נשים זקנות וזועמות

"אפליה על רקע גיל מגיעה בשל אובדן היופי שמביאה איתה ההזדקנות. כדי להילחם בכך נשים מכריזות שהן דווקא כן יפות, שיש יופי בבטן משתפלת ובשדיים נפולים, ושהן הרוויחו את הקמטים בכבוד. בכך הן משחקות לידי המציאות שבה זקנות אינן ראויות כי אינן יפות ומסכימות לכך שהיופי הוא פרמטר הקובע מי ראויה ומי אינה ראויה". שיחה על זִקנה, על דימויי גוף, על יופי, על אייג'יזם ועל סטריאוטיפים של נשים זקנות בעולם האמנות.

"זְקֵנָה" היא כמעט מילת גנאי; לא נעים לכנות כך אישה. יש לומר "אישה מבוגרת", כאילו על מנת לרכך את רוע הגזרה. אבל גם במונח "אישה מבוגרת" טמון מלכוד: "אישה זקנה" יכולה להיות מגניבה, שובבה, מצחיקה, מפתיעה וכיפית; "אישה מבוגרת" לא יכולה – היא מבוגרת.

אישה זקנה כבר לא נחשבת יפה, כיוון שהיא לא עונה לכללי היופי הקנוני: הפרופורציות השתבשו, העור נבל והמותניים התעבו. ובכל זאת, גם אם נסכים שהזִקנה לא יפה, עבור אמנים רבים, הלא-יפה או המכוער מרתקים הרבה יותר מהיופי – ליופי יש כללים, והוא משאיר מקום מוגבל לדמיון האמנ/ית; ואילו העיסוק בלא-יפה הוא חסר גבולות, יש בו חופש והוא מלא הפתעות.

האם ההיצמדות לנוסחאות היופי הקנוני פירושה חשיבה לפי נוסחות נוקשות, הקוראת לסדר, בעוד שהלא-יפה מזמין חשיבה פתוחה, חסרת גבולות, שיש בה אי סדר? די להתבונן בסטריאוטיפים הנוקשים של "מהו יופי" מעל דפי המגזינים שלנו, כדי להבין את המוגבלות: תמיד אותו הדבר, תמיד חוזר על עצמו; נערת השער היא למעשה אותה נערת שער בכל פעם, אף על פי שמדובר בנשים שונות.

האם אותו "כיעור" של האישה הזקנה לא עובד לטובתה? השחרור מהשעבוד לנוסחה של היופי הקנוני הוא שחרור שפותח אפשרויות בלתי מוגבלות לחציית גבולות ולשבירת מוסכמות, בבחינת "אני לא שמה עליכם קצוץ, וממש לא אכפת לי איך אני נראית". זה שחרור גדול. כך אישה זקנה יכולה להיות מגניבה, שובבה, מצחיקה, מפתיעה וכיפית.

מאמר זה מביא שיחה עם אסתר עילם – פמיניסטית, מייסדת התנועה הפמיניסטית בישראל; עם ד"ר טל דקל – פמיניסטית וחוקרת תרבות מאוניברסיטת תל אביב; ועם חוה ראוכר ואורה ראובן – אמניות. זאת שיחה על נשים זקנות וזועמות, על דימויי גוף, על יופי, על סטריאוטיפים של נשים זקנות בעולם האמנות ובכלל, על אפליית נשים זקנות בשל גילן ועל אייג'יזם (גילנוּת). שיחתנו נולדה בעקבות הרצאה של טל דקל בכנס "מותר" השנתי של הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. כותרת הרצאתה הייתה "אייג'יזם – סוגיות של זִקנה ומגדר בראי האמנות בישראל", ונדונו בה יצירות של אמניות שונות, בהן גם של אורה ושלי. בתום ההרצאה המרתקת, נשארנו לשוחח ולהעמיק עוד בנושאים שעלו.

ב-2010 הקימה אסתר עילם תנועה בשם: "נזו"ז – נשים זקנות וזועמות – ובעלות בריתן, הנאבקות באייג'יזם (גילנות)". מניפסט התנועה:

המונח אייג'יזם מציין התייחסות מפלה וגזענית, כלפי כל זקן או זקנה בחברה שלנו. התייחסות זו מתבססת על דעות קדומות, על סטריאוטיפים ומיתוסים לגבי זקנה וזקנים/ות. אייג'יזם כלפי נשים מוכפל בעוצמתו, כי הוא משולב בסקסיזם (מינניות), שהוא התייחסות מפלה, גזענית, המופנית כלפי נשים.

התפיסה החברתית הרווחת רואה בהתקדמות בגיל של נשים איבוד כל מה שיש לו ערך חברתי ואישי. עקב כך האישה הזקנה מועלמת, נמחקת מהסצנה החברתית והופכת לשקופה, למושתקת, לחסרת פנים, ייחוד ומשמעות.

גם הנשים עצמן אוחזות במוסכמה החברתית, שלפיה הגיל הוא האויב מספר אחת של האישה, ועליה לעשות הכול כדי "לנצח" אותו. רגשות הפחד והחרדה מביאים לא רק לסילוק נשים זקנות מהזירה הציבורית, אלא גם ליחס שלילי כלפיהן בצורה של סטיגמה וביזוי, זלזול ולעג, והצגתן כמטרה "טבעית" לאלימות נגדן. הסטריאוטיפים שולטים בכיפה – מדימוי "הסבתא הסורגת" ועד דימוי ה"מכשפה".

כיום נשים זקנות הן אחת מהקבוצות המוחלשות ביותר מבחינה כלכלית והמוזנחות ביותר מבחינה רפואית. החוסן הביולוגי שיש לנשים ביחס לגברים והציפייה מהן, בתור נשים, "לסבול בשקט" מטשטשים עובדה זו, הפועלת לרעתן.

זִקנה היא תופעה טבעית וחיובית. החברה היא שהופכת אותה לשלילית.

זִקנה איננה מחלה, ואין לעשות מדיקליזציה שלה. נשים זקנות הן בעלות עוצמה ונושאות איתן עושר בל-ישוער של חוויות, ניסיון חיים, ידע ותובנות.

זה הזמן לשנות את מיקומן של נשים זקנות בחברה ובשיח החברתי. זה הזמן להציב נשים זקנות מכל הקבוצות והרבדים החברתיים במרכז השיח החברתי.

חוה ראוכר - אידה בארץ ישראל' שמן על בד ודיקט' 1994

חוה ראוכר – אידה בארץ ישראל' שמן על בד ודיקט' 1994

חוה ראוכר: אסתר, את יכולה לספר קצת יותר על נזו"ז?
אסתר עילם:
"התחלתי לדבר באופן ציבורי על שחרור נשים זקנות בכנס הפמיניסטי הארצי בשנת 2008. בשנת 2010 התקיים במסגרת לימודי נשים כנס הדן בזִקנה, אבל לא בזקנות, ובין הדוברות לא הייתה אפילו אישה אחת שדיברה מהניסיון אישי שלה.

"הקמתי אז את נזו"ז, ויחד עם בבט קפלן ועוד שתי נשים צעירות יותר, המזדהות כבעלות ברית של נשים זקנות, קיימנו הפגנה בכניסה לכנס. בבט ואני גם חילקנו את המניפסט שלנו בכנס שעסק בזכויות פנסיוניות של נשים. מאז ועד היום שוחחתי עם כמה וכמה נשים שמתעניינות בנושא, אבל נראה לי שנזו"ז זקוקה לתנופה משמעותית כדי לזוז… אני סבלנית, לנוכח ניסיוני הרב בקידום רעיונות חדשניים כמו תנועה פמיניסטית, מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ארגון למען נשים בזנות ושינוי התפיסה של לימודי נשים – למדתי שכל רעיון חדש זקוק לשנים של פעילות עד שיפרוץ להכרה הציבורית. את השיחה שלנו, למשל, אני רואה כנדבך חשוב בדרך הארוכה המצפה לנו.

"אוסיף גם הסבר לגבי נזו"ז: נקודת המוצא כאן איננה קביעות שיפוטיות לגבי זִקנה – בין שהן נחשבות 'חיוביות' ובין שהן נחשבות 'שליליות' – אלא ההבנה שקיים דיכוי עמוק ושיטתי של נשים זקנות בחברה שלנו, ובו אני נאבקת. מאחר שכל דיכוי יכול להתקיים רק בזכות הפנמתו על ידי קבוצת המטרה – הן בתוכנו עצמנו, הן בקרב נשים זקנות והן בקרב נשים מכל הגילים – אני מאמינה כי ככל שנסרב להשתתף בתהליך של הדיכוי המופנם, כך נבין טוב יותר את הזִקנה ומשמעותה בחיינו, ללא שיפוט לגבי 'יופי' או 'כיעור', 'טוב' או 'רע'. ולא רק לגבי נשים זקנות, אלא לגבי כל יצור אנושי. שיפוטים אלה משקפים נורמות חברתיות תלויות הקשר של מקום וזמן. אני רואה בעצם הקיום שלי את ההצדקה האולטימטיבית ל'איך אני נראית', כך שמבחינתי, ה'איך' זהה ל'מה'".

אורה, לפני שנתיים צילמת את עצמך בעירום מלא בסדרה של תצלומי שחור-לבן שהוצגו בתערוכת יחיד שלך בגלריה P8 ביפו. למה?
אורה ראובן:
"כי זאת האמת. הגוף המתבלה מציק כמו פצע. אנחנו נוגעים בפצע הכואב, מחטטים בו ומתגרדים. לחשוף אותו בתערוכה זה החיטוט הזה. הפצע הוא גם ההיחלשות הפיזית של הגוף, גם חולשת הזיכרון והתפיסה וגם ההתקמטות והכמישה. לצד הפצע הכואב קיים כעס על כל אלה שמחביאים את ההזדקנות מרוב פחד ממנה ולא מסוגלים להודות באמת המרה. אני רוצה להצביע על האמת ולהראות שאני מסוגלת לחשוף אותה ולחיות איתה, כי זה מה שיש. רק אם מתבוננים לאמת בעיניים ומנערים את דברי ההבל על הקמטים שהרווחנו בכבוד, אפשר להתקדם אל הדבר המהותי: אנחנו אכן זקנים מקומטים ומזדקנות שמותניהן עבים. זאת לא סיבה להפלות אותנו. כאן אני כבר חורגת מהשאלה שהצבת לי ומתייחסת לדיון כולו: עלינו למנוע את אפליית הנשים המזדקנות בשם הצדק!

"אובדן היופי מסמן את חולשת הגוף, המוח והנפש; הוא מסמל את אובדן היכולת להועיל לחברה ולתרום לה. אובדן היופי בולט לעין והוא הראשון בסימני הזמן שנחרטים בנו. הסוף קרוב. אין מה לעשות יותר. האסקימוסית יצאה אל השלג במעשה התועלתי האחרון של חייה, ואילו אנחנו, בעידן הקִדמה, נידונים ליישב בתי אבות ולהפוך לנטל הסובל בעצמו ומעיק על סביבתו. מה הפלא אם כך, שהחברה מוקיעה את הזקנים מתוכה? זוהי דחייה מפחד המוות, המגולם בזִקנה.

אורה ראובן - עירום, תצלום מטופל, 100/120 ס"מ, 2012

אורה ראובן – עירום, תצלום מטופל, 100/120 ס"מ, 2012

"אנחנו יודעים שהאפליה מגיעה בשל החולשה ואובדן היופי שמביאה איתה ההזדקנות. כדי להילחם בכך נשים נוקטות באסטרטגיה לא נכונה: הן מכריזות שהן דווקא כן יפות, שיש יופי בבטן משתפלת ובשדיים נפולים, ושהן הרוויחו את הקמטים בכבוד. בכך הנשים משחקות לידי המציאות שבה זקנות אינן ראויות – לאהבה, לתפקידים, לכבוד – כי אינן יפות. הן מסכימות לכך שהיופי הוא פרמטר הקובע מי ראויה ומי אינה ראויה, והדיון באפליה מוסט דווקא על ידי הפמיניסטיות שבתוכנו לדיון במהותו של היופי. בשלב הזה קל לפמיניסטיות לגלוש אל הטענה כנגד הפטרנליזם שהגדיר יופי וכפה עלינו הנשים את ההגדרה הזו. קל להן לזעוק נגד התרבות הפטרנליסטית שקבעה שבטן נפולה זה לא יפה ועכשיו הן קובעות ואומרות שזה דווקא כן יפה.

"ומהו היופי? היופי, בין שהוא מוכתב תרבותית ובין שתפיסתו צרובה בדנ"א שלנו, יכול לשמח אותי ולגרום לי עונג. אובדנו מצער אותי. המראה שלי חשוב לי ומעניין אותי כי הוא חלק מזהותי, ללא קשר לתפיסתו בעיני הזולת. אני שואלת את חברותיי הפמיניסטיות, שאישה זקנה שמוטת שדיים (בציור) יפה בעיניהן: שדיים ארוכים ושטוחים המונחים על הבטן – זהו היופי בעיניכן? פנים שנחרשות בקמטים – הזהו יופי בעיניכן? אל תדברו איתי על מהותו של היופי, אם כך. תנו לי לכאוב את אובדנו. תנו לי למצוא מראה אלטרנטיבי נעים, נוח, שהאסתטיקה שלו מבוססת על טיפוח, על בגד נאות שמכבד אותי ועל היופי שהיה. כי אין לכן יופי להציע לזקנות, וגם לא לזקנים. לא יופי פטריארכלי ולא יופי מטריארכלי. לכן נחמו אותי בנחמה אחרת, הגיונית יותר. נחמו אותי כמו שמנחמים על אובדן.  אִמרו לי שצריך לקבל את המראה 'החדש', כי זה מה שיש. אִמרו לי שצריך להיכנע לזמן המנצח. אִמרו לי לחפש עניין בעשייה, בבילוי, בשימוש חכם של הזמן, כי זה מה שיש, זמן הווה.

"דברו על השעבוד לתעשיית היופי והנעורים שגוזל משאבי זמן, כסף ותעצומות נפש. דברו עם הנשים הלוחמות מלחמה מרה בסימני הגיל – כשהן מספרות לחברותיהן שהן לובשות חולצה עם שרוול כדי להסתיר את שרירי הזרוע הרפויים, תשאלו אותן למה לא להסתיר גם את קמטי הפנים מאחורי רעלה.

"האם זוהי העדפת יופי הטבועה בדנ"א שלנו? האם זוהי העדפה תרבותית? אני מאמינה שהמטען התרבותי אכן מוטמע בנו, אבל בשונה מד"ר טל דקל אני מאמינה שאנחנו לא טאבולה ראסה: תינוק מבועת המתכווץ בזרועות אמו כשמתקרבת אליו סבתא תמימה, זקנה מקומטת ומרכיבת משקפיים עבי עדשות – מוכיח שיש יופי מושך של נעורים ופוריות ויש כיעור דוחה ועצוב של זִקנה. אבל זה לא חשוב בדיון הזה. חשוב להפריד את היופי – את מהותו ואת אובדנו – מהצדק, שבשמו יש למנוע אפליה בשל זִקנה, בדיוק כמו שיש למנוע אפליה בשל מין או צבע עור.

"הייתי אומרת שזוהי מלחמת הקיום: הנה אנחנו, מבוגרים וזקנים, מרגישים שכוחנו עוד במותנינו. מנגד, בעיני הצעירים, העדפתם ואפלייתם לטובה (של הצעירים) על פני הזקנים, היא דווקא כן צודקת: 'את כבר היית', אמרה לי צעירה ששוחחה איתי על העתיד – העתיד שלי והעתיד שלה. אכן, עוד בטרם היא נולדה אני כבר הייתי ועשיתי וחוויתי ולחמתי וילדתי וגידלתי והרווחתי. היא חושבת שעכשיו עליי לזוז הצדה ולפנות לה את מקומי.

"מאז ומעולם זקנים נלחמו על מקומם בחברה. 'אל תשליכני לעת זקנה', קרא המשורר. 'כבד את אביך ואת אמך', קרא החוק. 'נשאל את זקן השבט', אמרה המסורת שהעניקה לו כבוד. אלא שאבד הכלח על המסורת וחוקי הדת בחברה המערבית, ולכן יש לבנות תשתית חדשה במלחמה על מקומם של הזקנים, המבוססת הן על הערך האוניברסלי של שוויון והן על ההיבט המעשי שבתוחלת החיים ואיכות החיים שהמדע העניק לנו. ה-60 של היום זה ה-40 של פעם. ה-80 של היום זה ה-60 של פעם. כפמיניסטית/שוויוניסטית, אני מצביעה עלינו כעל מגדר חדש שלא היה פעם. המגדר החדש צריך לתבוע את מקומו".

אורה ראובן - עירום, תצלום מטופל, 2012

אורה ראובן – עירום, תצלום מטופל, 2012

חוה ראוכר: "לגוף עירום יש נוכחות קיומית מעבר לעניין האסתטי. כשאיש או אישה עירומים עומדים מולי בסטודיו, נוצר מצב של קדושה. גוף, כל גוף, הוא קדוש, כי כך ברא אותו האל. לכן הוא יפה. הוא מושלם בכל מצב ובכל גיל, ואם ננסה לשפץ אותו לפי נורמות אסתטיות כאלה או אחרות, נקבל עיוות לא טבעי. גוף עירום הוא נקי, חף מכל קונוטציות חברתיות. אינני יודעת מה מעמדו של בעל הגוף ומה מקומו בסולם החברתי. גוף לבוש או לבוש חלקית גדוש אינפורמציה חברתית. הלבוש מעיד על לובשו, וכאן אנו נכנסים לנורמות חברתיות של 'מה זה יפה'.

"במשך עשרות שנים ציירתי נשים זקנות בעירום מלא ובעירום חלקי, כי מצאתי שהן מרתקות. בגוף ובנפש. אני באה מתוך אמנות עכשווית שמחפשת את השונה ואת יוצא הדופן. הצורה הלא מושלמת לכאורה – זו שאינה תואמת מוסכמות וקלישאות של יופי – ריתקה אותי.

"ב-1994 הצגתי סדרה של נשים זקנות עירומות, עולות חדשות מחבר העמים, בתערוכה 'עדות'. בחרתי לצייר נשים מהגרות בזמן אמת כדי לספר על הגירה ועל תלישות, על הסיפור המשפחתי שלי ועל הגוף העירום. הופתעתי מעוצמת התגובות שקיבלתי, שנעה מקהל אוהד ומתלהב של אנשי אמנות ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית. העיתון 'וסטי' סירב לפרסם את הביקורת האוהדת שכתב מבקר האמנות שלהם, פרופ' גרגורי אוסטרובסקי, ובמקום זה פרסם במגזין התרבות שלו מאמר עוין מאוד שהתפרש על פני שישה עמודים. לטענתם, הדרך שבה הוצגו הנשים – אמהות וסבתות עולות חדשות מרוסיה – נשענה על קונספט המציג את מצוקתן ואת עליבותן קבל עם ועדה אשר פגע בנשים עצמן, בבני משפחותיהן ובקהילה הרוסית כולה. קשה לבוא אליהם בטענות, כי זו עדיין הדעה הרווחת בציבור. עירום של אישה זקנה הוא עלבון, הוא עלוב, הוא משדר מצוקה.

"ב-2005 הצגתי על הקיר החיצוני של בית האמנים בתל אביב את 'נערות לוח שנה', הדפסים דיגיטליים ענקיים, המציגים דמויות של נשים מבוגרות בלבוש חלקי. 2005 הייתה השנה שבה האייג'יזם, האפליה על בסיס גיל בעולם האמנות, היה בשיאו, ממש בון טון. כולם חיפשו אמנים צעירים. לאמנים מבוגרים, ובייחוד לאמניות מבוגרות – הכניסה הייתה אסורה. אמניות מבוגרות היו 'דודות' – אותו מטבע לשון אשר טבע רפי לביא במדרשה, שכדי להוסיף חטא על פשע גם אמר שציור ריאליסטי הוא ציור של 'דודות'. אם זו המורשת של רפי לביא, אז אני בצרות צרורות.

"לא הצלחתי למצוא גלריה, לכן יצאתי לרחוב. הצגתי את זה כפעולת מחאה – 'הגלריה יצאה לרחוב' – כדי להציג נערות לוח שנה מזדקנות. האמת העירומה הייתה שהגלריה יצאה לרחוב משום שלא הייתה שום גלריה. התגובה של עיריית תל אביב הייתה אלימה – היא הטילה צנזורה וביקשה להסיר את העבודות בטענה שהעבודות פוגעות ברגשות הציבור: 'מאחר שמדובר ברחוב קטן באזור מגורים, נמצאו העבודות בעלות תוכן שהוא בעייתי למקום'. העבודות קיבלו הרבה מאוד חשיפה בתקשורת והצליחו לשרוד שלושה חודשים.

"אם חשבתי שהתקדמנו מאז בעניין האפליה על בסיס גיל בעולם האמנות, הרי שהמציאות טופחת על פניי בכל פעם מחדש. לפני כחודש, באירוע פתיחה, ניהלתי שיחה ידידותית עם גלריסט תל אביבי ידוע, וכיוון שהאיש נשמע ידידותי, החלטתי להציע לו את מרכולתי. 'אני לא יכול להציג אותך', הוא ענה בכנות. 'את מבוגרת', והביא כדוגמה אמנית אחרת בת גילי שהוא קונה עבודות שלה, אבל לא מציג אותה בגלריה בגלל גילה.

"כשאנחנו ניצבים אל מול דעות קדומות, צרוּת אופקים וטמטום, יש לנו שתי ברֵרות: לעקוף ולמצוא דרכים אלטרנטיביות – ואכן, יש אפשרות להפגין נוכחות בשטח גם בלי אותו גלריסט; או להילחם בדיוק כמו שלחמו קבוצות אחרות שהופלו לרעה, כמו השחורים, הקהילה הגאה והנשים. לתנועה הפמיניסטית יש הישגים רבים, שהנהנות העיקריות מהם הן נשים צעירות, הבנות שלנו. הדור שלי, שנשכב על הגדר עבורן, מגלה שההישגים כמעט אינם תופסים לגביו, כיוון שיש אפליה מושרשת עמוק מאוד בחברה נגד נשים מבוגרות".

חוה ראוכר - נלי, שמן על בד, 135/185 ס"מ, 1997

חוה ראוכר – נלי, שמן על בד, 135/185 ס"מ, 1997

טל, את חוקרת תרבות. את באה מלימודי נשים ומגדר ותולדות האמנות, ומלמדת את התחומים האלה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת בית ברל. אשמח אם תעלי כמה הערות או הארות בנושא הנשים הזקנות.
טל דקל:
"דימויים של נשים זקנות הופיעו לאורך כל תולדות האמנות המערבית, על פי רוב בהקשר תרבותי שלילי: כמסמלות וכנושאות בגופן את הרוע והחטאים. בדרך כלל הן תוארו כאובייקטים שממוקמים סימבולית ופיזית בשולי החברה – כיצורים בלתי רלוונטיים וחסרי חשיבות ממשית. בשני העשורים האחרונים ניכר שחלו שינויים פרדיגמטיים בחקר תולדות האמנות, אשר פתחו פתח לפרשנויות חדשות של ייצוגים מסוג זה.

"בנוסף לכך, נוכל לראות שבתקופה העכשווית, כלומר באמנות של שלושת העשורים האחרונים, מתחילים לחדור נרטיבים ודימויים אלטרנטיביים, שנוצרים על ידי נשים שמבקשות לקיים דיון חברתי-ביקורתי בנושא הזה. בתיאורים כאלה יש מקום הולך וגדל לדימויי נשים זקנות. גם אופן ההצגה שלהן מגוון יותר מבעבר – גם היופי וגם הקושי מקבלים ביטוי חזותי. הצגת נרטיבים כאלה מתאפשרת בעיקר בזכות החשיבה הביקורתית של לימודי מגדר ותיאוריות פמיניסטיות, שמשמשות לי כלי פרשני מרכזי כשאני מבקשת לערוך דיון מושכל בנושא.

"אמניות שונות, כמו רות שלוס, מביאות ייצוגי זִקנה מורבידיים וקשים לצפייה. לעומתן, יש אמניות שבוחרות להראות נשים זקנות חיוניות, חזקות ומשפיעות, כמו אורית חופשי ושולה קשת. אני באופן אישי מאוד אוהבת את עבודות האמנות שלך, חוה, וגם של אורה ראובן, מפני שהן מראות מבט שאינו חד-ממדי: אפשר לאתר בהן גם יופי וגם קושי, כמו שהדברים אכן מתרחשים במציאות.

"צריך לזכור שלא כל אישה זקנה נמצאת באותו המצב, מכל מיני בחינות: מעבר לתופעה האוניברסלית של אייג'יזם בכלל (כנגד גברים ונשים כאחד) ושל אייג'יזם ממוגדר באופן מיוחד, הרי שישנם היבטים נוספים לסוגיית האייג'יזם והמגדר, וגם הם צריכים להיות משולבים בדיון. נשים בתנאי חיים שונים חוות אייג'זים בחריפות גדולה יותר או מתונה יותר (זה תלוי במרכיבים כמו מוצא, מעמד, נטייה מינית ועוד). נשים מבוגרות שהן מבוססות כלכלית יחושו בחריפות מופחתת את בעיות האפליה הגילנית, כי יש להן שפע חומרי; בניגוד לזקנות עניות, שסובלות מסכנוֹת כמו חוסר בדיור, מחסור קבוע בתרופות ואפילו במזון, וחשופות לניכור אפשרי של בני משפחתן שיותירו אותן בלי משענת פרקטית וכלכלית.

"אם אסכם את הדברים הללו, אפשר לומר שאמניות עכשוויות שבוחרות לתאר נשים זקנות יוצקות לדימויים האלה קול שעולה בקנה אחד עם נקודת המבט שלהן על הנושא, ולא כזה שהוכתב ונכפה עליהן על ידי החברה: 'ארגז הכלים' שברשותן – צבעים וקנבס, מצלמות ולעתים גם גופן הממשי-אישי – משמש להן כלי לביטוי נחוש ואמיץ כנגד ניסיונות ההדרה, ההשתקה והדיכוי של החברה שבתוכה אנו חיים".

ומה עם היופי?

"אני מתקשה להסכים שיופי הוא עיקרון אוניברסלי וקשיח. לדעתי, הוא תוצאה של שדרים תרבותיים שמכוונים ומבנים את הדעות שלנו באופן מגמתי, ולא עניין אסתטי-אינהרנטי ואוניברסלי. ולראיה: מדוע בתרבות מסוימת ביבשת האפריקאית צוואר ארוך מאוד לנשים (באמצעות הארכה מלאכותית הדרגתית של הצוואר) נחשב למשהו שיש לשאוף אליו – רבות מתאמצות להגיע לזה והגברים שם נמשכים לנשים בעלות צוואר ארוך? בעוד שבעיני מערביים רבים אישה עם צוואר מוארך נראית מעוותת ומפחידה, וסביר שאישה אירופית שצופה בה לא תהפוך אותה למושא לקנאה.

"ולחלופין, מודל היופי בתרבות המערב – שיער בלונדיני או שיער חלק וישר, שנדמים במערב כסוגי השיער המועדפים. כדאי לשאול מדוע רבות מבעלות השיער המקורזל מבקשות ליישר אותו, שהרי אין ערך אינהרנטי של יופי בשיער ישר, יש 'מישהו' שקבע שסוג שיער אחד עדיף יותר והוא זה ששואפים אליו.

חוה ראוכר - נערת לוח שנה, שמן על בד 135/180 ס"מ, 2003

חוה ראוכר – נערת לוח שנה, שמן על בד 135/180 ס"מ, 2003

"כך גם בכל דבר ודבר בעולמנו, ולא רק בעניין היופי – היופי הוא רק מופע נוסף שמוכיח את העניין העמוק והעקרוני באמת שאני מבקשת לעסוק בו. גם התפיסות שלנו לגבי 'מיהו המאושר', 'מיהו המוצלח' – כל אלה הן נוסחאות מקובלות, שמשתנות מעת לעת וממקום למקום. הכול תלוי ביחסי הכוח באותה התרבות, באלה שנמצאים בעמדה להחליט את הדברים, ובשם אילו אינטרסים מגמתיים הם מקדמים אג'נדה מסוימת על פני אחרת.

"אם נחזור לנושא שלנו: כך גם לגבי ערך הצעירוּת והיופי. אני מאמינה שפעם, בימי הביניים באירופה למשל, לא התייחסו לתינוקות ולילדים כמו שמתייחסים אליהם היום, ולא השקיעו בהם משאבים רבים, ובוודאי לא העריצו אותם. כוחות קפיטליסטיים מודרניים-מערביים עצומים לוחצים אותנו להאמין שצעיר זה יפה ונחשק, וזקן זה מכוער ולא רלוונטי.

"לדעתי, אין דבר שהוא' יפה' או 'מכוער' כשלעצמו. הרבה מאוד מהערכים שאנו מקבלים כאקסיומות הם למעשה החלטות מגמתיות שמשקפות יחסי כוח. אני מציעה להשתהות ולהרהר מחדש באופן שקול וביקורתי בכל מיני אמונות בסיסיות שהונחלו לנו. מתוך הבנות אלה, אני שואפת לשינוי החברה מיסודה, לברוא עולם חדש שאינו עבד לנוסחאות שמונחתות עלינו מלמעלה. עולם שבו לכל אחד ואחת יהיה ערך, מעצם היותה/ו סובייקט – זה עניין של צדק ומוסר שכל חברה צריכה לאמץ".

21 תגובות על נשים זקנות וזועמות

    קודם כל אני רוצה להודות לכן, כל האומרות את דבריהן, עשיתן לי סדר בראש, עוד שלב של בהירות בהבנת הדיכוי של הגיל המבוגר.
    בסיום קריאת המאמר שאלתי את עצמי: למה שהסוחרים לא יעצימו גם את הכוח של הזקנים, הלא ככל שיש יותר זקנים ובגילאים יותר ויותר מבוגרים – הם בעצם יכולים להיות כוח כלכלי ששווה להשקיע בו… ואז הבנתי שהזקנים הם לא כוח כלכלי כיוון שאינם מוכנים ללכת אחרי כל מני טרנדים ואינם מוקסמים בקלות מכל אייפד או מכונית מהירה או וכו'. אז עדיף שלא יהיו בסביבה… ויפריעו למכור בלי הכרה לחסרי הניסיון.
    ועכשיו אני חושבת שזה יכול להיות תרגיל מאד משעשע… לעסוק בדברים שבהם אנשים זקנים כן טובים ולהעצים את הדיבור על אותם דברים… לדעתי אם יהיה משקל רציני לעניין הזה – די מהר נראה את הסוחרים למיניהם מכרכרים סביב הזקנים ומנסים להציע להם לא משנה מה – שמותאם להם… דרך אגב, התחלה די עקומה של הפיכת הקערה על פיה בעניין הזה אפשר לראות בתשדיר שמדבר על הנסיון שלא יוצא לפנסיה…

    כתבה מרתקת ומרגשת. גם לי היא תרמה להבנת הדיכוי של הגיל המבוגר.
    חוה, את אמנית מצוינת ואמיצה ואני מודה לך על פעילותך המבורכת ותרומתך לנושא זה.

    אני חושבת שזה שטויות
    הגוף שלי צעיר מאוד כי אני שוחה,הרבה,ושומרת על משקל כיפי,
    הראש שלי צעיר מאוד
    הרוח רק רוצה עוד
    הצער הוא אותו צער,על חוסר היצירה שלי,והקבלה אותי כאומן,
    זה תמיד היה
    אני זאת שלא עושה כלום , הקבלה אותי כאומן,ויש מצב שזה ישתנה דווקא עכשיו
    והלבד אותו הלבד
    הכאב אותו הכאב,
    נהפוך הוא,אני יודעת את ערכי,יותר מפעם
    אז מזה השטויות האלה גיל?
    שמחה הנאה,
    עושה את ההבדל,בין בעסה,לקלות הבלתי ניסבלת
    אהבה,תמיד חיפשתי,ואחפש
    אז תרגעו,אין כזה דבר גיל,ועם כבר והרי זה משובח

    I was so pleased to see this issue being addressed finally

    How can I get in touch with you personally to join? I am currently working on a social art project that addresses this exact issue and I would love to collaborate.

    Hi Debi,
    I was pleased to learn that you, too, are currently working on project regarding this important issue. I would love to be updated about the details, as an art & culture researcher.
    My email: [email protected]
    Thank you in advance and best,
    Tal.

    אסתר, הרגעת אותנו, עכשיו אנו ממש רגועות.

    חוה כתבה מרתקת ….

    נושא מעניין מאוד !!!!

    חוה, כדבר זקנה אל זקנה יישר כוח גדול לך ולשותפותייך למאמר, הפשלתן הכיסוי וגילתן ערוותה המכוערת של מציאות תרבותית הסוגדת לצעירות כאילו הייתה ערך לעצמה.
    הכניסות הרבות לאתר המאמר והחיבובים משמחים את כולנו אבל זוהי שמחה אינטרנטית חולפת במהירות המצמוץ. נקוה שיהיה בכוחו של מאמר זה להשפיע ולהרבות מעשים בפועל.
    עד אז, מעשה האמנות והמרכיב האינפנטילי המצוי בנפשה/ו של כל אמנית/אמן ירפא לכל.

    את חושבת שבכל נפש אמן מצוי מרכיב אינפנטילי? וואוו, כמה מעניין ומפתיע. נטעת בי רעיון מסעיר שמתאים לי לתפיסה העצמית. הייתי רוצה לשמוע/לקרוא על כך עוד ממך.

    לחתולות רחוב אני נותנת שאריות מזון ומים זה הרבה יותר רלוונטי מהעיסוק במושג האינפנטיליות. חוץ מזה לא בזה עוסק המאמר של חוה.

    כל הכבוד לכל השותפים לחשיפת הנושא המציק והלא מדובר. ההכרה וההבנה של הפער ההולך וגדל בין העושר הרוחני והנפשי לבין הגוף ההולך ומזדקן, קשה וכואבת כשלעצמה. הסגידה לצעירות כערך הופכת את הזקנה לאחר הדחוי ועוד יותר לאחרת הדחויה, הלא רלוונטית, מעוררת זעם וכעס. אתן משתמשות בזעם הזה לפעולה ועל כך תבורכו.

    קיבלתי תגובה מניו יורק ואני מצרפת אותה כאן הכותבת היא דנה.

    So I have to agree with everything you said about the concept of beauty and what we think about when we look at “old” women. The thing is – that we are more likely to think really old women are beautiful- but that middle range of women in their 70’s is tough, because they are still young, but not as young as they used to be. On the other hand- a woman with white hair and soft wrinkled skin who is 90- that is beautiful in a totally different way, because she no longer even resembles what she was when she was young. She has become a different being almost.

    The other part that you are talking about I think applies across the ages- imperfections and how that makes us beautiful. I happened to be reading an interview this weekend with the head of the make up division at Yves St Laurent – who is responsible for creating some of the most expensive make-up I nthe world. She said in her interview that what makes a woman beautiful is to have something- in her clothes and her face – that is not perfect. Isn’t that interesting considering who it comes from?

    As for the rest of the interview- I need to think about it some more. There was a provocative statement about how the women who fought for equality are not benefiting from it because now they are fighting a different form of prejudice- ageism.

    I would have to think about that. I have to admit I found it a bit self serving to be honest- but of course that accounts for my point of view. I think in economic terms you are absolutely right to point out that whereas once as a generation got to a certain age they cleared the way for the next generation, that is no longer happening. And that has consequences on both ends. Part of that is that people can no longer retire on their savings and on their government benefits, but part of it is also that “old” people today are not really old. And they are still in a productive phase in life when they are “expected” to retire. That certainly puts the squeeze on my generation in terms of having to deal both with younger people climbing up and less room at the top because of an older generation that wants to stay in the workforce. So it’s not a simple issue.

    I hope the interview is getting good traction. It would be an interesting public debate.

    "ועל היופי שהיה. כי אין לכן יופי להציע לזקנות, וגם לא לזקנים. לא יופי פטריארכלי ולא יופי מטריארכלי. לכן נחמו אותי בנחמה אחרת, הגיונית יותר. נחמו אותי כמו שמנחמים על אובדן. אִמרו לי שצריך לקבל את המראה 'החדש', כי זה מה שיש. אִמרו לי שצריך להיכנע לזמן המנצח. אִמרו לי לחפש עניין בעשייה, בבילוי, בשימוש חכם של הזמן, כי זה מה שיש, זמן הווה."
    איזה דיבור תבוסתני, דכאני. הדיבור הזה, אורה? הוא שירות דב לכל נושא המאמר הזה. כמה עצוב שבמו ידייך את מדירה עצמך ממושג היופי ומהארוטיקה, לא צריך חזירים שוביניסטים.

    אן יקרה
    אחזור בתמצות על שני הדברים העיקריים בדברי:
    *היופי או היעדרו – אינם סיבה לאפלייה. לא לטוב ולא לרע. הגיל גם הוא אינו סיבה לאפלייה, לא לטוב ולא לרע.
    המציאות כמובן שונה, לא בצדק, ועל כך יש הסכמה בין כל השותפות לשיחה הזו.
    *אובדן היופי, ההזדקנות , השתנות הגוף ויכולותיו, שלא לדבר על חוליים שהגיל מביא, (את מכירה הרבה אנשים שמתים בבריאות מצוינת?) כל אלו מתרחשים ואין לי דרך לנחם אותך או את עצמי ולומר – מותק אנחנו ארוטיות ויפות גם בגיל 65. כי אולי בגיל 65 את ואני ארוטיות, פעילות, ספורטיביות, בודי בילדר, נמרות, שאפות – מה שתרצי. אבל עוד רגע/חודש/שנה – זה לא יהיה כך. ולא אפרט איך זה יהיה.
    לכן זו תבוסה. את צודקת. הזמן מביס אותנו.
    לכן זה דכאני, את צודקת.
    אפשר להחליף את התבוסה והדיכאון בהשלמה, ובנסיון ובמאמץ לחלוף דרך השנים המחכות לנו בשלום ובבריאות טובה.
    אבל אין אישה אירוטית בת 75 או 80. אגב, גם לא גבר… כדי שיהיה לך שקט מול החזירים השוביניסטים.

    נראה לי שבהתיחסותך לדברי את מציגה בצורה הכי תמימה ועיוורת את האחרוּת של האישה הזקנה. את לא רואה אותה. זו לא את שתהיי בת שבעים ושמונים. אני מניחה שאת, כמו הרבה בנות חמישים ששים ואף יותר – חשה צעירה ויפה, וזה בודאי נכון, הרי אמרנו – הששים של היום זה ארבעים של אתמול. אבל את לא חושבת על הנשים היותר מבוגרות, בנות השבעים, השמונים והתשעים – שלושה עשורים של הידרדרות.
    ואם את מכירה יפהפיות ארוטיות בנות שבעים ויותר, אשריהן וטוב להן ואני אולי מקנאה בהן.

    מאמר חשוב מאוד ומעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.