לשאול היום מה זה רישום, זה כמו לשאול מה זאת אהבה

מקטעים אינטימיים וספורטיביים, משלים קיומיים וסמי-מסטיים וסיפורים אוטו-ביוגרפיים על הרישום.

משל נרטיבי (היפנוטי) קצר על הרישום ברוח הדיאלקטיקה האקזיסטנציאלית של סרן קירקגור 1#:
האם את מוכנה עכשיו לקחת את העיפרון ולרשום?
אם תעקבי אחר ההוראות הפשוטות שלי, שום כוח בעולם לא יוכל למנוע ממך לרשום, שום כוח בעולם לא יוכל למנוע ממך להיות מהופנטת. את יכולה להתנגד אם תרצי, אבל לא בשביל זה את כאן. פשוט בצעי את ההנחיות הפשוטות שלי, והתמסרי לחוויה נעימה מאוד.
הניחי את זרועותיך ברפיון על הירכיים.
עכשיו, אני רוצה שתמקדי את עיניך על הדף.
תיכף אבקש ממך לקחת נשימה ארוכה, עמוקה, ולהחזיק אותה בבטן לכמה שניות. בזמן שאת משחררת את הנשימה, עפעפיך יבקשו להיסגר.
קחי נשימה ארוכה, עמוקה, והחזיקי אותה לרגע.
הניחי לעפעפיים שלך לפול, והרפי את המתח בגופך. פשוט תני לגוף להירגע ככל האפשר.
אני תוהה אם את יכולה לדמיין את עצמך בחדר החשוך, רושמת, מותחת קלות את האצבעות, מאפשרת לעיפרון לגעת בקלילות בדף.
היי מודעת לשרירי העיניים שלך, והרגיעי כל שריר ועצב סביב העיניים, עד לנקודה שהם פשוט חדלים לעבוד. היי בטוחה שהם רפויים לגמרי, שהם פשוט לא עובדים, ושמרי על המצב הזה.
בתוך החדר החשוך יש חדר נוסף. את רוצה לקחת את הצעדים האלה לחדר החשוך. את בטוחה ומוגנת, נוח לך. ובתוך החדר, העיפרון ממשיך לרשום בקלות מופלאה. העיפרון יורד ויורד אל הדף מעצמו.
בסדר, זה בסדר. עכשיו הפסיקי לנסות, פשוט הירגעי.
עכשיו, תרדי עמוק יותר. עם כל נשימה, את יורדת עמוק יותר.
את אותה איכות של רגיעה שיש לך בעיניים אני רוצה שיהיה לך לאורך כל הגוף, אז פשוט הניחי לה לזרום מעינייך עד קצות אצבעות הרגליים.
כעת, נוכל להעמיק את ההרפיה הרבה יותר. בעוד רגע, אבקש שתפקחי ותעצמי את העיניים.
כאשר עינייך יעצמו, תחושת הרוגע תהיה הרבה יותר עמוקה. את שוקעת לאיטך, נתמכת להפליא, מוגנת. את נסחפת למטה. כל שעליך לעשות הוא לרצות שזה יקרה ואת יכולה לגרום לזה לקרות בקלות.
את יכולה לראות את הרישום קורה. וככל שאת יורדת עמוק יותר, הרישום מתרחש ומתמלא. ואת יכולה לשכוח את הזמן. שום דבר לא חשוב, חוץ מלנשום ולהירגע, שום דבר לא חשוב, חוץ מהעיפרון שזז מעצמו.
אוקיי, עכשיו, פקחי את העיניים. עכשיו עצמי את העיניים, והרגישי כי ההרפיה זורמת דרך כל הגוף, לוקחת אותך עמוק יותר.
בהמשך החדר החשוך, יש חדר חשוך נוסף. ככל שאת יורדת עמוק יותר, עמוק יותר תוכלי לרדת. וככל שאת יורדת עמוק יותר, עמוק יותר את רוצה לרדת.
החדר החשוך הוא כולו דף רוחש חיים. את רפויה ומשוחררת לגמרי עכשיו, הזרועות שלך כבדות, הרגליים כבדות. רק העיפרון מרחף באוויר, מרפרף בחופשיות מעל הדף, נוגע ולא נוגע.
בעוד רגע, אבקש ממך לפתוח ולסגור את העיניים עוד פעם אחת. כאשר את עוצמת את העיניים, הכפילי את תחושת הרפיון, תגרמי לו להיעשות עמוק ואפל יותר.
עכשיו פתחי את העיניים. עכשיו עצמי את העיניים, והכפילי את הרפיון.
טוב מאוד. תני לכל שריר להיות כל כך רגוע עד שגופך יתפוגג בחשיכה.
והרי את יודעת שבחדר החשוך, העיפרון ממשיך להלך בקלילות על הדף. וברישום נמצא דבר נפלא, דבר נפלא בשבילך.
עכשיו את נמצאת בתחתית הרפיון. למטה, במרתפים של הרוגע והשלווה.

דרורה דומיני - מתוך התערוכה "ווליבול" בגלריה ברבור, יולי 2011

מקטעים (אינטימים) קצרים על הרישום ברוח הדיאלוג הסוקרטי 1#:
מאיפה מתחילים? ציור המערות זה סימן ראשוני. אני חושבת  על ציידים וחיות  מירדפים ופעולות הישרדות ואיתם גם הרצון להשאיר סימן, שריטה, להגיד "אני הייתי פה", "הייתי פה לצערי ואתם עוקבים אחרי"(גונחת החיה) או "הייתי פה ואני נפרדת לעולמים”.
בדומה לעקבות שמשאירות החיות הרישום הוא חלק מהיומיום,  זו אחת המהויות היפות של רישום – שהוא עקבות בדרך, דבר ראשוני  בלתי אמצעי. במובן זה הוא גם קורה בחמרים שונים ועל מצעים שונים. אופי רישומי חומרי כזה נוכח בחלק מפסלי החול שלי שמשאירים על הריצפה את עקבות הגרירה בין שתי נקודות.

צריך לפרק את השאלה הזו מאיפה מתחילים לדבר על רישום, ולהיות ספציפיים, כדי שנבין את הכוונה. בין כתלי האקדמיה מתקיים הרישום מול מודלית או מודל  שדרכו מגיעים לייצוג פיגורטיבי. זה המשך של מסורת התבוננות מתוך כוונה להפיח במודל רוח חיים במובן הפיגמליוני. הרישום הוא גם מסורת חינוכית. מתקופת לימודי באנגליה, זכורה לי תופעה כל כך מרשימה של סטודנטים מצויידים בצידנית הפיקניק וכלי רישום יושבים מול עתיקות וכנסיות ורושמים או מציירים אקוורל. זה בא ממקום של "צריך" שדומה לשיעורי הכינור  והפסנתר.
בתחום המדעי, לפני שהצילום  כבש תחומים רבים בהעתקת המציאות מאוחזי העיפרון והמכחול, תיאור העולם נעשה בידם של ציירי משלחות. האם הם היו אמנים או בעלי מלאכה שתיעדו את המציאות של עולם חדש ובלתי ידוע? קטגוריות אלו השפיעו עלי, בעיקר רישומים זאולוגיים  ובוטניים.

כשאני אומרת  רישום, אני חושבת על הנייר או על מצע זמין. על גליל נייר שאפשר לתלוש ממנו דף אחר דף. המוח רץ, היד רצה והרעיונות מתגלגלים במהירות. זה יותר זמין להוציא את בלוק הנייר מאשר את בלוק החימר ולייצר מסה של רעיונות. פתאום אני חושבת על רשימות סופרמרקט. פתקים קטנים שעליהם אני כותבת מה  צריך לקנות באותו יום, מה חסר לי.  רשימות שאני מחבבת מבחינה ויזואלית ואני שמה לב לערך האסטטי שלהן. איך רשימות הופכות לרישום, והכתב לסוג של קליגרפיה. לאחרונה עשיתי טפט מדפי נייר a4 עם  צורות בעלות אופי קליגרפי.

דרורה דומיני - מתוך התערוכה "ווליבול" בגלריה ברבור, יולי 2011

משל קיומי (מטאפיזי) קצר על הרישום ברוח הדיאלקטיקה האקזיסטנציאלית של סרן קירקגור 2#:
קטני אמונה אנו, משום שאין לנו שמץ של מושג כיצד הדבר קורה. שמא בלית ברירה? הרישום (או האינדיבידואל), מספרים זה מכבר, שרוי כמו בגילופין מתנודד על רגליו הגרומות, מט לנפול, מרחף באוויר: תהומות חוסר הערך וההכרה מתחתיו שורצות. מצדו האחד שימושיות גשמית לכאורה, מצדו האחר תכליתיות רציונלית. ומעליו השמיים מוסתרים, קרועים, ממתינים. הרישום הוא חובק כל, מלחשים לנו יודעי סוד, הוא יכול להיות שרבוט מקרי מגוחך, מדיום מתווך, פרץ רגעי של ספונטניות משולחת רסן, הקרנה של כוחות ליבידינלים אותנטים, ומאידך, רצף מוסדר של קודים ארכיטקטונים, נגיד. הכל ולא כלום. פרדוקס. בדיות, הבלים ופטפוטים עקרים של קטני אמונה (או תבוסתנות לרדידותו של ההווה המתמשך, לחיבוק הדוב של המכונה הליברלית). מה יועיל לנו להמשיך לטחון עד דק את פטפוטי הסרק העיוניים באשר לאי אפשרותה של אמת אובייקטיבית או אמת מידה אסתטית מוסכמת, באין לנו משמעות עמוקה, עוגן ארכימדי לרוח הפועמת, תכלית אשר למענה הרישום (האדם) מתקיים? כיצד ניתן להמיר את הסתמי בחד פעמי, כל פעם מחדש? להלן הצעה שהסיכון והרווח הכרוכים בה שווים: מחויבות שלמה לאיכות אחת קבועה – האמונה. כן, אמונה עמוקה. אוטופיה, אולי. בכל מקרה, אמונה לא בדוגמה, לא במערכות הכלליות הסדורות ולא בישויות על מוסריות, אלא ברטט פנימי מודע, אינטימי, לוהט, זהיר וספקן. האמונה, גם המייצרת (של האמנית) וגם הפרשנית (של הצופה) מטבעה חמקמקה וסמויה, צידוקה ואופן פעולתה אינן ניתנים לניסוח, להנמקה או למסירה בכל תצורה אובייקטיבית, רציונלית באשר היא. הרישום הייחודי אינו יכול להסביר את מהותו, כל שיש ביכולתו לעשות הוא לרשום אותה. הרישום הוא אינו הכרה במיומנות, בזמן או בהבנה של מטרה או חוויה כלשהי, הרישום הוא תשוקה שדורשת התבטלות מוחלטת, התמסרות.

כוחו של אותו רישום בלתי אמצעי לא מתרחש ביחסו אל ההקשר, המעמד, החומר או התוכן שהוא מקיים, אלא רק ביחס משולל תבונה לרחשי האמונה היוקדת (ומהי אותה אינטואיציה מפורסמת אם לא זרמים דקיקים של אמונה, שצף של הכרה זהירה בכוחו של האינדיבידואל אל מול הכאוס והאקראיות). אולם איך נהיה בטוחים לחלוטין שאותם לחשים וקולות של אמונה שעליהם אנו נסמכים באופן מוחלט, הם אכן אמינים, או לכל הפחות, אלו הנכונים לנו? הרי תמיד קיימת האפשרות שנטעה, שנחלום, שנתפתה לצאת מהקווים, שנקשיב לנבואות שקר של זרים. בהחלטה על אמונה שלמה, היכולה להיתפס כשרירותית וכטיפשית, ובהכרעה על מעמדה המוחלט, היכולה להראות כגחמה וכבריחה מין המציאות, אנו לוקחים אחריות. אנו לוקחים את ההחלטה בלב שלם, אף על פי האבסורד שבמצב המקיים נסיגה מתמדת ואופני קיום מנוגדים, בהם חיי האמונה מתקיימים לצד הספק הממתין תדיר לשעת הכושר. מכאן שזה לא ממש משנה אם צדקנו בהחלטתנו או אם אכן נפלנו בפח, משום שעל אף שההכרעה נדמית כסובייקטיבית, ככזו שיצאה מגופנו אנו, היא בסופו של דבר מופנמת כאילו נמסרה באופן אובייקטיבי, נשלחה בידי האמונה. הפרדוקס נפתר.

דרורה דומיני - מתוך התערוכה "ווליבול" בגלריה ברבור, יולי 2011

מקטעים (ספורטיביים) קצרים על הרישום ברוח הדיאלוג הסוקרטי 2#:
בקשר לשחקניות הכדור-עף שמופיעות ברישומים: צריך את הכישרון הספורטיבי הבסיסי, והאימון הרב שבא איתו, אבל בזמן המשחק נוצרים מצבים שמצריכים תגובה כל כך מהירה ואוטומטית שזה לא קשור לשום אימון ותכנון. המשחק כשלעצמו בנוי על חוקים אבל התנועה כל כך מהירה שאי אפשר לחשוב, רק להגיב. צילומי הג'סטות האלה מתוך המשחק נמצאים באינטרנט ברזולוציות מהממות. בעיקר אם מדובר בצילומים מתחרויות העל: מאליפות העולם או מהאולימפיאדה. זה המקור לרישומים שלי.

כשחזרתי לכדורעף דרך הרישומים, מקום פסיבי יחסית, חזרה גם ההתרגשות. זה התעורר תוך כדי הרישום, הרגשתי את זרימת האדרנלין תוך כדי עבודה. אני לא יודעת אם זה נוכח אבל החוויה חזרה אלי. ההתרגשות קורת כשאני עוקבת אחר קווי המתאר. עם היד המתוחה של הספורטאית שנשלחת למרחק, בתנועה על הדף אני מזדהה גופנית עם המתיחה, עם הדימוי מתוך זיכרון של איך זה באמת הרגיש. ממשחק הכדורעף שסיפק אדרנלין לגוף ולמוח עדיין לא נגמלתי, ועכשיו מצאתי את כלי העבודה שפעם לא היו לי ומיומנות ברישום. לשמחתי אני  כבר לא רושמת ספיראלות כמו שעשיתי בגיל 16. פעם כשלא היה לי הרבה יותר מאשר אקספרסיביות נעורים כדי לתאר את מה שקרה על מגרש הכדור-עף, הייתי מאד מתוסכלת. הרישומים האלה מחזירים אותי לשאלות על היחס שלי לאקספרסייה וביטויים של ריגוש באמנות. אני חושבת על ג'והן קונסטבל שהתאמן בציורי עננים והצליח ללכוד את מהות שלל מגוון התופעות, את הצד האקספרסיבי שלהם, ההשתנות המתמדת והתנועתיות. העננים האלה מתקשרים לי באסוציאציה למשטחים השחורים ברישומי  הכדורעף. צורות שנוצרות במתח שבין אימון ומישטר לבין אקספרסייה. ולמתח שבין כניעה לחוק וסדר לבין תגובות אינסטינקטיביות ופראיות.

חיפשתי הגדרה לחלל שבתוכו נמצא גוף השחקניות. את ה"נהמה הכהה" הזאת סביב הספורטאיות, עשיתי במחשב. זה אפקט בפוטושופ, זה להוציא נשימה מהמחשב כשכל הגוף משתתף בחוויה הוירטואלית. זו גם מחווה למיכאלאנג'לו ולקפלה הסיסטינית עם  העננים והמעופפים שלו. אתה יודע שלכדורעפנים קוראים גם מעופפים? כמו מלאכים. והידעת  גם שבאוקטובר 2010 הייתי ברומא, ראיתי את הקפלה הסיסטינית עוד פעם, ראיתי את משחק הגמר באליפות העולם בכדורעף וגם ביקרתי במוזיאון גוהן קיטס שמת בעיר זו.

דרורה דומיני - מתוך התערוכה "ווליבול" בגלריה ברבור, יולי 2011

משל ביוגרפי (סמי-מיסטי) קצר על הרישום ברוח הדיאלקטיקה האקסיסטנציאלית של סרן קירקגור 3#:
לצד הקריירה הצבאית המפוארת, רב אלוף תומס סטרנס אליוט נודע לאחר מותו כמומחה לגילוי שרידים רומיים בבריטניה אף על פי שהיה בזמנו ממחפשי המים הבריטים הנודעים ביותר. על שיטת החיפוש השנויה במחלוקת אחר מקורות מים וחומרים נסתרים אחרים מתחת לפני האדמה, כתב סטרנס אליוט בספרו המכונן: "זוהי יכולת להשתמש ברגישות טבעית המאפשרת לנו לדעת דברים אשר אינם נגלים לנו בפעילות היומיומית של המוח, על ידי למידה, ניסיון, או על סמך חמשת החושים”. ת.ס. אליוט, ג'נטלמן מאופק, בריא, חסון ואהוד על הבריות, היה ניגש לעבודה כשהוא מדמיין את מחנה החפירות הארכיאולוגי ומשרטט לעצמו תמונה מנטלית-גיאוגרפית של היקף האתר. לאחר מכן היה ניגש לאתר עצמו ולפי הנקודות עליהן הצביע ענף האגוז המסועף שבידו, היה מקבל אליוט מושג כללי על מימדי המקום. בעזרת אותו ענף אגוז בצורת וו-איי, היה אליוט מסתובב באותו שטח שהגדיר, ומאתר את מיקומם המדויק של השרידים. כשלא ניתן היה להגיע לאתר, מסיבות כאלו ואחרות, היה אליוט מחזיק את ענף האגוז על גבי מפה ומבקש את ציוני הדרך לגבי המקומות בהם יש לחפש, למרות העובדה שהם נמצאים במרחק של מאות קילומטרים ממנו. עד היום, הקהילה המדעית האורתודוקסית לא הצליחה למצוא הסבר מספק לתופעה ולפיכך שללה על פי רוב את מהימנות השיטה, למרות ההצלחות הרבות. סברות רבות הועלו (והופרכו) באשר ליכולת המסתורית של מחפשי המים. בעבר דובר על האפשרות כי אולי לזרד עץ האגוז עצמו יש משיכה מיוחדת למים, כפי שהברזל נמשך על ידי המגנט. גרסה אחרת טענה בזכות צורת הוו-איי המיוחדת המאפשרת ליכוד של אי אילו כוחות. קולות אחרים היו בעד שלוחה מוגברת של אחד החושים המוכרים המסוגל לאתר את מיקומם המדויק של המים התת קרקעיים, כפי שזה פועל בקרב חיות רבות. הדוברים הנוטים לפסיכולוגיה הציגו את "אפקט הציפייה" הגורס שהתופעה תלויה בכך שמחפשי המים היו משוחדים קוגניטיבית, אפריורי, ולפיכך השפיעו על התוצאה הסופית. פסיכולוגיסטים אחרים הציעו את "אפקט האידיו-מוטור" בו התת מודע של מחפשי המים, רעיון או מחשבה שקיימת בראשם, בעצם משפיעה על גופם מבלי שהם ירצו או יבקשו זאת, ולפיכך הופך את ענף האגוז למוליך של הידע או התפישה של מחפש המים. וכהנה וכהנה, סחור סחור. גם אליוט ומחפשי המים האחרים לא ידעו להסביר בדיוק איך הדבר עובד. חלקם התפארו בכוח שמימי, על טבעי, בעוד אחרים התעקשו על כך שכל אחד יכול להיות מחפש מים מוצלח. רב אלוף ת. סטרנס אליוט, אדם פרגמאטי לכל הדעות אשר מעולם לא נחשד בנטייה לתורות הנסתר, הסביר בפשטות האופיינית לו את התופעה: כאשר מחפש המים מסתובב ושואל את עצמו "האם יש כאן מים?”, "האם יש כאן מים?” ואכן מעליו יש מקור מים סמוי, המחשבה שלו מתאחדת בדרך מסתורית כלשהי עם המים הקיימים באזור, ויוצרת את תנועת הרטט הטיפוסית בזרד עץ האגוז. מאידך, כאשר אין מים במקום, המחשבה של מחפש המים אינה מתאחדת עם המים, ולא נוצרת כל תנועה במכשיר. "כי לא האמינו… ולא בטחו בישועתו.” (תהילים, ע'ח)

דרורה דומיני - מתוך התערוכה "ווליבול" בגלריה ברבור, יולי 2011

מקטעים (אינטימים) קצרים על הרישום ברוח הדיאלוג הסוקרטי 3#:
בכיתה א' השתתפתי בניסוי שנעשה על ילדים בקיבוצים, ובו העמידה החוקרת בפנינו סדרה גדולה של רפרודוקציות. היא ביקשה שנסמן  בפניה איזה עבודות אנחנו אוהבים. אני זוכרת שאהבתי יותר את הרפרודוקציות הריאליסטיות מתקופת הרנסנס ולא את מה שהיום אני בטוחה שהיה רישום בנוסח ילדותי של פול קלה. זה מראה בבירור שיכולתי לקרוא ולהבחין בין השפות. האם הרישום הוא ניסיון לחזור לאיזה מקום תמים? זאת אחת הקלישאות.
יש את הרישומים שעושים על חלון מאובק של אוטו, כילדים ומבוגרים כי אי אפשר לעמוד בפיתוי. או שמשחקים עם הבל הפה על זכוכית חלקה ומוחקים אותו. זה מהפנט.

לפני כמה שנים ראיתי סדרת רישומים של דורר. אני זוכרת שנשימתי נעתקה מרישום אקספרסיבי שלו בצבעי מים. הוא היה כנראה בחיק הטבע, אולי יצא לטיול, כי זה היה רישום של עצים. דורר רשם גם בשליטה עילאית כמובן, וספר כל שערה בארנב המפורסם, אבל גם בחופשיות מוחלטת כמו הרישום ההוא, באבחה.

בקשר שחיפשתי תמיד בין פיסול לרישום לקח לי הרבה זמן להבין איך לעשות את זה. לגרום לאחד להיות שלוחה של השני. האפשרות לעבור ממדיום אחד למדיום אחר. המעבר מדו מימד לתלת מימד בין פורמטים שונים, פותח את המניפה לכל הכיוונים.

אני קשורה יותר לצורות מונוליטית ופחות למיצב. לעשות כסא זה די קל מבחינתי, אבל עיצוב פנים וסידור החלל לא באים לי בטבעיות, וברישום הדבר דומה. אין לי עניין  ביצירת חלל התמונה כחלק ממבט פרספקטיבי. קל לי יותר להתייחס לרישום כמצע חומרי או כרקע די שטוח לתלות עליו דימוי. הרישום הוא בעובי אפס, חסר עומק. אחד הדברים הראשונים שגיליתי על יחסי רישום-פיסול היה הקשר הצורני בין הקרוס האצ'ינג לבין צורות השיניים של האזמל על פני האבן אצל מיכאלאנג'לו. כמו חריש שיוצר תלמים. כשהוא היה צעיר הוא ליטש יותר אבל לאורך השנים פחות ופחות. אני חווה את רמת הרוחניות הגבוהה שלו בצפייה אל מול עבודותיו. הוא שמיימי גם בתקופות המוקדמות, העמלניות, וגם בסוף עם הפייטה האחרונה הלא גמורה. לעומת ברניני הספקטקולרי, המלוטש, ענק כשלעצמו, יש לי תמיד נטייה  לפסלי מיכאלאנג'לו.

דרורה דומיני - מתוך התערוכה "ווליבול" בגלריה ברבור, יולי 2011

לעתים נתפסת שטיחות ברישום כגרפית, כחסרת הבעה. אבל לגביי השטיחות הזו היא רגשית והשאיפה לחדות במפגשי הקונטורים מגיעה מאותו מקום ורצון להבהב כמו שזה קורה על גבי משטח פני המים, או כפי שחוויתי זאת אל מול המרקם המפוסל באיזמל בפסלי השיש של מיכאלאנג'לו. לתכונה הזו מבחינתי יש מקורות רומנטיים. בשירו הגותי ואווירתי של ג'ון קיטס Eve of St Agnes, מופיעה שורה יפה המתארת את הרוח הנושבת במסדרונות המאיימים, חודרת אל מתחת לשטיח ומרימה אותו כנושם. השטיח מתרומם קלות אך לא נכנס לספירלה ספקטקולרית. האינטנסיביות היא בתנועה הקלה, ברווח הדק שבין השטיח לריצפה.

הרישומים שלי עשויים בסדרות סדרות. הסדרתיות קרובה יותר לאובססיה או שזה נובע מחרדה שהצורה עדיין לא ממוצה ואני מצווה להמשיך לחפש. אבל זה גם אומר שנהניתי מאוד מאיזשהו שימוש בעיקרון צורני שגרם לתהליך להמשיך ולהמשיך כמו כדור מתגלגל, כמו פרפטיום מובילה ללא השפעת כח הכבידה עד שבכל זאת הוא נעצר.

הטקסט מופיע בקטלוג תערוכתה של דומיני "ווליבול", שהוצגה בגלריה ברבור בירושלים ביולי 2011

1 תגובות על “לשאול היום מה זה רישום, זה כמו לשאול מה זאת אהבה”

    מעניין להיחשף למחשבות אמן טוב על תהליכי יצירה וציור ולי הכי מרתק היה לראות את הדימויים של דומיני בחלל ולדמיינם בגודל טיבעי (מה חבל שלא ביקרתי בתערוכה היפה הזו)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת