גן הגרוטאות של פרויד המתוק

"בתערוכתו של מוניס 'כל דבר' הופך להיות דבר-מה אחר, כשהדמיון בינו לבין ה'דבר' המקורי נעדר באופן שהופכו ל'שום דבר', ויחד עם זאת נוכח ומרכזי". מבט טיפולי על תערוכתו של ויק מוניס, "תמונות מכל דבר".

לפני שאתם צועדים לתוך החלל הגדול המכיל את תערוכתו של ויק מוניס, "תמונות מכל דבר", המוצגת בימים אלו במוזיאון תל-אביב, עצמו עיניים ודמיינו שאתם חוזרים אחורה בזמן, אל סמטאות ילדותכם, או אולי מוטב אל גן הילדים שלכם, על שלל פינות היצירה וארגזי החול שבו. כעת פקחו את עיניכם וצעדו לתוך התערוכה. עוד רגע תגלו שעבור מוניס, העולם כולו, על מגוון מרקמיו, הוא גן פלאים גדוש ועתיר בפינות יצירה.

בתערוכה הזו אין מלנכוליה, אין דרמה ואין כאב. לא תמצאו בה לא סוריאליזם קודר ולא דקדנטיות מאיימת. שמה של התערוכה "תמונות מכל דבר" מעיד על רבגוניותם, לצד פשטותם לכאורה, של החומרים שמהם עשויות יצירותיו של מוניס: כאן תמצאו תמונות עשויות מסוכר ומסירופ של שוקולד, יצירות שנכתבו באדמה, בחול ובאבק. תגלו גם תמונות המורכבות מצמר-גפן, מחוטי תיל ומחוטי משיחה, לצד השתקפויות של יצירות מוכרות (כגון "נרקיסוס" של קרוואג'ו), שעברו טרנספורמציה, נושלו מכס מלכותן ולבשו אדרת הארוגה מפסולת, גרוטאות וגזרי עיתון.

ויק מוניס - אני עצוב מדי

ויק מוניס – אני עצוב מדי

עיסוקו של מוניס בחומרים שנזרקים כלאחר יד אל הפח לאחר שדהו ובלו מזכיר את גיבור הנובלה "המנון" של איין ראנד. ספר זה, הפחות מוכר מבין ספריה, מתאר דיסטופיה שבה הגיבור, ששמו "שוויון 72521", מוצא עצמו בעל-כורחו בתפקיד של מטאטא רחובות העיר. למרות זאת, רוחו החופשית והיצירתית אינה נדכאת, והוא אוסף כל פסולת הנקרית בדרכו: פיסות נייר ועצמות יבשות, שברי זכוכית וסמרטוטים. בכולם הוא מחפש משמעות ובכולם הוא מוצא אותה. באופן זה מתעצמת נפשו ועולמו מתרחב ומקבל נופך של עצמאות ושל גילוי.

כמו "שוויון 72521", גם מוניס מלמדנו שאם במקום להשליך מעלינו את הפרטים התפלים, הזנוחים, נאמצם אל רוחנו תוך התבוננות ומשחק בהם – דווקא אז, ומתוכם, תוכל להיארג יצירה מרעננת ומפתיעה של משמעות חדשה.

אוקסימורוני הנפש

בתערוכתו של מוניס "כל דבר" (anything) הופך להיות דבר-מה (something) אחר, כשהדמיון בינו לבין ה"דבר" המקורי נעדר באופן שהופכו ל"שום דבר" (nothing), ויחד עם זאת נוכח ומרכזי. באופן זה, ה"דבר" עצמו הוא המהות, או גם החומר (באנגלית זו אותה המלה: the matter), שממנו מתקבלת משמעות היצירה. תהליך זה של אנליזה וסינתזה, של קונסטרוקציה ודה-קונסטרוקציה, מלווה את התערוכה לכל אורכה ומהדהד את התנודות ואת הסתירות המרכיבות את נפשנו.

כך למשל, כבר בכניסה לתערוכה, מפגיש אותנו מוניס עם אוקסימורוני הנפש: על הקיר מימין ניתן להבחין בדיוקנו חמור הסבר של אבי תורת הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, העשוי באופן מתגרה ומתריס דווקא מסירופ שוקולד נוזלי ומתקתק. דימוי זה של "פרויד המתוק" מציג בפנינו את המשמעות הכפולה, לעתים הפרדוקסלית, המתקיימת במרחב שבין החומרים לבין הדימוי שבו הם נטמעים. משמעות זו יוצרת דימוי אחד, שבו המשחק בין הקליל לרציני, בין הפשוט למורכב, בין הקבוע לארעי ובין הדינמי לסטטי, הוא חלק בלתי נפרד מן הדיאלקטיקה המאפיינת את נפשנו.

בסרט "האמנות בזבל", המוקרן בטבורה של התערוכה, והיה מועמד לאוסקר, מתועדת עבודתו של מוניס כאשר שלה ודלה מתוך מגרשי הזבל של ארצו, ברזיל, חומרי פסולת ואשפה שמהם יצר כמה מיצירותיו. בעוד שחופש היצירה התקיים מתוך תהליך החיפוש אחר החומרים במקום שבו מתגשמים ונוכחים כל החושים (לטוב ולרע), הרי שבתערוכה עבודותיו של מוניס משתחררות מנפחן, ממיקומן האותנטי במרחב, והן מתמסגרות ונכלאות בתוך התצלום.

ויק מוניס - אמרסון

ויק מוניס – אמרסון

צילום העבודות מקבע אותן בזמן, תוחם את התפרשותן ומותיר אותנו אל מול מרקם שטוח ואחיד של "נוף" מישורי השונה מהמרקם המקורי של החומר שממנו נבנה הדימוי. באופן זה מפקיע מאיתנו מוניס את נוכחות כל החושים, וזו מצטמצמת לראייה בלבד. יצירותיו המצולמות אינן מאפשרות לנו להושיט היד ולגעת, לחוש בבליטות, בשקעים, בנוקשותם של הברגים או ברכותם של ענני צמר הגפן. איננו יכולים גם ליהנות מניחוחו של השוקולד, או להתייסר למשמע שאון הדחפור שחצב את יצירותיו באדמה. אולם, דווקא מתוך מגבלה זו, מעניק לנו מוניס את החופש להתנסות ואת החירות לערב בחווייתנו את מכלול החושים הקיימים בנו: כמו אל מול נופי עברנו, כמו אל מול התמונות שבאלבום ילדותנו, מתעוררים ברוחנו אל מול תמונותיו של מוניס תחושת הטקסטורה, זכר הריח, גונם של הצלילים ושל הטעמים שנותרו טמונים כל אחד בזכרונו הוא.

החוויות, על תחושותיהן והרגשות הנלווים להן, שמתעוררות בנו אל מול אירועים מן ההווה, על-פי הפסיכולוגיה, הן זכרונות של חומרים ראשוניים, גולמיים, המרכיבים את הנראטיב שהפך לחלק ממהלך חיינו. חוויות אלו יכולות להיות אסופות של חרדות, קונפליקטים, טראומות והגנות מודחקות. את מרכיבי הנפש המפוצלים, המסוכסכים והמאוסים, שואף המטפל לאחד או לפחות בהם להכיר, ומתוך כך לתקף.

הגן הנעלם של נפשנו

כמו ה"כל דבר" של מוניס, שמבנה את הסביבה הדימויית מתוך החומר, חומרים ראשוניים אלה יכולים להיות גם אותם ה"דברים" הפשוטים לכאורה, היומיומיים, ולפעמים אפילו הבנאליים שפגשנו במהלך חיינו. הם עצמם יכולים להיות תפאורה, או רקע, בעלי נוכחות וחותם, שמתוכם נבנה הדימוי לתוך נפשנו ומעצב אותה.

מוניס, כמשל לעבודתו של הפסיכולוג, מיטיב לאסוף, ללקט ולבחון את הפרטים הקטנים, את החלקיקים המפוצלים והמודחקים שהיינו מעדיפים להשליך מעלינו עקב חוסר יכולתנו לשאת את משמעותם או גם להכיר בה. אך כמו בטיפול, מוניס אינו מאפשר להם להיוותר פרגמנטריים וחסרי הכרה. הוא יודע, כמו כל פסיכולוג מתחיל, כי אותם אלמנטים חסרי הגדרה הם-הם החשובים באמת. בהם, מלמד אותנו מוניס, טמון לעתים המפתח לסוד הגן הנעלם של נפשנו.

כמו בעבודה הטיפולית, גם מוניס מקיים את השאיפה להשיב לעצמנו חוויות אלו, שנעצרו ונאצרו בעומקי נפשנו. כמו בטיפול, גם הוא מבקש מאיתנו לעצור לרגע ולהתבונן בתמונותיו הלוכדות עולם עשיר ברסיסי חומרים וחוויות ולאפשר לאותם רסיסים, בעת שאנו מישירים מולם את מבטנו, לעבור מחזור, שיקום או אפילו אם תרצו – החייאה.

תערוכתו של מוניס היא גם הזמנה למשחק בשביליו של הגן. האמן מציין בקטלוג התערוכה שבחר להגדיל את קנה-המידה של כמה מהתצלומים באופן שמחייב את הצופה להתרחק מהקיר כדי לראות את הדימוי. "שפיל" זה, בין הקרוב לרחוק, מחייה בתערוכה את המרחב המצוי אל מול התמונה, כאשר אנו הצופים, לאחר שנעמדנו לרגע, מתחילים לחולל תנועה שבה אנו מתקרבים ומתרחקים חליפות מן המוצגים. באופן זה מוניס מגשר בין פסיכולוגיית הגשטאלט, שבה השלם גדול מסכום חלקיו, לבין פסיכולוגים שהאמינו כי יש לבחון את החוויה על סמך היחידות הקטנות המרכיבות אותה.

האפשרות להביט בדימויי נפשנו, לרגע דרך עדשה מרחיקה ולרגע דרך זו המקרבת, היא זו המכוננת את הדינמיות, את היצירתיות והמשחק. היא זו שמאתחלת את התנועה שנקטעה לא פעם, ומאחה את הסדקים שנוצרו במהלכן של נסיבות חיינו. דיאלקטיקה זו מהדהדת את האפשרות המתקיימת בחדר הטיפולים, לנוע בין מנעדיה השונים של נקודת המבט ולשנות את הרזולוציה שבה אנו מתבוננים בדימויים ובחוויות שאספנו ומקננים ובוקעים אל תוך נפשנו ואל מהלך חיינו.

תנועה זו יכולה לעורר רגעים שקפאו מלכת, להפשיר חוויות שהותכו ונתקבעו ולחדש זרימות בגוף ובנפש שפסקו מנשימתן. תהליך זה, המתווך בין הגולמי לבין המעובד, בין הפרט לבין התמונה השלמה, הוא-הוא שמאפשר יציקתו של נראטיב אחר, עשיר יותר, חדיש ולעתים גם מיטיב יותר, לתוך התבניות הנערמות והמתארגנות מחדש במבנה נפשנו.

ויק מוניס - Blood Marylin

ויק מוניס – Blood Marylin

זרות לצד מוכרות

ככל שהמבט מתרחק ומתקרב, מצטמצם ומתרחב, עולה וצומחת דו-המשמעות של השלם ושל חלקיו. במהלך משחק זה, אל מול עבודותיו של מוניס, כמו אל מול הכורסאות שבחדר הטיפול, מתעוררת לא פעם תחושה אמביוולנטית של זרות לצד מוכרות, של נסיגה לצד התקדמות, של גאות ושפל נפשיים המתקיימים בו בזמן ומרבדים בתוכם תמהילים שונים של הבניה ופירוק.

ברגעים אלה, המציאות המתוארת היא הרת משמעויות ובו בזמן מפורקת מכלל משמעויותיה. הריחוק יוצר את הדימוי, בעוד שהקרבה מפרקת אותו לחלקיו, ומפשיטה אותו ממשמעותו. תנודה זו יכולה להיות רגע מפחיד בטיפול, כאשר היא מערערת את ה"מבט" היציב או המקובע, הקיים, המבט שבו היינו אחוזים ותלויים שנים רבות. כאשר מגיע תורו של רגע שכזה להיות נוכח בטיפול, נדרש מאיתנו, כמטופלים, האומץ להרפות מאחיזתנו בקרנות המזבח, להישמט אל תוך המיכל המתקיים בדמותו של המטפל, וכך לאפשר את הדרך ליצירת מייצג שונה, להבניה של אינדיבידום אחר שינץ מתוך חלקיקי הנפש שחוברו ואוחו במהלך המסע הטיפולי.

המרחב שמול תמונותיו של מוניס, המחייב לעשות בו שימוש דינמי עקב קנה-המידה הגדול שלהן, הוא, באנלוגיה, גם אותו מרחב נפשי משותף המתקיים בין המטפל למטופל. מרחב זה, אם הוא מתקיים תוך שמירה על מסגרת קבועה ובטוחה (כמו המסגרות התוחמות את עבודותיו של מוניס), משחרר את המטופל, כמו גם את הצופה בתערוכה, לשוב אל פינות היצירה של נפשו ולפגוש באותם חומרים המרכיבים את נופיה.

בפינות אלו יוכל המטופל, המלווה בנוכחותו המותאמת והרגישה של המטפל, לפגוש את חלקיו היפים יותר, אך גם היפים פחות. את אלה הכעורים, המוכפשים והמביישים, שפיצל בתחילה והשליכם מעליו. הפסיכואנליטיקאי ד"ה ויניקוט כתב בספרו "משחק ומציאות" כי מתוך המפגש המקבל עם המטפל תוכל להיסלל הדרך שתאפשר לאדם לחדש את משחקו. דרך זו יכולה להוביל להתפתחות ולצמיחה, שהיא תוצאה של האיחוי והחיבור אל עצמנו.

אולם כמו בחיים, גם בתום טיפול, סיפורנו לעולם אינו שלם. יצירת מעשיית חיינו לעולם נותרת בחלקיותה, וגם האיחוי אינו מסתיר את סימנם של השברים. אולם, מתוך היכולת הגדלה למשחק רבגוני וגמיש יותר, מתרחבת גם היכולת שלנו פשוט "להיות" ולחיות מתוך חוויה רעננה, עמוקה ואותנטית יותר, בשעה שבה ניפגש עם "כל דבר" כמעט, אשר ייקרה  בדרכנו.

ערגה דרורי היא פסיכולוגית קלינית וחברתית ודוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת״א

1 תגובות על “גן הגרוטאות של פרויד המתוק”

    קורע

    מה שבעיקר כתוב כאן זה שאפשר לקשקש טקסט מלא תובנות גם לנוכח תערוכה מחורבנת, שטוחה, שהשאלה המרכזית שהיא מעלה היא מי הביא אותה לחלל המרכזי של המוזיאו? זה שייך לאגף הנוער. סוזן??

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.