות ישראל הלגיטימיים.
    ה"נס" יקרה כשאזרחי המדינה יתחילו להבין את זה ואת ריקנות הססמא "מחאה לא פוליטית"

    צודק לגמרי רמי פיכמן. באיזו מהירות אימצו רלי אזואלי,שלי יחימוביץ ואחרים את סופו של 'השיח הישן'.אין ולא תהיה מחאה שהיא לא פוליטית. התחבקויות לא מובילות לשום מקום ואת זה אפשר ללמוד מצויין מהמתנחלים.

    היי רמי – לא שכחתי את תרומתם הסגולית של המתנחלים ושל גוש אמונים לשוד המתמשך של הפלסטינים והפלסטיניות, אבל נדמה לי שבמשך שנים, כל מי שלא שכח את התרומה הזו, שכח את התרומה של מרביתם של אזרחיה היהודים שלמדינתישראללשיכפולו של המשטר הישראלי המקיים את פרוייקט ההתנחלויות כחלק ממשטר הכיבוש. למשטר הכיבוש, המדכא פלסטינים בשטחים הכבושים יש תאום לא זהה אך בו הוא קשור בעבותות -המשטר הדמוקרטי בישראל. במשך עשרות שנים המשטר הזה דיכא בדרכים רכות – מה שאלתוסר כינה "מנגנוני מדינה אידיאולוגיים" – גם את האזרחים והאזרחיות היהודים של מדינת ישראל, בכך שרתם אותם לקיים ולהיות חלק ממשטר דיכוי שהוצג כפתרון קיומי הכרחי. באומרי זאת, איני פוטרת את אזרחיה היהודים של מדינת ישראל מאחריות לשותפותם ותרומתם למשטר הכיבוש, אבל אני מתעקשת על כך שמדובר במשטר כולל שבמשך שנים השתכפל הודות לכך שדיכא את אזרחיו ונתיניו שמדעת או מבלי דעת, מרצון או מכורח, המשיכו להכיר בו כמשטר דמוקרטי. המתנחלים היו חיילים-אזרחים במשטר הישראלי ונחישותם ללכת לפני המחנה שימשה ביישומן של תוכניות מדיניות קולוניאליות שלא חדלו מאז 47. ההתעוררות האזרחית שמתפשטת כיום בכל רחבי מדינת ישראל, ומצטרפת בכך למאבק האזרחי של הפלסטינים והפלסטיניות בשטחים הכבושים, המתנהל מזה כמה עשרות שנים, מהווה עבורי פתח של תקווה לשינוי רדיקלי במציאות הפוליטית בישראל, שינוי שבא לידי ביטוי קודם כל במרגינליזציה של השיח הלאומי, בדחייה של המיליטריזציה של המרחב, וזאת לא מן הטעמים שחוגים מסויימים בשמאל הציגו במשך שנים, אלא מטעמים אזרחיים, שהמשטר הישראלי פועל כנגד כל האזרחים והאזרחיות והנתינים והנתינות. שיח כזה, שאינו מקדש את קווי התיחום הלאומיים, או את הקווים הפנטזמטיים בין ימין ושמאל במדינה שבה הרוב היהודי – שמאל כימין משרת בצבא הכיבוש – הוא אולי ראשיתה של מהפיכה שתוביל לפירוקו של המשטר הישראלי.

    ועוד מילה ליאיר – ההתחבקויות שהזכרת הן מהרהורי לבך או מדוברות אחרות, אין להם זכר במכתב שכתבתי לדפני ליף.

    היי רלי
    אני רוצה להניח בצד את הדיון על מי "כשכש" במי, האם גוש אמונים היה הכלב או הזנב של ממשלות ישראל.
    מה שחשוב להבין הוא, שאותה "מחאה אזרחית" או ה"נס" בשפתך – זו בסך הכול מחאה של "ועד עובדים" שמבקש את חלקו בעוגה.
    הסיבה שכל כך הרבה ישראלים יצאו לרחוב היא בדיוק בגלל הגדרת המחאה כ"לא פוליטית" או במילים אחרות: אל תעזו להגיד "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". רוב המפגינים יצאו למחות על "בעיית הריכוזיות" ועל זה שקשה להם "לגמור את החודש".
    המחאה הזו לא שינתה כלום בתפישת הניתוק המוחלט של אזרחי ישראל ממה שקורה בשטחים הכבושים ובקשר בין הכיבוש לבין התפתחות חברות "כוח האדם" והפיכת העובדים שאינם מחוברים למנגנון השלטוני לעבדים מודרניים.
    לא ברור לי איך אפשר לדבר על: "עתיד אזרחי של חיים בכבוד, של יצירה, של שותפות, של דמיון" ולהתעלם מכך שאנחנו מממנים משטר כיבוש, צבאי! לא אזרחי.
    את צודקת שכל אזרחי ישראל נושאים באשמה במידה שווה. לכן, לא ברור לי על איזה נס את מדברת?
    הליכה של דפני ליף וחבריה לשטחים ולהתנחלויות , זה להוסיף חטא על פשע – לא נס ולא שפה חדשה.
    זו פשוט הצהרה שההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל הלגיטימית וגם להם צריך לממן פעוטון.

    בדקתי קצת ולא ראיתי שום איזכור ברשת על כוונתה של דפני לבקר בהתנחלויות. אולי זו יותר משאלת לב שתאפשר לדרוש ממנה לבקר גם אצל הפלסטינים. לדעתי עדיף להתחיל בקטן ולדרוש שתבקר בטורקיה, יעד הכיבוש הקודם של הישראלים ותחזיר להם איזה ברז או מגבת. אם זה יצליח, נוכל לעבור לפלסטינים. לא לפני שנבקר אצל הרומנים, הסינים, התאילנדים והסודנים, נחזיר להם את ההפרש בין משכורתם לשכר המינימום וגם נפקיד בגינם כמה שקלים לקופות הפנסיה, כפי השיעור הקבוע בחוק.
    ויותר מהכל, אם הכותבת סומכת על דפני ליף שתבצע את המהפך בו היא חפצה הרי שככל הנראה צפויה לה אכזבה מרה. בין השאר כי רוח התקופה שונה לגמרי מהרקע הנדרש למימוש שאיפותיה של הכותבת. ייתכן שמבינה זאת הכותבת ובעצם צופה שדפני תיאלץ לבקר גם בהתנחלויות מיד לאחר שיתגברו הקולות המזהים אותה עם תנועות הקשורות בשמאל כדי להוכיח שאין לה אחות שמאלנית. אם לשפוט לפי התגובות מביקורה במאהלים פריפריאליים, השימחה בהתנחלויות על ביקורה תהיה מועטה. לא הייתי מצפה שביקור אצל הפלסטינים יעורר שמחה רבה במיוחד. אין להם עניין בהגדלת הגירעון בתקציב הישראלי שיאפשר גם שמירה על תקציב הביטחון וגם המשך ההשקעה בהתנחלויות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.