מטילה יהבה

"במקום להיות 'אקט של ניצחון של הייצוג האמנותי-הרפלקסיבי, המסורתי, על הייצוג העצמי הקומפולסיבי ברשתות החברתיות', במקום להכריז על 'נצחונו של הדיוקן על הסלפי', זהו נצחונו של הסלפי על הדיוקן. התערוכה חוטאת לעצמה, ומייצרת סלפי של סלפי". על התערוכה "גליה יהב – דיוקן עצמי" של רינת שניידובר.

עד לפרסום מלים אלו, לקראת נעילת תערוכתה של רינת שניידובר בגלריה רוזנפלד בתל-אביב, לא הגיבה המבקרת גליה יהב על התערוכה שהיא עומדת במרכזה, למרות תחינות חוזרות ונשנות מצד האמנית. האם זה מעיד על טיב התערוכה? על טיבה של המבקרת? ואולי על טיבו של פרופיל הפייסבוק שלה?

התערוכה מציגה ניתוח מדוקדק של פרסונת הפייסבוק של יהב, בהסתמך על עבודה ארכיונית וסטטיסטית. לעבודות עצמן איכות מניפולטיבית, לרוב אפקטיבית. כמה מהן מוצלחות יותר מאחרות. בעבודת הווידיאו "Trying to Break Through" עומדת שניידובר בשמלה שחורה ומקריאה בהטעמה לתוך מיקרופון שרשורי התכתבויות פייסבוק פרטיות בינה לבין יהב, הכוללות הזמנות אישיות לתערוכותיה או מחמאות על הביקורות של יהב. המבקרת הגיבה לכמה מההודעות, לאחרות לא. העבודה מציגה את שניידובר כסטריאוטיפ מוגחך של אמנית הנואשת לתשומת לב, ואת יהב כבת-אנוש ולאו דווקא כמבקרת קרת לב. אך יש לתהות אם פרסום ברבים, ללא אישור מראש, של תוכן התכתבות פרטית, שבחלקים ממנה יהב מתבטאת באופן בעייתי, הוא לגיטימי. מהם גבולות האתיקה הפייסבוקית?

רינת שניידובר - מתוך התערוכה

רינת שניידובר – מתוך הסדרה ״אמנ/ית, בחנ/י את עצמך״

גם "עבודות החול", תצלומים של משפטים הלקוחים מפוסטים של יהב והועתקו על-ידי האמנית אל חול על שפת הים, מעלות שאלות מוסריות. כעבודת אמנות, הצילומים מציעים אקט ליטרלי ופשטני: תרגום של פוסטים אינטרנטיים מיידיים, עם פוטנציאל נצחי כביכול, למלים הכתובות בחול ומתמסמסות לאחר כמה שניות מייצר הנגדה ברורה מדי. לפי טקסט התערוכה, הפוסטים "נבחרו על-ידי האמנית בשל האופי השיווקי-פרסומי שלהם, כאשר במסווה של הצגת דמות מורכבת, הם למעשה הופכים את האדם שמסתתר מאחוריהם לפרסונה או למותג".

הכותרות שהעניקה האמנית לעבודות כאילו משלימות את הפוסטים או מקטלגות אותם, ובכך יוצרות אקט מניפולטיבי של ציטוט שהוצא מהקשרו: הפוסט "אין (כמעט) אמניות מכוערות" מוצג תחת הכותרת "ואני היפה מכולן"; "מישהו כבר אמר טבח או שאני הראשונה?" מתויג תחת הכותרת "חלוציות". שניידובר אינה מסתפקת בייצוג הפרסונה הווירטואלית, שמלכתחילה נבנתה דרך התגובות אליה, אלא ממשיכה לבנות אותה בעצמה – הכותרות, ולא הפוסטים, הן אלו שלמעשה הופכות את כותבת הפוסטים לקלישאה.

עבודה מוצלחת יותר היא המצגת "אמנ/ית, בחנ/י את עצמך", המציעה ניתוח סטטיסטי של הפוסטים והביקורות של יהב לפי קריטריונים כגון מגדר האמן, המראה החיצוני שלו או נושאי התערוכה. האמנית עושה שימוש בטקטיקה של "הזדהות עודפת", ומנצלת את האסתטיקה והז'רגון של מצגות עסקיות, בשילוב צבעוניות ורדרדה, כדי להגחיך עוד יותר את הניתוח הסטטיסטי שמראש לא נראה שלוקח את עצמו ברצינות. לפי הטקסט, העבודה "עוסקת במימד האבסורדי שבנסיונותיהם של אמנים להתאים את עשייתם לטעם הממסד, המיוצג על-ידי המבקרת". אך המצגת אינה מרמזת על התאמה מצד האמנים, אלא מציעה אותה. בסופה מופיעות שקופיות המסקנות: "טיפ, אם אמנותך תעסוק במוות, בעולם האמנות ו/או בסוגיות של ייצוג, יגדלו סיכוייך לזכות בביקורת אוהדת מטעם המבקרת מספר אחת!!".

רינת שניידובר - מתוך התערוכה

רינת שניידובר – ואני היפה מכולן

נראה שכמה מהשקופיות, המציגות נתוני ביקורות לפי קריטריונים של פריפריה לעומת מרכז או מוזיאונים לעומת גלריות, יכלו לייצג גם את בחירותיהם של מבקרי אמנות אחרים. הללו מעידות, יותר מאשר על טעם אישי, על מצב העניינים השולט בעולם האמנות, המקומי כמו זה הבינלאומי. כאן אולי נעוצה חולשתה של התערוכה – היא מתיימרת להיות ספציפית, להציע שיקוף של דמות יחידה, ומתעלמת מכך שהיא עוסקת בתופעות החורגות הרבה מעבר למקרה המבחן שלה.

שניידובר ממשיכה להתפלש בשדה האמנות המקומי ומרפררת לעבודות של אמנים אחרים. "פוטש (דיוקן עצמי על רקע 'חביבתי: מדינת כל אזרחיה' של זמיר שץ)" הוא תצלום שבו שניידובר מופיעה לפני ציורו של שץ (שהוצג בתערוכתו בגלריה רוזנפלד לפני כשנה), המתאר גריד דיוקנאות של אנשים שהשפיעו על שץ, מעין ספר-פרצופים אנלוגי. ראשה של שניידובר מסתיר בדיוק את דיוקנה של יהב. יותר מ"פוטש" (אקט של מרידה או הפיכה), זהו אקט קומי, שבו אמנית אלמונית יחסית מכניסה עצמה לקיר תהילה פרטי, מחליפה עצמה במבקרת.

"סדרה בת תשעה חלקים (מחווה לדניאל זק)" מאזכרת את האקט המושגי של זק, ששלח את עבודותיו בדואר לדמויות מפתח בשדה האמנות הישראלי. בעוד שזק השתמש במדיום להפצת עבודותיו, שניידובר הופכת את המדיום לתוכן עצמו. היא מציגה רצף של פוסטים שכתבה על הקיר של יהב, לכולם נוסח זהה, ובהם היא מציבה בפני המבקרת שאלות מתחלפות כגון "למה את אף פעם לא עושה לי לייקים?" או "מי יותר חשובה מבינינו לעולם האמנות לדעתך, את או אני?". היא גם מציעה ליהב לכתוב ביקורת על התערוכה, ולבסוף מודה לה על השתתפותה ב"מיצג". הצגת תצלומי המסך בגלריה עצמה אכן נראית מעט מיותרת, כמעין תיעוד של מיצג שעבר ונגמר. יהב עצמה לא הגיבה לפוסטים, אך שניידובר הציגה אותם יחד עם תגובותיהם של אנשים אחרים, כגון "מה הקטע? סוג של אמנות קונספטואלית?". מקהלת-קהילת הפייסבוק מופיעה גם בעבודת הסאונד "ראי-ראי", שבה נשמעות מכמה רמקולים תגובות של אנשים לתכנים שעל קירה של יהב, כמה מהן עוינות, אחרות אוהדות.

רינת שניידובר - מתוך הסדרה ״

רינת שניידובר – מתוך ״סדרה בת תשעה חלקים (מחווה לדניאל זק)״

יותר משיקוף דיוקן ספציפי של אינדיבידואל, נראה שבמרכז התערוכה היה יכול לעמוד כל משתמש פייסבוק פעיל שבונה לעצמו "פרסונת פייסבוק". הטקסט המלווה מסביר כי שניידובר בוחנת "את היפוך התפקידים שחל בזירת האמנות מאז שאמנים ואוצרים הבינו כי הדרך היעילה ביותר לגרום למבקרת 'לראות' אותם היא להפגין נוכחות בדף הפייסבוק שלה, ובמלים אחרות, לראות אותה". הפייסבוק ככלי אכן הביא לשינוי במעמדו של המבקר ובקשר בינו לבין מושא הביקורת שלו, בדומה להשפעות על הקשר הישיר בין מעריצים למושא הערצתם.

בראיון רדיו שהתפרסם לאחרונה מבכה רוברט סטור, דקאן בית-הספר לאמנות באוניברסיטת ייל, את מצב ביקורת האמנות כיום וטוען כי הכול סובב סביב מספר הלייקים בדף הפייסבוק שלך ונוכחות האגו והפופולריות של המבקר. "none of these people are interesting enough to really merit being a presence overall", הוא מסכם, ובכך הוא מתייחס לתוכן הביקורות של המבקרים הללו. אך שניידובר נמנעת מלעסוק בטקסטים של יהב, למעט ניתוח סטטיסטי של הקשר בין שיפוטי הערך שלה לנושאי התערוכות. כך התערוכה מבצעת למעשה אקט הפוך מזה שהיא מצהירה עליו: במקום להיות "אקט של ניצחון של הייצוג האמנותי-הרפלקסיבי, המסורתי, על הייצוג העצמי הקומפולסיבי ברשתות החברתיות", במקום להכריז על "נצחונו של הדיוקן על הסלפי", זהו נצחונו של הסלפי על הדיוקן. התערוכה חוטאת לעצמה, ומייצרת סלפי של סלפי.

עם זאת, לתערוכתה של שניידובר חשיבות מרכזית אחת, שלא תסולא בפז: היא מגחיכה עד כאב תופעה מעוותת שנוצרה בשדה האמנות בארץ – העובדה שיהב היא מבקרת האמנות המרכזית היחידה המפרסמת ביקורות דו-שבועיות באורך מלא בבמה מרכזית. בין אם היא אכן פועלת לשם כך ובין אם לאו – גליה יהב נהפכה לפרסונה בעל-כורחה, מתוקף מעמדה הבעייתי והמחסור בריבוי קולות סמכותיים ובכתיבה על אמנות מקומית. בהעצמת והגחכת הפרסונה הזו, מצליחה שניידובר בכל זאת למתוח ביקורת נוקבת על שדה האמנות הישראלי הספציפי.

***

רינת שניידובר, "גליה יהב – דיוקן עצמי", גלריה רוזנפלד, תל-אביב. נעילה: 27.2.16

2 תגובות על מטילה יהבה

    מצד שני, התערוכה מאדירה את המבקרת בעידן שבו הביקורת בעיתון מזמן איבדה מכוחה. היום יש פלטפורמות לא פחות ואפילו יותר נקראות מעיתון הארץ. אפילו הביקורת שלך כאן בערב רב. אני במקומך הייתי נזהרת – את עלולה למצוא גם את עצמך כנושא לתערוכה….

    התערוכה טרחנית ומנדנדת.(נקווה שהאמנית לא תסיים דרכה כדניאל זק-פסיכולוג) בכך היא מזכירה את המבקרת ( שבאמת מאמינה שהיא האחת והיחידה) אם התערוכה היתה מציגה דמות אחרת בעולם האמנות, ג. יהב היתה נשפכת עליה, בדיוק כמו שעשתה עם התערוכה המטופשת בגלריה רוארט עם האמן ההוא, ההוא שצילם את האספנים ההם, ההם ואת איש יחסי הציבור הוא ההוא…ניתוח וסוציולוגיה ובעיקר יובש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.