אלהם רוקני ויונתן ויניצקי הם זוכי פרס ישראכרט ומוזיאון ת”א לשנת 2012. השניים יתחלקו בפרס בסך 30 אלף ש”ח, שהוענק ע”י ועדת שיפוט שכללה את סוזן לנדאו, דורון סבג ואלן גינתון.
רוקני, ילידת איראן 1980 שעלתה לישראל בגיל 9, היא אמנית וידאו ורישום, בעלת תוארי בוגר ומוסמך מהמחלקה לאמנות בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.
בנימוקי השופטים נכתב כי “בעבודתה מרבה רוקני לעסוק בהבניית המציאות דרך פריזמה ביוגראפית־פוליטית הנוגעת בזהות, במקום, במגדר ובגוף. עבודותיה משקפות קיום אנושי סיזיפי השרוי במצב של קיבעון, תקיעות ואבסורד, דוגמת רוכב האופניים המנסה לחצות דיונה חולית, בעבודה Crossing the Dune מ־2010, או דוגמת צילום התקריב של הורי האמנית הבוכים על רקע צלילי שיר בפרסית, בעבודה The Criers מ־2007. בעבודות מסוג זה נרטיבים ביוגראפיים־אישיים נשזרים במיתוסים ובהיסטוריה הכלל־עולמית.
לצד עבודות הווידאו, רוקני מקפידה גם לרשום, בעיקר רישומים עמלניים וססגוניים, המושפעים מאדריכלות מוסלמית ומתצלומים משפחתיים או בדויים הקשורים למוצאה האיראני. בכך היא יוצרת מארג המשלב בין גבוה לנמוך ובין העכשווי למסורתי ומחבר אותה לתמאטיקה של רב־תרבותיות”.
בימים אלו משלימה רוקני פרויקט וידאו שאפתני המתאר מרחבי שיטוט באיראן ושחזור של מסלולים ביוגראפיים מנקודות מבט שונות.
יונתן ויניצקי נולד בירושלים בשנת 1980. הוא בעל תואר בוגר באמנות מגולדסמית’, אוניברסיטת לונדון, ותואר מוסמך בפיסול מהרויאל קולג’, לונדון. ויניצקי הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. ב־2011 אצר יונה פישר את “המלך האכזר”, תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו במוזיאון אשדוד לאמנות (שבמסגרתה גם יצאו לאור קטלוג וספר אמן). ויניצקי זכה במלגת שהות בפריז מטעם מוזיאון פאלה דה טוקיו לשנים 2014-2013 ויציג בתערוכות ברומא ובוורשה.
בנימוקי השופטים נכתב כי “האמנות של יונתן ויניצקי בלתי נפרדת מן המושג מודל: מודל של אמנות, מודל של תערוכה (מוזיאלית). גם כשהמוזיאון אינו שם, העבודה מחייבת לדמיין אותו. האמנות שלו כוללת את האובייקט האמנותי, את התערוכה, את האוצרוּת ואת הקטלוג. זאת אמנות טרנסמדיומלית של עשייה בתחומי הציור, הפיסול, ההקרנה, הצילום, הדפוס על צורותיו, בין שייצורה ידני ובין שהוא תעשייתי, ומתפרשׂת גם לעיסוק בהצבה, בתלייה, בשעתוק, בשחזור וברסטורציה.
המודל אינו רק מוזיאון לאמנות אלא גם מוסד שהוא גוף המשמר תרבות, והמבט של ויניצקי הוא מבטה של התרבות הוויזואלית. זוהי אסתטיקה שראשיתה בהיבטים אחדים של האמנות המושגית, של אמנות פוסט־מינימליסטית ושל השיח התרבותי בנושאים של זיכרון וארכיונאות.
אמנותו ניזונה מדימויים ומאובייקטים שכבר היו קיימים, מעשה ידי אחרים, והוא מצא או בחר אותם ברחוב, בשוקי מציאות, בארץ ובמקומות שונים בעולם, באתרי אינטרנט, אבל גם בביתו שלו. באמצעות שחזורם בתהליך ארוך וסיזיפי, המקדיש תשומת לב מְרבּית לפרטים – פרטים שוליים, נשכחים, פרגמנטריים, אנטי־אוטוריטטיביים ופגומים – מוצגת היסטוריה של דימויים שמשקפת את טבעו הרב־שכבתי של העבר.
לאובייקטים מעמד שווה – יהיה מקורם אשר יהיה, אם ברחוב ואם במוזיאון – והם וההעתקים, השחזורים, העיבודים והטרנספורמציות שלהם מוצגים זה ליד זה, שוב, ללא שום היררכיה. אבל למרות המעמד השווה, הרישום הקפדני של המקורות, של המקומות והזמנים, של החומרים וטכניקות העשייה משמר את הריבוד ואת הריבוי הגיאוגרפי, ההיסטורי, התרבותי, הלאומי והאישי.
אמנותו של ויניצקי היא מופת של תרבות חומרית, של אבחנה, מיון, ארגון וביצוע מוקפדים ומדויקים”.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

פרס של 30,000 ש”ח, המחולק בין שני אמנים (במקום שיוכפל ויינתן לכל אחד מהם בנפרד) ועוד מתהדר בשם ישראכארט.
רונה
| |[…] רוקני נולדה באיראן בשנת 1980. היא בעלת תואר ראשון ושני באמנות מבצלאל החיה ועובדת בת"א. בשנתיים האחרונות זכתה גם בפרס יגאל אהובי לאמן מבטיח במסגרת יריד צבע טרי 5, ובפרס ישראכרט ומוזיאון ת"א. […]
פרס מוזס לאלהם רוקני | ערב רב Erev Rav
| |