האמנות נותרה מחוץ לתערוכה

במאבק בין אמנות, חברה ומוזיאון, גובר האחרון על שתי קודמותיו. על התערוכה "להחזיר מבט" במוזיאון בת-ים.

התערוכה "להחזיר מבט" שאצרה חן תמיר במוזיאון בת-ים, היא השלישית בסדרת תערוכות וידיאו שהוצגו במקום בחודשים האחרונים, אחרי "אותות" (אוצרת: דנה תגר הלר), שהתייחסה לשפות סימנים וסבלה מבעיות רבות, ו"מהו פוליטי" (אוצרת: מעין אמיר), שביקשה לשאול מהו הפוליטי וכיצד פועלים מנגנוני הייצוג שלו ורפרטואר הדימויים שהוא מייצר. "להחזיר מבט" מסכמת את הסדרה באמצעות עבודות שמשתייכות לפרקטיקה האמנותית-חברתית (Social Practice). כמו קודמותיה, גם היא מוצגת בין השאר על שמונה מסכים גדולים שהותקנו על מעקה הקומה השנייה של המבנה העגול, וכמו בקודמותיה, גם בה אופן התצוגה הזה נותר מעצבן ומאד לא נוח לצפייה.

בתערוכה מציגים גיל ומוטי, יוסי ואיתמר, תרזה מרגולס, קוקו פוסקו, פרויקט וואטס האוס, קבוצת פרפים וצוות החשיבה גאנה ריאקטור. בקטלוג כותבת תמיר כי המשותף לאמנים הוא "הרצון ליצור מחוץ לגבולות הגלריה, לאפשר שיח הדדי קולקטיבי, לממש חזון יצירתי שמעבר ליוצר האינדיבידואלי ולחמוק משליטת הקפיטליזם בעולם האמנות". הדבר בא לידי ביטוי בפרויקטים שבוחנים תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים במקומות שונים בעולם, מפגישים בין האמנות והאמנים לקהל הרחב ולאנשים שאינם נמנים עם קהל אמנות מסורתי.

גיל & מוטי, זמין בשבילך: גיל & מוטי & אלציים, תצלום, הדפסת צבע, 120 x160 ס"מ, 2009

גיל & מוטי, זמין בשבילך: גיל & מוטי & אלציים, תצלום, הדפסת צבע, 120 x160 ס"מ, 2009

הרצון ליצור מחוץ לגבולות הגלריה ולחמוק משליטת הקפיטליזם שמשמש כיסוד מפתח של התערוכה, מסביר גם את הבעיה המרכזית בה: רוב יצירות האמנות שמוקרנות ברחבי המוזיאון מתמקדות בתהליך ולא באובייקט. מה שנותר מהן בסופו של דבר מתאים למטרות לימוד יותר מאשר לתצוגה, ולכן מאמר המתאר את הפרויקטים לצד מספר תצלומים או קטעי יוטיוב קצרים היו עושים את העבודה הרבה יותר טוב מתערוכה. אולם תערוכת וידיאו במוזיאון צריכה להיות תערוכת וידיאו במוזיאון, וכשהמנגנון גובר על האמנות, התוצאה כפופה להרגל במקום לצורך. וכך, אם חשבתם שאמנות חברתית עשויה להיות משעממת, חכו שתראו את הסרטים ותקשיבו להקלטות שמתעדות אותה, ובתיעוד אני לא מתכוון לעבודה של דוקומנטריסט מקצועי שיצר סרט על אחד הפרויקטים, אלא לקבוצות של אמנים אידיאליסטים, לעיתים פתטיים ולעיתים חכמולוגים, שמסתובבים עם מצלמת כתף ומתארים פעולה כזו או אחרת שביצעו במרחב הציבורי, עם אנשים מן הישוב וכיו"ב. קצת מעידות, קצת צחוקים, קצת כתוביות ואינפו-גרפיקה פופית, קצת פריימים ארוכים, שקטים ומהורהרים, ולרוב הכל נעשה בצילום כמעט חובבני, עריכה בסיסית וסאונד "טבעי". נוסיף לכך את הפופים שפוזרו לנוחיות הצופים בחללי ההקרנה החשוכים, ונקבל מתכון בטוח לשנת צהריים נפלאה.

הבעיה שהוצגה כאן עקרונית לא פחות מכפי שהיא אסתטית, שכן היא אינה נובעת מן העובדה שהפרויקטים שמוצגים בתערוכה אינם מעניינים, אלא מכך שהמוצגים אינם הפרויקטים אלא צל חיוור שלהם. תמיר מתארת את האמנים המשתתפים בתערוכה כ"מנסים לקחת חלק בתהליך הייצור התרבותי באופן ישיר, כלומר לתקשר עם קהלם שלא באמצעות דמוי או אובייקט אלא דרך חוויה והתנסות", אולם ההתנסות המדוברת נוצרה ונחוותה מחוץ למוזיאון, והיא נותרת מחוצה לו גם לאחר ששייריה נכנסו אל בין כתליו. נדמה שהאוצרת מודעת לבעיה, ולכן בחרה להציב בקומת הכניסה למוזיאון "עמדות תגובה" שיזמינו את הצופים להגיב לעבודות, להסבירן, להמשיך אותן או לבקרן. זהו ניסוי אוצרותי המחפש שותפות, אך מאחר ורוב סרטי הוידיאו אינם מעניינים מלכתחילה, הפוטנציאל שלהם למשוך את הצופים ולגרום להם לייצר תגובה מעניינת נותר נמוך.

להסתייגות מן ההקרנות ואופן התצוגה הכללי של רוב העבודות יש יוצאים מן הכלל – יוסי עטיה ואיתמר רוז – והסיבה שבגללה הצמד יוצא מן הכלל היא שבניגוד לרוב המשתתפים בתערוכה, עטיה ורוז הם באמת קולנוענים ולא סתם אמנים שסחבו איתם מצלמת וידיאו כדי שיהיה מה להראות בגלריה. המערכונים הלואו-טקיים, השנונים והמבריקים של השניים, שנוצרים בשיתוף עוברי אורח במרכזים מסחריים, פארקים וסתם אתרים חסרי ייחוד ברחבי הארץ, נעשים במחשבה מראש על אופיו של מדיום הקולנוע, על השיטות לשלוט ולהשתמש בו, על יתרונותיו ומגבלותיו. אצל יוסי ואיתמר האקטיביזם משולב במחשבה אסתטית, וטיב פעילותם הופך גם את היציאה אל השטח ליצירת אמנות. כך כשהשניים המחופשים לחיילים בחיל האוויר שואלים אמא לילדות כיצד ראוי להתמודד עם פרשת האונס הקבוצתי בבסיס החיל שפורסמה לפני כמה שנים, והמקרופון קולט את האם אומרת שהיא "מקנאה בבחורה", זהו גם רגע קולנועי מצמית ולא רק דיווח עגום מן השטח. דבר דומה קורה גם בסרט אחר, כשאדם מבוגר מסביר למצלמה שהפיתרון להומוסקסואליות הוא רצח, וכשאחר מסביר שהבעיה של ההומו הצעיר היא שמעולם לא נגע ב"ציצי אמיתי". בסרטים של יוסי ואיתמר אפילו הרישול נעשה במכוון, פועל יוצא של הדילוג החוזר בין דוקו-אקטיביזם לסאטירה ובין חלל התצוגה למרחב הציבורי. אלא מה, את רוב הסרטים ניתן לראות בכל רגע ביוטיוב (כאמור, השניים באמת מבינים את השיטה), ולכן שילובם בתערוכה אינו מחדש רבות.

 

בשנים האחרונות, תחת ניהולה של מילנה גיצין-אדירם, מנסה מוזיאון בת-ים באומץ ראוי להערכה לבחון את מקומו ולהציע אלטרנטיבה לסצנה המרכזית הפועלת במרחק קילומטרים ספורים, אולם ברוב המקרים הן התכנים, הן המשתתפים והן קהל היעד של התערוכות מותירים את המקום כשלוחה תל-אביבית הרחוקה מלממש את הצהרותה ואת הפוטנציאל הטמון בהן. אפשר להאשים בכך את האוכלוסיה קשת היום של העיר, את התקציבים, את המדינה ואת "המצב" בכללותו, אולם נדמה לי שהבעיות שמעלה "להחזיר מבט" מצביעות גם על הסיבה המרכזית לחוסר ההצלחה של המוזיאון. כתערוכה שעוסקת באמנות ציבורית-חברתית, "להחזיר מבט" הייתה יכולה להיות הרבה יותר מעניינת ואפקטיבית לו במקום להציג תיעוד משעמם של פעולות חברתיות ברחבי העולם, הייתה מקדישה את אותם משאבים ליצירת פעולות דומות בעיר עצמה. בעניין זה יכולים אנשי המוזיאון ללמוד מרבים מן הפרויקטים שהוצגו בביאנלות לאדריכלות בעיר, פרויקטים שהצלחתם נובעת מן העובדה שנוצרו מלכתחילה במחשבה על המרחב הציבורי בבת-ים, ולא פחות חשוב – תוך דיאלוג ואף שותפות עם תושביה.  זה כמובן מהלך לא פשוט. הוא מעלה את השאלה לשם מה, בעצם, אנו צריכים את המבנה העגול והיפה של המוזיאון, ומה יוותר ממנו לאחר שיוציא את הפעילות האמנותית אל מחוץ לכתליו. אני חושב שהתשובות יתגבשו רק מתוך צלילה אל עומק השאלות והשבר שכוחן לכונן. במילים אחרות: נכון לעכשיו הבעיה של מוזיאון בת-ים אינה קשורה בסביבה, באוכלוסיה, בתרבות או בתקציבים. בבואו לשמש כמוסד חברתי ואלטרנטיבי, המוזיאון, כמוסד הפועל ע"פ כללי הפרקטיקה המוזיאלית, הוא האויב הגדול ביותר של עצמו.

"להחזיר מבט", תערוכה שלישית בטרילוגיית תערוכות וידיאו, מוזיאון בת ים לאמנות עכשווית. אוצרת: חן תמיר
אמנים :גיל & מוטי, יוסי עטיה ואיתמר רוז, תרזה מרגולס, קוקו פוסקו, פרויקט וואטס האוס, פרפים, צוות החשיבה גאנה, ריאקטור

מצד שני: סרקזם מודע לעצמו – דוד שפרבר ביקר בתערוכה במוזיאון בת-ים וחשב אחרת.

3 תגובות על האמנות נותרה מחוץ לתערוכה

    אבל הדבר האחרון שאתה יכול להגיד על מוזיאון בת ים זה שהוא פועל ע"פ כללי הפרקטיקה המוזיאלית, מוידאו ארט בטיילת ועד הפקטורי. אבל לא צריך לצאת את גבולות המיני-גוגנהיים המוזר הזה בכדי שהוא יוכל לייצר דיאלוג עם סביבתו – תערוכה כמו "משנה מקום" התייחסה באופן ישיר לכך. בכל מה שנוגע לתערוכה הנוכחית, אתה הרי יודע היטב שבסוג כזה של פעולה במרחב, יש חשיבות גדולה לתיעוד ולאו דווקא לאובייקט. אני לא יודע על מה אתה מדבר כשאתה אומר שתערוכת וידאו צריכה להיראות כמו תערוכת וידאו. אמנים אידיאליסטים, לא משנה אם הם פתטיים או חוכמולוגים, לרוב לא יסחבו איתם הר של תקציבים שיאפשר להם להביא צוות צילום מקצועי. אז השתעממת בתערוכה, זה לגיטימי, זו לא הראשונה שהשתעממת בה וגם לא האחרונה. אני לא מבין למה זה הופך למנוף לניגוח הפעולה של מובי בכל שלוש השנים האחרונות, שבהן לטעמי לפחות, הוא אכן מייצר אלטרנטיבה, בטח ל-"מעוף הציפור" של ג'יימס סניידר שמבחינו המרחב והזמן המקומיים הם משהו שצריך להסיט את תשומת הלב מהם, שלא לדבר על מוזיאון תל אביב שהוא כבר מטרה קלה מדי לביקורת (אם כי במאמר אחר באתר הוא מצוין כמי שמציב "רף גבוה של איכויות מקצועיות"). לפעמים הם מצליחים יותר, לפעמים פחות, זה המחיר שמשלמים כשמנסים לייצר אלטרנטיבה.

    רן,
    כפי שאתה אומר, לתיעוד הפעולה יש חשיבות גדולה יותר מן האובייקט, אך כשהתיעוד מוצג כאובייקט בפני עצמו, הפעולה הולכת לאיבוד. לכך התכוונתי כשדיברתי על מגבלותיהן של תערוכות וידיאו, ובדיוק בגלל זה אני חושב שהתיעוד (שאינו הפעולה עצמה וצריך לזכור שהוא נעשה פחות או יותר למטרות הסברה), היה מתאים כקטע יוטיוב שמלווה מאמר הרבה יותר מאשר כ"סרט".
    אני גם לא חושב שצריך צוותי צילום מקצועיים במקרה הזה. כאמור, זו הפעולה שחשובה. אם מישהו רוצה ליצור מזה סרט זו כבר יצירה בפני עצמה והדיון משתנה, אבל כל עוד מדובר על תיעוד – מקצועי או חובבני – זהו תיעוד בלבד ולא הדבר עצמו, ואין צורך להפוך אותו ליותר ממה שהוא כי הוא לא עומד בזה.

    באשר לפעילות של מובי – אני חושב שדווקא בגלל שהפעילות של המוזיאון כן קרובה יותר לתפיסת עולמי ולדברים שחשובים לי, אני מקדיש יותר זמן ומקום לכתיבה על המקום. במובן מסוים אני חושב שאנשי המוזיאון (כמו אנשי המרכז לאמנות דיגיטלית), פועלים באותה קהילה שבה אני פועל, מה שקשה לומר על מנהלי מוזיאון ישראל ומוזיאון ת"א, שאני לא בטוח לגבי תדירות הכניסה שלהם לערב-רב…
    אני גם לא רואה בטקסט הזה ניגוח. זו ביקורת כלפי פעילות מסויימת ואני כותב אותה בדיוק כפי שאני כותב ביקורות (חיוביות או שליליות) על דברים אחרים. כתבתי במפורש שהמוזיאון מנסה להציע אלטרנטיבה – אני פשוט חושב שיש בהצעה הזו בעיה ועליה ניסיתי להצביע.

    […] בחיפושיו אחר אמנות שתרטיט את ליבו. הוא פותח בתערוכה "להחזיר מבט" במוזיאון בת-ים, ונתקל בסרטיהם של יוסי עטיה ואיתמר […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *