הזוכה בפרס דיסקונט לעידוד היצירה לשנת 2024 הוא האמן ראובן קופרמן. הפרס כולל מענק כספי בסך 40,000 ₪ המוקדש לאמן ולמימוש תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
פרס דיסקונט לעידוד היצירה מוענק מדי שנה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית לאמן או לאמנית ישראלים. ועדת האמנות של בנק דיסקונט בוחרת את הזוכה מבין אמני התערוכות המתוכננות במוזיאון הרצליה לאותה שנה.
ראובן קופרמן, צילום: יורם וידל
מנימוקי ועדת הפרס: “יצירתו של ראובן קופרמן, המתאפיינת בווירטואוזיות ציורית מיוחדת, נותנת ביטוי לייצוגים היברידיים הממזגים בין תרבות קלאסית לעכשווית ובין מזרח למערב. בעבודותיו בורא קופרמן עולמות פנטסטיים, דיסטופיים, תוך התבססות על מגוון מקורות, מסורות ומיתולוגיות עד ליצירת דימוי נעדר מקור מובהק. בפעילותו האמנותית הוא מצליח להפגיש בין מושגים וסגנונות שונים ויוצר מרחבים דמיוניים עשירים וחלומיים, המזמינים את הצופה להתבוננות ממושכת”. חברות ועדת הפרס: שולמית נוס, הממונה על אוסף בנק דיסקונט, גל כרמי, מנהלת מועדון פלטינום, רוני גילת־בהרב, מנהלת כריסטיס ישראל, האוצרת אירית הדר, האוצרת רוני כהן־בנימיני.
ראובן קופרמן (נ’ 1964, מולדובה, חי ועובד בתל־אביב) השלים תואר ראשון באמנות ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ותואר שני ב־School of Visual Arts ניו־יורק. עבודתו הוצגה בתערוכות יחיד בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות (2008), במוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע (2016), בגלריה רו־ארט (2018, 2020), בבית האמנים, תל־אביב (2020) וסדנאות האמנים, תל־אביב (2022). קופרמן השתתף בתערוכות קבוצתיות, בין השאר במוזיאון ישראל, ירושלים (2003), במוזיאון תל אביב לאמנות (2006, 2016), בביאנלה ה־IV לאמנות עכשווית, אודסה (2015), במוזיאון פתח תקווה לאמנות (2016), במוזיאון בת ים לאמנות (2017), במוזיאון אשדוד לאמנות (2019) ובמוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, חיפה (2023). קופרמן זכה בפרסים שונים בהם פרס עידוד היצירה, משרד התרבות והספורט (2016), פרס אן וארי רוזנבלט לאמנות (2019) ופרס שר התרבות בתחום האמנות הפלסטית (2021). הוא מלמד במרכז האקדמי ויצ”ו חיפה ובבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים.
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
