סרקזם מודע לעצמו

התערוכה "להחזיר מבט" המוצגת במוזיאון בת-ים, מציגה פעילות חברתית-אמנותית שבה מתַקשרים היוצרים עם הקהל לא באמצעות דימוי, אלא באופן ישיר דרך החוויה.

כידוע, הווידיאו-ארט התפתח במידה רבה מתיעוד ההפנינג והפעולות האמנותיות שיצרו אמנים מאז שנות השבעים של המאה העשרים. המיצגים והפעולות המושגיות של אמנים אלה, לצד תיעודיהם המצולמים, היוו בין השאר בסיס להופעת הדימוי האקספרימנטלי הנע ואמנות הווידיאו, וזאת מתוך נטייה להעדיף בדיקה של התרחשות על פני ההגדרות המקובעות של אובייקט אמנותי.

חוקר האמנות קובי בן-מאיר מן האוניברסיטה העברית, הכותב עבודת דוקטורט על דימויים אפוקליפטיים באמנות עכשווית, מבחין בין מיצג לפעולה. לדבריו, "על אף שלכאורה התוצר הוא דומה, הצגה של גוף האמן בחלל מסוים, הרי שבפועל המשמעות של מיצג ושל פעולה היא שונה בתכלית: מיצג, כשמו כן הוא – הצגה, וככזאת, היא גם מחייבת קהל. בבסיס הפעולה נמצא האקט עצמו, עצם העשייה, ולכן הפומביות של הפעולה הינה בלתי רלוונטית. בעוד שהמיצג מבקש לייצג דבר מה, הפעולה מבקשת ליצור דבר מה, כלומר: המיצג הוא אלגורי ואילו הפעולה היא ממשית".

משנות השבעים של המאה העשרים  ועד היום התפתחה אמנות הווידיאו לכיוונים שונים. התערוכה המשובחת "להחזיר מבט", המוצגת כעת במוזיאון בת ים לאמנות עכשווית, מחזירה במידה רבה את אמנות הווידיאו לאותו עולם תיעודי מהעבר. בד בבד היא הולכת מעבר לכך ומציגה פעילות חברתית-אמנותית שבה מתַקשרים היוצרים עם הקהל לא באמצעות דימוי, אלא באופן ישיר דרך החוויה. כך מתערבלות וגם מורחבות ההבחנות בין מיצג לפעולה. בקטלוג התערוכה מופיעה סקירה תמציתית וקולחת של השיח התיאורטי-ביקורתי ביחס לפרקטיקה האמנותית-חברתית העומדת ביסוד העבודות המוצגות בתערוכה.

צוות החשיבה גאנה, צוות החשיבה גאנה בווילס, וידיאו, 8:46 דקות, 2009

היוצרים המציגים בתערוכה פועלים במציאות הממשית, מבקשים ולא פעם אף מצליחים לשנות אותה במידה מסויימת. התיעוד של פעולותיהם יוצר אלגוריה ביקורתית, שעשויה לעורר מחשבה אצל הצופה. גוף האמן עצמו, וגם שאלת הייחוס של העבודה לאמן ספציפי (הקובע במידה רבה את ערכה של עבודה בעולם האמנות), הופכים לפחות ופחות רלוונטית ביצירות הללו. כך, לדוגמה, האמנים גיל&מוטי (גיל נאדר ומוטי פורת), הפועלים ברוטרדם, עבדו כפועלים בעבודות פשוטות אצל מהגרים ערבים באירופה ("זמין בשבילך", 2008): באחת העבודות מוצג תיעוד של שיחה ברכב בינם לבין אחד המעסיקים שלהם, שיודע שהם אמנים; המעביד שואל ומתעניין ביצירתם, אך הוא לא מעלה על דעתו שעצם השיחה והקשר ביניהם הם עצמם היצירה.

לדברי אוצרת התערוכה, חן תמיר, הפרקטיקה של האמנות החברתית השיתופית, שהתפתחה במופעה החדש מאז שנות התשעים, מבקשת ליצור מחוץ לגבולות הגלריה באמצעות שורת פרקטיקות שחלקן כבר עלו בעבר, ומאופיינת בשיתוף ובארעיות. למעשה, אמנות זו אינה אובייקט, אלא דרך ותהליך. כך מתגלה עולם האמנות כאחד התחומים הגמישים והמגוונים ביותר, וזאת מעצם העובדה שהוא יכול להכיל בתוכו עולמות רבים ושונים באופן שאינו מוכתב מראש. המורכבות המובנית של הווידיאו הופכת כאן לתוצר מכוון של התהליך, ולא רק לאמצעי תיעוד.

פרפים, סיפורה של מעבדת הנמל, וידיאו, 25:42 דקות, 2009

פרפים, סיפורה של מעבדת הנמל, וידיאו, 25:42 דקות, 2009

אמנם רוב הפרויקטים המוצגים בתערוכה אינם מבקשים לתקן בפועל את עוולות החברה, ובכל זאת הפעולות הללו מייצרות באופן מובהק בסיס לחשיבה חברתית רגישה ומאתגרת, שיכולה להוות גם בסיס לתיקון ממשי. רבות מהעבודות הללו ניחנות ברוח שטות סמי-ילדותית, אבל ההומור הזה מייצר מעשה ומופע המאתגרים את הצופה ומובילים אותו למחשבה ביקורתית ומפרה. כך, לדוגמה, בעבודה "פליטים מדרפור" (2008) של יוסי ואיתמר (יוסי עטיה ואיתמר רוז), שבה מבקשים האמנים מעוברי אורח לשחק חיילים במעבר גבול ולהחליט אם לתת מקלט בישראל לפליטים העולים מכיוון הים.

בעבודה זו יצרו האמנים, בשיתוף קהל אקראי, פעולה ילדותית מגוחכת ונלעגת, מעין פעולה בתנועת נוער. הבמה ניתנת למשתתפים, שמשודלים על ידי האמנים לפעול ולהביע את דעתם. אף שבטקסט המופיע בקטלוג הדבר מעומעם, פעולת העריכה של העבודה אינה חד צדדית – כזו הנכנעת או מכוונת לשיח אירופי מקובל – והיא מציגה עמדות סותרות בנוגע לשאלה עכשווית אקוטית מאוד (התכוונות ביקורתית חד-צדדית או רוח פוסט-ציונית תורמות לא פעם להתקבלות כמעט ישירה של עבודות באירופה, כפי שקרה למשל לעבודות של  יעל ברתנא. אגב, העבודות של ברתנא,  שעוסקות באפשרות של שיבת היהודים לפולין, ייצגו את פולין בביאנלה הבאה בוונציה – וייצוג זה  בעצמו מהווה אקט מובהק של פעילות אמנותית-חברתית פורצת גבולות).

העבודה של יוסי ואיתמר נפתחת בכיתוב וקריינות המציגים את "בעיית הפליטים" ושואלים את הצופה "האם ניתן להם להיכנס?". מעניין לחשוב על העבודה הזאת כסיכום מאתגר של תצוגות השואה בארץ. בדומה למה שמקובל במוזיאוני שואה ברחבי העולם (למשל בבית אנה פרנק באמסטרדם), הכוללים לא פעם פעילות חינוכית אינטראקטיבית שבה הצופים מתבקשים לדון בשאלות אקטואליות על רקע אירועי העבר העולים בתצוגה, ובשונה מהאתוס הציוני, המקבל אישוש מוחלט ולא מאתגר במוזיאונים ישראליים, העבודה הזאת מציגה שאלות הרלוונטיות להווה על בסיס ההיסטוריה וחוויות העבר, וזאת בלי לתת לצופה תשובות מוכנות מראש. מפתה היה להציג עבודה מעין זו בסוף התצוגה הממלכתית במוזיאון יד ושם בירושלים, ולאתגר אותנו, הצופים. זהו, כמובן, רעיון מופרך –  ממש כמו המופרכות העולה בחלק מהעבודות המוצגות בתערוכה.

העבודות של תרזה מרגולס יכולות להיקרא כנעות בין הומור שחור במיוחד לטיפול  קשה בסוגיות של אלימות ושליטה ממלכתית. הבסיס לעבודותיה הוא חדר מתים במקסיקו סיטי, שמרבית המתים שגופותיהם מגיעות אליו נפלו קורבן לאלימות רחוב. מרגולס משתמשת בעבודתה בשיירי הגופות או בחומרים אחרים שבאו במגע איתן. בעבר הציגה תבנית אדם שנוצקה על מת,  צבעה קירות בשומן שהוצא מגוויות, שטפה רצפות ורחובות בדמן, מילאה חדרים באדי המים ששימשו לשטיפתן ויצקה תבניות בטון שעורבב במים הללו. בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו של האמנית. האחת היא עבודה פשוטה שבה נראית  משאית ששוטפת רחוב בין-עירוני במים. הטקסט הנלווה מלמד שמדובר במים ששימשו לרחיצת גופות. בעבודה "שטיפת מכוניות" (2003) השתמשה מרגולס במימי חדר המתים כדי לשטוף מכוניות ברחובות מקסיקו סיטי. הפועלים המשתפים פעולה בעבודה הזו משחקים תפקיד חשוב בהוצאתה אל הפועל – הם כאילו חווים אותה במקומנו. לדברי האוצרת "חלקיות" זו מותירה מקום להשלכה: אנו כצופים יכולים רק לדמיין את החוויה, והפער הזה נעשה לזירה פורייה ומאתגרת.

מתוך התערוכה

פרפים, מופע למסירת מכתב אחד, וידיאו, 37:45 דק', 2010

לצד המופרכות, רוח השטות והסרקזם המודע לעצמו, אפשר לזהות בחלק מהעבודות מעשה מורכב, שעולות ממנו משמעויות סמויות שהופכות על פיו את סדר היום הגלוי של העבודות. כזאת היא, למשל, העבודה של "צוות החשיבה של גאנה" (קולקטיב שבסיסו בניו יורק, בראשות כריסטופר רובינס, ג'ון איוונג וכרמן מונטויה). הפרויקטים הללו נותנים מעין שירות ציבורי מפוקפק, שבו פותרים אנשים שחיים בעולם המתפתח (גאנה, אל סלבדור, סרביה ונערות הכלואות בבתי סוהר בארה"ב) בעיות של אנשים בעולם המבוסס. חלק מהפתרונות מיושמים בפועל גם אם הם מופרכים ולא פרקטיים בעליל. כך, למשל, כשתושבים בווסטפורט – פרבר עשיר בקונטיקט, ארה"ב – התלוננו על העדר גיוון תרבותי בחברה, שכר צוות החשיבה של גאנה פועלים – עובדים לא חוקיים – שהגיעו לפתיחות של תערוכות.  ברובד הפשוט הפעולה הזאת מייצרת חיבור והפריה בין עולמות תרבותיים וסוציו-אקונומיים הרחוקים זה מזה, אך בפועל היא דווקא מצביעה על המרחק התהומי ביניהם על רקע בעיות הגלובליזציה, המשטיחה מנעדי תרבות שונים.

הרבה מהעבודות המוצגות כעת בתערוכה "אל תוך עין הסערה" (המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון), שנאצרה גם היא בידי אותה אוצרת צעירה וכשרונית במסגרת "וידיאוזון 5: הביאנלה הבינלאומית לווידיאו ארט", מעבירות את האוטוריטה, הכוח והסמכות מהיוצר או הצלם  למצולמים עצמם. עבודה משמעותית וחתרנית מאוד, שמתחברת באופן מובהק להקשר הנידון כאן, היא פרי יצירתם של  צמד יוצרים המכנים עצמם "The Yes Men", שמנצלים  לא רק את המצלמה אלא גם את תעשיית התקשורת, הטלוויזיה והאינטרנט, ומתחזים לדוברים מטעם ארגונים וגופים ממשלתיים. בשנת 2004 התחזה אחד מהם בהצלחה לנציג חברת כימיקלים, שמפעלה בהודו התפוצץ לפני עשרים שנה, פגע וממשיך לפגוע בתושבי המקום. בראיון ששודר בחדשות הבי.בי.סי. הוא הצהיר שהחברה מתכוונת סוף-סוף להכיר באחריותה לפיצוץ ולפגיעה בתושבים, לפצות את הקורבנות ולטהר את האזור. הפעולה, כמובן, הביאה לצניחת המניות של החברה, אך יותר משמעותית היא העובדה שהיא העלתה לסדר היום הציבורי את אחריותה הסביבתית.

גיל & מוטי, זמין בשבילך: גיל & מוטי & אלציים, תצלום, הדפסת צבע, 120 x160  ס"מ, 2009

גיל & מוטי, זמין בשבילך: גיל & מוטי & אלציים, תצלום, הדפסת צבע, 120 x160 ס"מ, 2009

ההצבה של העבודות במוזיאון בת-ים מושכלת ומותאמת לחלל באופן מעורר השראה: לצד החלפת כיוון המבט של הצופה, הניצב עם הגב אל הקיר (שעליו בדרך כלל מוצגות עבודות), והפניית מבטו למסכים המוצגים במעגל (המאזכר לופ של וידיאו) מעל למעקה של הקומה השנייה בחלל, ניתנת לצופים בקומה הראשונה אפשרות להגיב ולמעשה להפוך לשותפים ביצירות. הדבר מייצר הרחבה של גבולות האמנות מעבר לד' האמות שבהן היא מתגדרת בדרך כלל. כל אלה מתחברים באופן ישיר למשמעות הפנימית העומדת ביסוד הפרקטיקה האמנותית-חברתית, ומבהירים אותה לא רק על ידי הצגת גוף עבודות, אלא במידה רבה גם באופן ההצגה. כך מתחברת עבודת האוצרות ליצירות עצמן, ונמנעת מהעיקור האופייני לפרויקטים חברתיים כשהם מוצגים בחללי תצוגה של אמנות. לו הייתי שותף בשיח החינוכי בארץ או מקבל את האפשרות להשפיע עליו, הייתי קובע את התערוכה הזאת כביקור חובה לתלמידים בבתי ספר (וזו גם היא כמובן הצעה רצינית אך  מופרכת, ברוח רבות מהעבודות המוצגות בתערוכה).

"להחזיר מבט", תערוכה שלישית בטרילוגיית תערוכות וידיאו, מוזיאון בת ים לאמנות עכשווית. אוצרת: חן תמיר
אמנים :גיל & מוטי, יוסי עטיה ואיתמר רוז, תרזה מרגולס, קוקו פוסקו, פרויקט וואטס האוס, פרפים, צוות החשיבה גאנה, ריאקטור

1 תגובות על “סרקזם מודע לעצמו”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.