בלגן קדוש: תצלומי ההילולה של שוקה גלוטמן

"נדברתי עם גלוטמן לראות את סדרת התצלומים שיצר בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר-יוחאי, גוף עבודות גדול המתעד את האירוע במירון מאז 1983, ושכמעט לא הוצג או פורסם. מה מושך אותו לשם? התשובות מגוונות: הפראיות והעוצמה של האירוע, חוויית הקצה של דחיסות ואקסטזה אנושית ויהודית שביסודה מצוקה וכאב המבקשים מרגוע".

בדרך לאבירים, לביקור אצל האמן שוקה גלוטמן, נזכרתי באב המבוגר בספר "בית גדול" של ניקול קראוס, שמתעצבן על "מערכת הג'י.פי.אס המטומטמת שאף אחד לא צריך במדינה בגודל של בול דואר". תהיתי אם הדיבורים על מרכז ופריפריה בישראל אינם ראויים לאותו זלזול, אבל החלטתי שבכל זאת אשוחח עם גלוטמן על המגורים בצפון הרחוק. אם השיחה תתפתח לסדרה של ביקורים אצל אמנים נוספים, אקרא לה "אורות הסְפר: שיחות עם אמנים שגרים בכל מיני חורים".

על אף שגם אני תושבת צפון אותה מדינה בגודל של בול, הייתי זקוקה להכוונה בדרכים המתפתלות שלא הכרתי, מה שהתחבר למחשבה שהדבר הזה שנקרא "יהדות", שגדלתי עליו ואני חיה ולומדת אותו כל הזמן, עדיין מפתיע אותי מחדש. לדוגמה, עד גיל מבוגר יחסית לא שמעתי על השתטחות על קברים. בלי קשר לשאלה אם מנהג זה ראוי לביקורת או לא, די מדהים שדברים שאומר צייר יכולים להשפיע על תוצאות בחירות בישראל (או לפחות להצטייר כך).

033

שוקה גלוטמן

המחשבות על קברים התקשרו לנסיעה זו לא רק בגלל ציוני קברים עתיקים שעברתי בדרך, אלא בעיקר כיוון שנדברתי עם גלוטמן לראות את סדרת התצלומים שיצר בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר-יוחאי, גוף עבודות גדול המתעד את האירוע במירון מאז 1983, ושכמעט לא הוצג או פורסם.

גלוטמן קיבל את פני בביתו הנעים המוקף חורש, וישבנו לשיחה שנדדה בין הילולת ל"ג בעומר לתיאודור הרצל ולחיי אמן בגליל, ומשם נדדה גם לנדודים עצמם, נושא שמעסיק את גלוטמן רבות ושזור בין דפי הספר שהוציא בחורף האחרון, "בין צמרות לעננים" (הוצאת מאיר, 2015). הספר מכיל תצלומים וקטעי זכרונות, מחשבות וחוויות שבלבן מסע אל מחוזות ילדות הוריו באירופה. המסע הצמיח דיאלוג אישי עדין בין פצעי העבר היהודי להווה הישראלי והרהורים על שאלות של זהות. בעיני גלוטמן, המסע היהודי הגדול לא תם עם הציונות. אני, המתעקשת לקבוע כאן בית, התקשיתי לקבל זאת. דיברנו, אם כן, על אופיו של הבית המוקם כאן בקושי רב. המשיכה של גלוטמן למירון תתברר כקשורה לעניין זה.

ב-1982 חזר גלוטמן (יליד 1953) משהות בלונדון והחל לפגוש את הארץ מחדש דרך טיולי שוטטות שהביאו אותו לקבר במירון, אז מתחם קטן ולא ממוסד. המפגש עם המקום החזיר אותו לזכרון ילדות של טיול משפחתי לשם, וכן לתצלום מכונן עבורו, שיצר הצלם טים גידל. מאז חוזר גלוטמן לפקוד את ההילולה כמעט מדי שנה, לצלם וגם לשוחח עם האנשים שם.

טים גידל, "לילה במירון", 1935

טים גידל, "לילה במירון", 1935

"ההילולה היא האירוע הגרנדיוזי ביותר הנערך בארץ מדי שנה תחת כיפת השמים. מסוקים מרחפים, פרשים רכובים, כוחות אבטחה וחירום עצומים ערוכים מסביב מאחורי גדרות ומחסומים. הם מקיפים מחנה עצום של חוגגים זקנים, גברים, נשים וטף הנע כנחשול זורם במעלה ההר לכיוון הקבר. מחנה האבטחה ומחנה עולי הרגל, שונים ונפרדים, חוברים כאן לתמונה אחת המציגה את הדת המשונה שנוצרה בשנות תקומתנו" ("בין צמרות לעננים", קטע 101).

כשניסיתי להבין מה מושך את גלוטמן, שגדל בבית מסורתי ורואה את עצמו חילוני ואגנוסטי, למירון, התשובות היו מגוונות: הפראיות והעוצמה של האירוע, חוויית הקצה של דחיסות ואקסטזה אנושית ויהודית שיש ביסודה לעתים מצוקה וכאב המבקשים מרגוע. מתצלומיו ניכר המבט האמפתי, הן לכאב והן לחיפוש, המבקשים מזור וגם משמעות; ונראה ששני היסודות הללו, הכאב והחיפוש, אינם כה זרים לאמן-צלם זה, והם ניכרים גם בתצלומיו.

"מכל הביקורים שלי במירון ההתרשמות שלי היא של מקום שיש בו זרימה ואפילו רכות, מקום של פרקטיקה סובלנית ומגוון דתי שלא מצדיקים את תגובת-היתר של הצבת כוחות ביטחון מרובים", הוא אומר. ועדיין, כל נסיונות הארגון והמיסוד הללו אינם עומדים בפני הבלגן הענק המזמן למצלמה שלו מפגשים של "קודש עם טינופת, זוהמה עם התעלות".

שוקה גלוטמן

שוקה גלוטמן

המוני האדם בתנועה אינם מאפשרים תמיד תכנון והכוונה של הצילום, והוא נוצר מתוך ההמולה. למרות ואולי בגלל חוסר השליטה נוצרות קומפוזיציות מפתיעות שלא חסרים בהן גם רגעי הומור. בספרו של גלוטמן מצאתי תיאור שאולי לא כוון לתצלומיו, אבל הולם את ההפתעות הללו:

"בתוך בליל הגירויים והנסיבות שמהם מורכב מסע החיים, מתלכדים לפעמים מרכיבים שלוכדים את תשומת לבנו. נוטים לקרוא להם צירופי מקרים בהעדר הסבר סביר להתרחשותם ברצף הדברים. אלה הן הארות, והזמינות שבה אנו חווים אותן קשורה במידת הריכוז וההתפנות שלנו להשתהות ולתת עליהן את הדעת" (שם, 172).

גלוטמן מספר שבשנים האחרונות הוא נוהג להגיע למירון בערך בשלוש לפנות בוקר בל"ג בעומר ולצלם במשך כמה שעות, כשהוא מתחקה אחר המעבר מחושך לאור לקראת השחר העולה. אז הוא פוגש את החוגגים מתעוררים הלומי יין, ריקוד ותפילה, תשושים ופתוחים למצלמה ולשיחה.

יש תצלומים שמשקפים את חיבתו למה שהוא מכנה "גרפיקה ספונטנית", הממלאת צורך פונקציונלי ללא כל עניין בעיצוב ואסתטיקה. כשאני מתבוננת בתצלום שבו נראים אב ובנו בטקס החאלקה של הילד, מתחוור לי עד כמה האמפתיה של גלוטמן אינה הופכת את הסדרה למיופייפת, וכן עד כמה ההיצמדות למסורת יכולה להיות לפעמים קשה וכואבת.

מספר הישראלים המגיעים להילולה הופך אותה, כאמור, לאחד מאירועי התרבות הגדולים במדינה, אך היא נשארת זרה ועלומה לרבים, ואף מעוררת עוינות. לא יכולתי שלא לשאול את גלוטמן מה דעתו על דבריו של יאיר גרבוז בגנות מנשקי המזוזות והמשתטחים על קברים קדושים. גלוטמן העדיף להתייחס לאמן אחר (בעוד הוא מצטט מתוך ספרו החדש): "יהודי בעל אישיות גבולית מרקע מתבולל ובעל טעם ספרותי מעודן יצר מתוך חזונו הקודח מחזה, אי-שם בווינה. והנה דורות לאחר מכן אנחנו כאן, שחקנים שבויים בעל-כורחנו באותו המחזה. לעתים נדמה שאין כרגע שום במאי או מחזאי שיחלץ את השחקנים ממצוקתם. להקת השחקנים עצמה איננה יכולה לנסח כל הסכמה לאן להתקדם בסיפור העלילה" (שם, 56).

בחפשו אחר מסגרת שתכיל את שפע הזהויות והתרבויות שכאן, יהודיות ולא יהודיות, הביע גלוטמן געגוע לתקופת המנדט הבריטי, שבה ציבורים אלה, או לפחות האליטות שלהם, נפגשו לעתים במסגרות חברתיות משותפות. אני לא בטוחה בנוגע למנדט, אבל מתחילה להבין שהביקורים במירון העניקו לגלוטמן מודל לא צפוי לחיים משותפים סבירים, ללא אלימות, עבור כל הארץ, שהיא לא רק מרובת קהילות וזרמים בדומה למירון בל"ג בעומר, אלא גם, כמוהו, די צפופה ומבולגנת. גלוטמן טוען, אגב, שלו חוזה המדינה היה נקלע למירון בל"ג בעומר, הוא "היה פשוט מתעלף" (שם, 101).

אנחנו משוחחים על החיים בגליל. גלוטמן מתעקש שלמושגים מרכז ופריפריה אין משמעות במדינה כה קטנה (בול דואר כבר אמרנו?). "כל אדם קובע את המרכז והפריפריה של עצמו בכל מקום", הוא אומר. יחד עם זאת, המעבר שלו מתל-אביב לצפון ב-1992 שינה אותו באופן מכריע, לדבריו. ההתייחסות שלו לעשייה אמנותית מתוך חדווה ולא ייסורים, וכחלק בלתי נפרד מהחיים, נובעת לתחושתו מהמגורים באזור עם קצב אחר ועם קרבה מתמדת לנוף הטבעי. "בשנים האחרונות אני לא עושה דבר שהוא לא בכיף שלי", הוא מעיד.

shuka-self

דיוקן עצמי בחצר הבית

מכל מקום, המרחקים מאפשרים לו גיחות שבועיות לאוניברסיטת בן-גוריון, שם הוא מלמד במחלקה לאמנויות, ולתל-אביב, שבה הוא לומד הוראת שיטת פלדנקרייז. במשך השנים עסק גם בהנחיית קבוצות דיאלוג שהפגישו בין ישראלים לפלסטינים, מפגשים שכמעט אינם מתקיימים היום. חשבתי על המעבר מהנחיית שיח ישראלי-פלסטיני ללימודי פלדנקרייז, וכמה עצוב שלא נותר אלא להצטמצם ולהקשיב כל אחד לגופו שלו. מצד שני, אפשר לראות אותם כעיסוקים מקבילים שאולי בעתיד יפרו זה את זה, ולהתפעל מיכולת ההתפתחות המתמדת. או כפי שכתב גלוטמן בפרגמנט ה"SMS מעולם אחר", בציטוט אחרון מספרו, "לחשוב – בוגר; לפעול – צעיר; לחיות – בכל רגע ובכל גיל" (שם, 7).

בדרך הביתה החלטתי להיכנס לקבר רשב"י במירון, מקום ההילולה, כמה ימים לאחר סיומה. כבר חשבתי על הסגירה היפה של רשימה זו, כשאדליק נר ואתפלל שם וכך אהיה לא רק מתבוננת אמפתית, אלא גם משתתפת. התוכנית לא צלחה: עם נר או בלעדיו, מצאתי את עצמי מנוכרת, מרוחקת ואפילו נרתעת. אצטרך לחזור לתצלומים של גלוטמן כדי ללמוד שיעור בהקשבה, כזו שאינה מנסה לביים את רגעי החסד (אבל לא מפסיקה לחפש אותם), לא מתכחשת לשוני ולא מזייפת הזדהות; הקשבה המאפשרת דיאלוג וגם ויכוח.

"בין טקסט לדימוי; בין אמנות לחיים" – מפגש עם שוקה גלוטמן לרגל הוצאת ספריו "בין צמרות לעננים" ו"אלבום ישראלי"

שני, 29.6.15, ב-20:00

בית הנסן, רח' גדליהו אלון 14, ירושלים. הכניסה חופשית.

האמן שוקה גלוטמן מתארח אצל עורכי ״ערב רב״ לרגל השקת ספריו. במהלך המפגש יתעוררו קטעים מספריו לחיים ויורכבו על-ידי הנוכחים כסיפור חדש, חי וחד-פעמי. הכניסה חופשית. המפגש ייערך בחצר (להביא ביגוד חם).

על הספרים: "אלבום ישראלי", שהתפרסם ב-1988, רואה אור במהדורה חדשה ומעודכנת, והוא מעוצב כסטורי-בורד קולנועי שבו הדימויים הצילומיים מלווים בטקסטים קצרצרים שחוברו על-ידי הצלם. תוכני הספר מתייחסים למרכיבי היסוד שבחוויה הישראלית, המדגימים שוב ושוב כיצד הפרטי, האישי והקולקטיבי מצטלבים בצורה ייחודית בחיים שנוצרו כאן.

"בין צמרות לעננים": רצף הטקסט שבספר "נקרע" לשניים על-ידי אוסף של 50 תצלומים צבעוניים, שצולמו במהלך קיץ 2010 בעיר צ'רנוביץ' שבדרום-מערב אוקראינה. הספר בוחן יחסי טקסט-תמונה, שבהם לכל אחד מהמרכיבים יש זכות קיום שווה בערכה. המרכיב המילולי והמרכיב החזותי מתקיימים בספר זה לצד זה, ומאפשרים קריאה היוצרת תמונה משלימה.

האירוע בפייסבוק

1 תגובות על “בלגן קדוש: תצלומי ההילולה של שוקה גלוטמן”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.