פרחים בכף ידה

מפה. מערכת סימנים שנועדה לתרגם שטחים ממשיים אל מצע דו-ממדי ולאפשר הבנה של נוף, הבחנה בין סוגי מתאר, הבהרה של משעולי דרך וגם המשגה של גבולות בין מדינות, בין ערים, בין שכונות, בין בתים. זו מערכת סימנים שכולנו למדנו לקרוא, והיא שפה שאנו מקבלים כמובן מאליו. כולנו יודעים לסמן את עצמנו ביחס למפה; “אתה נמצא כאן”. הרגישים שבינינו יאחזו מפה ויחושו את עוורונה לפרטים החיים במשעולים שהיא מסמנת ולעובדה שהיא אינה יכולה להעביר את תחושת האדמה תחת רגלינו או את מחנק הנשימה בגבהים.

אסתר כהן, אורנים בלבנון, עט כדורי על נייר, 2015

בשנות ה-70, בחסותן של האמנות המושגית ועליית קרנו של הצילום, יצאה האמנית דגנית ברסט למסע בעקבות המפה הגיאוגרפית. היא בחרה מפות בקני-מידה משתנים שבכולן הופיע ים המלח. ברסט צילמה את המפה בהתמקדה על ים המלח, והגדילה. צילמה והגדילה. התהליך הזה הפך לסדרת דימויים מופשטים, אוסף נקודות (גרעיני הצילום) שהפך את ים המלח לכתם שצורתו משתנה בהתאם לגודלו במפה המקורית. העבודה הזו המחישה את תפקודה של המפה ככלי ששרירותו עשויה לעלות על דיוקו. היא גם חשפה את המשטור שיש במפה ואת העובדה שהיא נכתבת על-ידי זרים ושטמונות בה השלכות פוליטיות.

בסדרת העבודות החדשות שלה, המוצגת כעת בבית האמנים תל-אביב, פונה אסתר כהן אף היא למפות גיאוגרפיות של ארץ ישראל. המפות הופכות למצע שעליו מצוירים בפרטי פרטים, בעט כדורי וביד מעודנת להפליא, פרחי וצמחי הארץ. בסדרות קודמות שלה עסקה כהן בפעולה דומה כאשר היא משתמשת במפיות תחרה עגולות (דולי’ז) ופשוטות, כאלה ששמים על מגש. אז, כמו עשתה עם המפיות חסד. אלה שרוצות כל-כך לגבוה, שמחקות מפיות תחרה של בני אצילים, הפכו בחסותה ליצירות אמנות. כעת ניתן לומר שהפעולה הפוכה, שהרי בציירה על המפות היא גם מוחקת אותן ומבטלת את תפקודן העצמאי.

אסתר כהן, פרגים מתבוננים על הנגב, פרט, עט כדורי על נייר, 2015

כהן עושה בעבודותיה מהלך אישי ונוסטלגי. היא בוחרת מפות ישנות, כבר דקיקות מרוב שימוש. פריכותן מאתגרת את הרישום עליהן, אך גם מרגשת במידה שאי-אפשר לוותר עליהן. על המפות משרטטת כהן את שבילי חייה, טיולים שעשתה בעבר, מקומות שביקרה או כאלה שחקוקים בזיכרון הלאומי. היא מציירת ומטיילת, וטיוליה משאירים עקבות חדשות על המפה. המפה מנוכסת, היא אינה עוד נחלת הכלל, אלא זו שלה. לפתע פתאום הופכת המפה ממערך סימנים מנוכר וממושטר לסיפור אישי.

אבל זה לא לגמרי מדויק. ניתן לחשוב גם שכהן מספרת את הסיפור של כולנו. כהן מציירת את צמחי הארץ המאופיינים עימה כל-כך – ביניהם החצב, הרקפת, האורן והכלניות. זו אינה בחירה שרירותית, כי אם כזו הטומנת בחובה מערכת ערכים והיסטוריה מקומית; והמפות הישנות, אילו יישובים נמחקו או נעקרו כבר, עוד טרם הגיעה מחיקתה של כהן? כל פיסת אדמה כאן היא פוליטית, וכך גם המפות המסמנות אותה. העיסוק בהן, בין אם בדרכה של ברסט או של כהן (ויש מן הסתם דוגמאות אחרות), פוליטי אף הוא.

יש שהפוליטי נעשה כבר ליומיומי, המציאות המדינית היא המציאות. או אז נותרו לנו רק השבילים שלנו. פסיעות הרגל באדמה, תחושת השמש בסנוורה את העפעפיים, ריחות פריחה, צבעה של כלנית, תחושת העצב שמביא עימו החצב, זכרון שליפת הצנוברים מהאצטרובל ופיצוחם הנואש באבן.

אסתר כהן, שדה פרגים, פרט, עט כדורי על נייר, 2014

אסתר כהן, “פרחים בכחול-שחור”, אוצר: אריה ברקוביץ’. טקסט: רז סמירה. נעילה: 12.9.15. בית האמנים, רח’ אלחריזי 9, תל-אביב.
שיח גלריה בהשתתפות האמנית והאוצרת רז סמירה יתקיים ביום שישי, 11.9.15, בשעה 11:00.