אל תעלו אמנות לפייסבוק, כל הערסים יבואו


גם אם ציוריה של זויה צ'רקסקי נועדו להעביר את הצופה מהלך רפלקסיבי וביקורתי – הם אינם מתפקדים ככאלה. "איציק" הוא עדיין חפץ שמתפקד כדימוי אוריינטליסטי לכל דבר. האיציק הקונקרטי, החי והנושם – בציור של צ'רקסקי כמו במציאות – נשאר בגבולות השווארמה.

בשבוע שעבר נתקלתי במהלך שוטטות אקראית בפייסבוק בציוריה של זויה צ'רקסקי, ביניהם "איציק", "עבודה ראשונה בישראל" ועוד (ניתן לצפות בכל האלבום כאן). הזדעזעתי מכמה מהציורים והעליתי אותם לעמוד הפייסבוק שלי  שלי תחת הכותרת "גזענות במסווה של אמנות". הדבר חולל דיון סוער.

ביקורת פוליטית ומוסרית על יצירת אמנות, במיוחד כשהיא שמגיעה מחוץ לשדה האמנות, נדחית בזעם קדוש. האמנים ושדה האמנות רגישים מאוד לדימוי הנשגב שהם זוכים לו בעולם החברתי. הסערה שהתחוללה בפייסבוק בימים האחרונים בעקבות הביקורת על ציוריה של צ'רקסקי היא מקרה מעניין לבחינת יכולתו של דור חדש של  אמנים צעירים להתמודד עם ביקורת חברתית ומוסרית הלכה למעשה, ולא רק  על ידי שימוש אינפלציוני בז'רגון הביקורתי תוך ריקון מתוכן של מושגים כמו אוריינטליזם, יחסי כוח, קולוניאליזם ועוד.

הסוציולוג פייר בורדייה התייחס לשדה האמנות כשדה של אמונה: אמונה במתת הכשרון, אמונה בחד הפעמיות של היוצר, בחופש האמנותי, אמונה שאסור להגביל את האמנות, אמונה בחשיבותה של האמנות לחברה ועוד. בשל תכונות אלו של שדה האמנות, מתקשים האמנים לקבל ביקורת סוציולוגית מבלי שהיא תראה להם כשלילת עצמם. במובן הזה ניתן לומר שניתוח סוציולוגי של שדה האמנות הוא כמו ניתוח סוציולוגי של דת מודרנית. ביקורת מוסרית על יצירת אמנות לדוגמא, נתפשת כערעור על חפץ מקודש. מה שמקנה כוח לחפצים מקודשים – מזוזה, תפילין, טוטם או ציור –  הוא קבוצת המאמינים שניצבת מאחוריו. פגיעה בערכים המקודשים תגרור בהכרח הוקעה מצד קהילת המאמינים. האמונה באוטונומיה לה זכאי שדה האמנות והחומש מהמגבלות המוסריות שחלות על שדות אחרים, היא בעייתית במיוחד בעיני.

לא פעם עולה הטיעון שאסור בשום אופן להגביל את האמנות, ושחופש האמנות הוא ה-מבחן לחברה נאורה ודמוקרטית. תמיד דואגים גם להזכיר  שהאמנות נרדפה על ידי משטרים דיקטטורים וחשוכים – מה שתמיד נשמע לי כלא יותר מאשר טיעון פוסט-טראומטי. משטרים דיקטטורים רדפו את כולם, בין היתר גם את הסוציולוגיה, וסוציולוגיה כמו תחומי ידע רבים נוספים עדיין כפופים לקוד אתי ומגבלות מוסריות.

מה שניכר היה בדיון הסוער ואף אלים סביב ציוריה של צ'רקסקי הוא הפער האפיסטימולוגי בין הניתוח מפרספקטיבה סוציולוגית לניתוח מהפרספקטיבה של שדה האמנות. נציגי שדה האמנות השתמשו בפרקטיקות התבדלות (לא מתוחכמות במיוחד), כדי לעשות דה לגיטימציה לביקורת: " את לא מבינה באמנות", "לכי תלמדי תולדות האמנות" ועוד.

ובכן, מכל תחומי הידע, הפרספקטיבה הסוציולוגית הכי פחות נזהרת בקדושתה של האמנות והיא ניגשת לאמנות כמו לכל שדה אחר בלי לעשות הנחות. ברור הדבר כי לכל דיספילינה מסורות היסטוריות, שורשים אינטלקטואליים, דפוסים וכלים משלה לביקורת עצמית ופנימית, אך האם עדיין הגיוני לאמץ את ההיסטוריה הפנימית של האמנות בתור הגישה הבלעדית והלגיטימית המשלימה את הקריאה האתית והאסתטית של היצירה? האם מאחר והגדירו אותי "כלא אמנית" וכמי שאיננה מכירה את ההיסטוריה הפנימית של האמנות, או במילים אחרות, לא משלנו, אני משוללת מ"הזכות" לבקר אותה מבחוץ, כסוציולוגית, כאקטיביסטית או כמשתמשת פייסבוק שנתקלה בציור באקראי? אם לשפוט על פי הפאניקה ההיסטרית שתקפה את נציגיו של שדה האמנות בפייסבוק, כנראה שלא. אך על פי מערכת האמונות של השדה הסוציולוגי בוודאי שכן, והאמונות של השדה הסוציולוגי תקפות לא פחות מהאמונות של שדה האמנות, על אף ששדה האמנות משקיע משאבים ומאמצים רבים כדי לכונן את עצמו כשדה אוטונומי, אקסטריטוריאלי ונבדל במעמדו וזכויותיו מכל השדות האחרים.

התוצאה הבלתי מכוונת של הפעולה
הדבר המשמעותי בעיני בסופו של דבר הוא התוצאה של הפעולה בעולם ומערכת יחסי הכוח שהיא מעצבת ומשכפלת. קורה לא פעם שדברים שאנו עושים ומתכוונים אליהם בצורה אחת מחוללים פעולה ששונה לחלוטין מכוונתנו המקורית, או כפי שהיטיב לנסח מקס וובר: "התוצאות הבלתי מכוונות של הפעולה".

ובכן, בהנחה ואנו מקבלים את הטיעון שהאמנית לא התכוונה לייצר דימוי גזעני, התוצאה הבלתי מכוונת של הפעולה שלה בהחלט יכולה להיות ציור גזעני. מהרגע שמם/ציור/דימוי – גם אם נסכים שהכוונה מאחוריו היא ביקורתית – השתחרר למרחב הציבורי, כוונתו של היוצר אינה יכולה לשלוט בתפקוד ובהשלכות של הדימוי על השדה החברתי. לאמן אין שליטה על הפרשנות של היצירה ומרגע "שהיצירה באוויר", האמן הופך  להיות רק עוד אחד מפרשניה הלגיטימיים. התביעה שעלתה מצד האמנים שהשתתפו בדיון לבלעדיות על הפרשנות, באה בסתירה לאתוס שלפיו כל פרשנות היא לגיטימית. בפועל, מה שעלה מהדיון הוא שפרשנות היא לגיטימית כל עוד היא מושמעת על ידי פרשנים ששדה האמנות הכתיר כפרשנים לגיטימיים. אני סבורה שפרקטיקת התבדלות זו, יותר משנועדה לגונן על היצירה עצמה, נועדה לגונן על הסטריליות של שדה האמנות עצמו.

"לא הבנת את האירוניה"

מאחר והפעולה האירונית פונה לקהל פריבליגי של ידע,  בהחלט יתכן  שדימוי שנעשה ב"הפוך על הפוך" על ידי קהילת השמאל ימצא חן בעיניהם של ימנים והם יפיצו אותו בעצמם. קהל היעד של הימנים יפרש אותו בהתאם למערך הפרשני שלו והדיסופוזיציה החברתית שלו, כלומר: פשוטו כמשמעו. ולכן האירוני בהקשר מסוים מתפקד כהדבר עצמו. העובדה שאנחנו פועלים בתקופה בה אנחנו מוצפים בדימויים ויזואליים ואף אנו עצמנו מתפקדים בפייסבוק כדימויים לכשעצמם, הופך את היומרה לשליטה בפרשנות ללא פחות ממגלומנית.

המתודה האירונית הפכה כבר מזמן לפרקטיקה אהובה על השמאל התל-אביבי והיא מכשירה כל דימוי גזעני, סקסיסטי ואלים תוך כדי התנערות מאחריות על הדרך בה מתפקד הדימוי מחוץ לקהילת היודעי דבר. כך, הכלי האירוני מעבר להשלכותיו החברתיות פוליטיות, משמש גם ככלי להתבדלות אתנו-מעמדית ולתירוץ גנרי מול כל טענה מוסרית שמופנית כלפיו. לכן כשאומרים: "לא הבנת את האירוניה"  למעשה אומרים:  "אני לא גזעני ואת לא מספיק מתוחכמת להבחין בטקסט אירוני". כלומר, אירוניה הפכה להיות ה-הסבר מדוע טקסט או דימוי אינם גזעניים וה-מסמן למי משלנו ומי לא.

השאלה שלדעתי צריכה להישאל בהקשר הזה, היא האם הכלי האירוני, שהשפה הקפיטליסטית כבר אימצה ועושה בו שימוש נרחב, עדיין יכול להיות מכשיר אמנותי פוליטי? האם ניתן להשתמש בכלי האירוני מבלי להזדקק לספירה פריבילגית של ידע על מנת להבין אותה? והשאלה המרכזית, האם ניתן לבקר בכלל פעולה אירונית מבלי להחשב כ"יצור לא מתוחכם", חסר חוש הומור או לא "משלנו"? אם לא ניתן – ולא ניתן – הרי שהאירוניה מתפקדת ככלי טוטליטרי שמכיל את הסתירות שלו עצמו. זהו כשל טאוטולוגי  ובמובן הזה,  ולכן הפוך על הפוך הוא בעצם  הדבר עצמו.

אסור להשוות
דימוי מוטען עלי יד ההקשר בו הוא נמצא והוא קובע את גבולות האפשרויות הפרשניות. אחת הטענות שעלו נגד הביקורת על ציוריה של צ'רקסקי, היא שהציורים נקראו מחוץ להקשר הנכון. ובכן, השאלה היא מי קובע מהו ההקשר הנכון? לטענת חלק מן המגיבים ההקשר הנכון הוא העשייה האמנותית הכוללת של האמנית,  הסדרה השלמה של הציורים, ההיסטוריה של עולם האמנות ומוצאה של הציירת. לא עלה על דעתם של המגיבים שההקשר הוא לא משהו שנקבע ונשלט על ידם. במקרה הנ"ל הציורים הוצגו בפייסבוק, במרחב הציבורי הויראלי, והם נקראים גם בהקשר הזה ומתוך הדיספוזיציות החברתיות של הצופים המגוונים שנחשפים אליהם בפייסבוק. האפשרויות הקונטקסטואליות והאינטרטקסטואליות הן כמובן רבות. אחת מהן היא ההקשר בו דימויים גזעניים מופצים ברשת חדשות לבקרים, כמו למשל פרסומות רשת שמשתמשות בדימויים עם איקונוגרפיה ושפה ויזואלית זהה לשפה הויזואלית בה השתמשה האמנית. כך שברור הדבר שיש הקשר, השאלה היא איזה ומי קובע אותו. טענה דומיננטית נוספת שעלתה בדיון היתה  שקריאת הציור בתוך ההקשר "הנכון" מנקה את הציור מגזענות. טיעון זה קשור להנחה המוקדמת של  אמנים רבים,  כי הצבת דימוי בתוך המקדש המוזיאלי מפרקת אותו אוטומטית מהשתמעויות גזעניות: "זה לא גזענות זה על גזענות", ההנחה הזו ניזונה, בין היתר, מהתפישה שהקהל שמתעניין באמנות הוא קהל איכותי' ליברלי ונאור' והוא יבין בהכרח שהדימויים הם תמיד על הגזענות ולא גזענות.

על מנת להבהיר את הנקודה ערכתי השוואה בין סרטון הפרסומת של בזק לתמונה "איציק" של צ'רקסקי. שתי היצירות שהופצו ברשת משתמשות באותם סטראוטיפים שחוקים ונלוזים על גברים מזרחים, רק שההקשר הוא לכאורה שונה. זו הרי פרסומת וזוהי אמנות, ואסור להשוות!  מיותר לציין שההבחנה הזאת היא הבחנה שנועדה לתחזק את עולם האמנות כשדה חסין לביקורת מבחוץ, שלא כמו פרסומות שנוצרות על ידי בני תמותה. אני דוחה את ההבחנה המודרניסטית הזאת, שאגב, הופכת מגוחכת במיוחד כשהיא מופיעה לצד טענות פוסט מודרניסטיות במובהק.

אל תעלו יצירות אמנות לפייסבוק, כל הערסים יבואו
אז נכון, יש הרבה הקשרים בהם ניתן לקרוא את הדימוי, זו פרסומת וזו אמנות, אך המרחב בו מוצגת היצירה (במקרה הזה פייסבוק), הוא חלק בלתי נפרד מההקשר, והמרחב הוא אותו מרחב ועל כך אף אחד לא נתן את הדעת. שני הדימויים מופצים בפייסבוק, פועלים על פי אותו הגיון שיווקי ויונקים מאותן תפישות גזעניות. "הקהל הלא נכון" לא קורא – ולא אמור לקרוא – את היצירה הזאת כהפוך על הפוך, הוא גם לא אמור להכיר "את מכלול יצירתה של האמנית" ובטח שלא המניעים הפסיכולוגיים, ההיסטוריים או הביוגרפיים שלה. עבור קהל רב של צופים הפרסומת של בזק והציור של צ'רקסקי הם דימויים גזעניים שמסתובבים ברשת בדיוק כמו המם "אל תפתחו פייסבוק בעברית כל הערסים יבואו", שהשימוש בגרסה הגזענית שלו, כמו גם השימוש בגרסה האירונית, יצרו את אותו אפקט. הגרסה האירונית שכפלה את האמירה הגזענית והתרוקנה מהתוכן הביקורתי שלה. כך היא פועלת בעולם בדיוק כפי שפועלת האמירה המקורית. דומה הדבר לתגובות הגזעניות לציור בקיר של האמנית (טרום הויכוח). מגיבים רבים ממוצא רוסי כתבו "זה תיאור מדויק" ולא ראיתי אפילו תגובה אחת שהצביעה על מהלך רפלקסיבי שעשה מישהו מהמגיבים על הגזענות שלו עצמו (התירוצים על רפלקסביות וכו' הגיעו לאחר שהושמעה ביקורת). יצרני האירוניה כלל אינם נותנים על כך את הדעת, וכשמפנים אליהם ביקורת הם משיבים לביקורת במם או בטקסט אירוני. כל תגובה וביקורת משמשת בידי יוצרי הממים לשימוש אירוני. כלומר, לא ניתן לומר דבר שילקח ברצינות. ואכן כך היה, האמנית עצמה, שיתפה ממים שכבר היו גזעניים הרבה יותר מציוריה המקוריים: הוסיפה חטא על פשע. אבל בקטע אירוני, כן?

דומה הדבר למחקר שהזכיר אחד המגיבים בדיון, שנעשה על הסדרה "ארצ'י בנקר". הסדרה נועדה לגרום לצופה לבקר ולהתנער מהבדיחות וההתנהגות הגזענית והבוטה של באנקר ובטח שלא להזדהות איתו, אך המחקר הוכיח כי הצופים לא צחקו על ארצ'י אלא עם ארצ'י. הם הזדהו עם ארצ'י. הבדיחות הגזעניות הצחיקו אותם ולא יצרו מהלך רפלקסיבי מתקן של  הצופה על הגזענות שלו עצמו. בצורה דומה, הציורים של צ'רקסקי- גם אם הם נועדו להעביר את הצופה מהלך רפלקסיבי ביקורתי על עצמו – אינם מתפקדים ככאלה.

מס מבט
במאמרה המכונן של שרה חינסקי על שדה האמנות בישראל ("תסמונת הלובן הנרכש"), טוענת חינסקי כי לא ניתן להציג בישראל אמנות תוך התעלמות מהעובדה שישראל היא מדינה קולוניאלית והייצוגיים הויזואליים הדומיננטיים במרחב התרבותי-חברתי בישראל הם חלק בלתי נפרד מהיחסים שמאפיינים מדינה כזו. ההתכחשות  לעובדה ששדה האמנות עצמו שיחק – ועדיין משחק – תפקיד מרכזי במערכת היחסים הזאת היא זו שמאפשרת התקבלות של יצירות כמו "איציק" ו"עבודה ראשונה בישראל" כלא גזעניות.

הציורים של צרקסקי פועלים בשדה בו האמנות היתה ועודנה מיועדת לעיניים אשכנזיות עם שאיפות התמערבות. הרי האמנית יודעת היטב ש"איציק" ובני משפחתו מהציור "עבודה ראשונה בישראל" לא יגיען לתערוכה. למעשה, צ'רקסקי, ממשיכה את מסורת השימוש בדמותו של הגבר המזרחי כחומר גלם ליצירה האמנותית שלה, בעוד שהדרך היחידה  של איציק להיכנס לתוך גלריה תל-אביבית היא רק  כשהוא מופיע באחד הציורים. בשל העובדה הזאת, איציק הוא עדיין חפץ שמתפקד כדימוי אוריינטליסטי לכל דבר. האיציק הקונקרטי, החי והנושם – בציור של צ'רקסקי  כמו במציאות – נשאר בגבולות השווארמה.

קהל היעד – הלבן הלא-איציקי – מתבונן בציור ככלי לאישוש הזהות המערבית האוניברסלית שלו. כלומר, גם המהלך הרפלקסיבי שהציור אמור לכאורה להעביר את הצופה, מתפקד ככלי לאישוש הזהות הלבנה שלו. המהלך הזה מאפשר לצופה לתת מבט שמאשרר את המערביות שלו מבלי שמעמדו המוסרי נפגע. הצפייה, גם כשנועדה לייצר רפלקסיביות אצל הצופה, ממקמת אותו הרחק מאחריותו לדיכוי בשל האפשרות למבט ביקורתי המנקה אותו מרגשות אשם. מעין מס מבט. במסגרת היחסים  הקולוניאליים הארוגים בתוך שדה האמנות הישראלי, לא ניתן לראות ציור כזה מבלי שישמש מראה הפוכה, ויפעל לאישוש המערביות של הצופה.

הדבר עצמו
בציור מוצגת סיטואציה של גבר מזרחי שחור תוקף מינית אישה לבנה. מגיבים בדיון התייחסו ליצירה כאילו היתה קלסתרון של זירת הפשע. "מה לעשות שהאמנית הותקפה מינית על ידי גבר שנראה כך בדיוק"? "מה לעשות שתמונתו של הרב עובדיה יוסף היתה תלויה על הקיר בעת שהאישה הותקפה מינית"? במקביל ובאותו נשימה טענו המגיבים כי זו קריקטורה וקריקטורה תפקידה להקצין את המציאות.  אז מצד אחד זהו תיעוד של זירת הפשע בה כל פרט בציור הוא ראיה משפטית, ומצד שני זו קריקטורה שנועדה להקצין סטראוטיפים. סותרני משהו, לא? הרי קלסתרון נועד לספק תיעוד מדויק של המציאות ואילו קריקטורה היא תיאור מוגזם ולא מהימן של המציאות. טענה נוספת שהצטרפה לשתי האחרונות (לחוד, יחד ולחילופין, לפי מה שהתאים באותו הרגע), היתה שזו אינה קריקטורה של המציאות אלא קריקטורה של המבט הסטראוטיפי של ההגירה הרוסית על מזרחים (כן, זה מתפתל ומעגלי).

ובכן, ההסבר כי הציור "איציק" הוא למעשה תיאור מדויק של זירת הפשע ("מה לעשות שכאשר היא הותקפה, תמונתו של עובדיה יוסף היתה תלויה על הקיר"), לא יכול לזכות את הציור מגזענותו, מאחר ואותם מוטיבים גזעניים מופיעים גם בתמונות אחרות בסדרה, שבהם לא מתואר שום פשע. בציור "עבודה ראשונה בישראל" המשפחה המזרחית מצוירת בדיוק באותה הדרך בה מצויר "איציק". אם נתייחס רגע לציורים כאילו היו כולם קלסתרונים של זירות פשע עולה כי הפשע היחיד שמשתקף מהתמונה "עבודה ראשונה בישראל" הוא שהאישה הלבנה והענוגה מנקה את בתיהם של השחורים הפרימיטיביים.

מעבר לכך, אם הציור איננו קלסתרון, התמונה לא באמת מזמינה את הצופה למבט ביקורתי ורפלקסיבי מאחר והיא מתארת סיטואציה של תקיפה מינית ומזמינה את הצופה להזדהות עם הקורבן לתקיפה המינית  ובוודאי שלא עם התוקף – והצופה אכן  מזדהה עם הקורבן – ובצדק. ההזדהות עם הקורבן מייצרת אשרור של התפישות הגזעניות של הצופה. הצופה מביט בציור ומקבל חותמת וגם הצדקה(!) למה שחשב ממילא.

ונניח שוב לצורך הדיון שזו אכן היתה כוונתה של האמנית, בפועל היצירה לא הצליחה לעשות את העבודה. לא ניתן  היה למצוא ביצירה אפילו רמז אחד שהמטרה היא לשקף לקהל הרוסי את המבט הגזעני שלו על המזרחים. היצירה כשלה בייצור ריחוק ביקורתי שנוכח בתוך היצירה עצמה. אך דיון על היצירה עצמה ועל ההצלחה שלה בלהעביר את המסר, לא עניין אף אחד. רבים מהמשתתפים בדיון השתמשו בשירו של מתי שמואלוף "שימו לב, שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו", כהוכחה ללגיטימיות של הציורים של צ'רקסי, אך המקרים אינם דומים בכלל. כותרת שירו של שמואלוף מעידה בבירור על כוונתו הביקורתית של השיר. שמואלוף אף עושה הכפלה של הביטוי "שימו לב" כדי לוודא שהקורא יבין זו כקריאה ביקורתית. כלומר, בשיר עצמו כבר יש לנו רמז לכוונתו של היוצר. זאת להבדיל מבציור "איציק", שכותרתו לא מופיעה עם מרכאות כמו הכותרות האחרות בציוריה, אלא כדבר עצמו. כלומר, פורטרט.

לעומת זאת, שלא כמו בציורים המציגים מזרחים, בציור "מטאפורה על העליה הרוסית" טרחה האמנית לכתוב את המילה "מטאפורה", ולהבהיר מה כוונתה של היצירה: This is a metaphorical portrait of the Russian immigration to Israel in the 90's. האמנית כמו פונה אל הצופה ואומרת לו: אני מצטטת כאן קול אחר, לא את הקול שלי, אני אומרת משהו במרכאות, שמעידות על אירוניה, על חיצוניות של הקול הזה לקול שלי", מה שמאפשר לצופה להבין שהיא אירונית, ביקורתית וכו'. כאמור, אין אפילו רמז אחד בציורים בהם מופיעים מזרחים שיגרום לצופה להניח שהיא מציירת את הדימויים הגזעניים כביקורת עצמית. אפילו לא רמז אחד. להיפך.

טיעונים אלו, מעבר לאינספור הסתירות הלוגיות שעומדות בבסיסם, נשמעים ממש כמו קו הגנה משפטי:  א. קודם כל אני כופר בעובדות (הציור אינו גזעני). ב. יש לי נסיבות מקלות (בעצם הוא כן גזעני, אבל הוא תיעוד מדויק של דבר שקרה במציאות). ג. מודה בעובדות וכופר באשמה (נכון, זו גזענות אבל היא נועדה לשקף לקהילה הרוסית את הגזענות שלה על ידי הצגה גזענית של הגבר המזרחי).

דימוי ומציאות
הדימויים הקולוניאליסטיים הקלאסיים שבהם נראים גברים שחורים אונסים נשים לבנות נפוצים למדי, ושירתו את הקולוניאליזם והגזענות מאז ומתמיד. אין הדבר מצביע על כך שנשים לבנות לא הותקפו מינית ונאנסו על ידי שחורים, וביקורת על ייצוג השחורים בציורים הללו לא נועדה לבטל או להתכחש לעובדה שהיו נשים שהותקפו מינית על ידי שחורים. הניסיון לומר שהביקורת נועדה לבטל את חווייתה ועדותה של נפגעת תקיפה מינית בהקשר הזה, הוא כמו לומר שלא ניתן לבקר יצירות קולוניאליסטיות שבהן שחורים אונסים נשים לבנות בגלל שזה מערער על עדותן של נשים לבנות שאכן נאנסו. יותר מאשר הטיעון הזה מטופש, הוא מביך. ברור הדבר שההגירה הרוסית סבלה מגזענות על ידי מזרחים, ברור הדבר שהנשים סבלו מסקסיזם, שוביניזם ואלימות מינית. לרגע לא טענתי אחרת.

תענו בכנות, האם זה מקובל עליכם?
משנת 1991 ועד היום כל מקרי הרצח על ידי הטבעה של ילדים בידי הוריהם בוצעו על ידי מהגרים מבריה"מ. ברור  הדבר שנתונים אלו קשורים למצבים אנומיים של הגירה, התפוררות מבנה המשפחה, קשיי קליטה, משברים כלכליים וקשיים רבים נוספים שמאפיינים מצבי הגירה. יחד עם זאת, המספרים הללו הם עובדה סטטיסטית, והשאלה הנשאלת היא האם זה לגיטימי שאמן מזרחי יצייר שני הורים עם חזות סטראוטיפית רוסית: שיני זהב, בקבוק וודקה ברקע, תמונה של ליברמן על הקיר וקעקוע של הקרמלין על ידו של האב, מחשמלים שני ילדים באמבטיה?  האם ציור כזה יכול להיחשב כלא גזעני על אף שהוא מתאר את העובדה שהטבעת ילדים מ1991 אכן התבצעה על ידי הורים רוסים?  האם גם במקרה הזה נקבל את הטיעון כי היצירה אינה גזענית אלא  נועדה  לשקף למזרחים את המבט הסטריאוטיפי שלהם על רוסים?

המלצה לסיום
אם האמנית וקהילת האמנות מעוניינים להמשיך בשיח פנימי סגור ואירוני, הם בהחלט יכולים להמשיך ולהציג בגלריות הסגורות והאקסקלוסיביות הקיימות ולהימנע מתפוצה רחבה של יצירותיהם בפייסבוק. אני גם ממליצה להם בחום לכתוב את ההזמנות לתערוכות באנגלית כדי שלא כל הערסים יבואו.

60 תגובות על אל תעלו אמנות לפייסבוק, כל הערסים יבואו


    אין בזה שום דבר אירוני, הקריאה שלך לטעמי שגויה. הדימויים האלה הם אכן מה שהעלייה הרוסית חוותה בתקופה זו ואיך שהדברים נקלטו אצלה בצורה אישית וקולקטיבית. הקושי שמובע הציורים מגיע בדיוק מהקושי של המציאות המתוארת. מדובר בסוג של ריאליזם למעשה. האמנית לא מנסה לסנן את הדברים כך שיקראו בצורה הפוכה מהמשמעות שלהם (אירוניה), אלא לייצג אותם באופן אותנטי, גם אם חלקי (מכאן המטאפורה, שפועלת כאן כסוג של אנלוגיה).

    נדמה לי דורית, שזו בכלל לא מטפורה כי אם מטונימייה, כמו בשירה.

    אם כן, גם ציורים מאירופה המראים יהודים גדולי אף גם הם ציורים בלתי מזיקים המשקפים את חווייתם האותנטית של האירופאים? גם זה סוג של ריאליזם לא מזיק בעינייך?

    קל מאד לעטוף גזענות במלים יפות וגבוהות של ביקורת אמנות. הציור בועט, אותנטי, מבטא אמירה פנימית וכו וכו וכו… אני רוצה לשמוע אתכם מתארים ככה פורטרטים של יהודים מאירופה. יש לי הרגשה שפה, ורק פה, לא תראו את האותנטיות שבגזענות.
    ועוד מילא, גזענות אותנטית זה משהו אחד, אבל גזענות של מהגרים שמנסים להשתייך ע"י נסיון להרים עצמם מעל קבוצות אחרות באוכלוסיה- זה כבר ממש מכוער. עד לפני כמה שנים עזרתי רבות למהגרים ממזרח אירופה, אך משנוכחתי לדעת שהם חוגגים על חשבוננו בכדי להעלות את קרנם מעל אחרים- חדלתי מהמעשה הטפשי הזה.

    אורטל,
    א. פרשנויות סוציולוגיות, פילוסופיות, פסיכו-אנליטיות וכיו"ב חדרו לשיח האמנות כבר לפני עשרות שנים עד שלא ברור לי כיצד ניתן בכלל להפריד בין "ביקורת אמנות פר-סה" לבין "ביקורת סוציולוגית". מעבר לכך, ככל שהצלחתי לעקוב אחרי הדיונים בפייסבוק הטענה כלל לא אמרה שאין לך זכות לבקר אמנות משום שאת מגיעה משדה אחר, אלא שהעובדה שהגעת מתחום אחר גרמה לביקורת שלך, באופן ספציפי לגמרי, להיות בעייתית ושגויה. היא שגויה משום שהיא מנתקת את היצירה מן הקונטקסט שלה, בתחילה מתוך אי היכרות, ובהמשך מתוך אי-הסכמה עם הצורך בהיכרות. את מזכירה את שרה חינסקי, אולם גם חינסקי לא חיברה את הביקורת המכוננת שלה באמצעות התכחשות להקשר של הדברים אלא בדיוק להיפך. גדולתה נובעת מכך שהצליחה לחלץ פרשנות כ"כ חריפה ורעננה דווקא באמצעות קריאה בין השורות של הקונטקסט המקורי.

    ב. הטיעון שהציור מביע גזענות הוא התפרצות לדלת פתוחה תוך כדי היתקלות במשקוף. צ'רקסקי עוסקת כבר שנים בסטריאוטיפים, וזה לא סתם שיש בציור גזענות – גזענות היא הנושא שלו. צ'רקסקי כבר עבדה עם סטריאוטיפים של אשכנזים, מזרחים, מהגרים מברה"מ, ישראלים וותיקים, יהודים דתיים וגם מבקרי מוזיאונים. את "איציק" היא מתארת כבריון גס ומטריד מינית, ואת צופי האמנות כחבורת קפוצי תחת צבועים ואינפנטיליים. אפשר לטעון נגדה שזה לא ממש מורכב ושהיא לכל היותר מספקת איור קריקטורי של המציאות (מציאות של גזענות, הכוונה), אולם לפעמים גם לאיור קומי פשוט לכאורה יש הרבה כוח. בשבוע האחרון קראתי תגובות רבות של צופים, ביניהם מהגרים רבים מברה"מ, שהעידו על היכולת של הציורים ליצור הזדהות שמובילה דווקא לאי נוחות עצמית. זהו בדיוק ערעור המעמד המוסרי שאת טוענת שלא מתערער משום שהוא משמש ל"אישור הזהות הלבנה והאוניברסלית". כך או כך, אני לא חושב שהדיון (המעניין) שלך באירוניה ממש קשור לסיפור. זה ציור שמתאר את הגזענות הרוסית נגד מזרחים, בלי אירוניה ובלי הפוך על הפוך, ולומר שהוא גזעני זה קצת כמו לומר שהספר 1984 של ג'ורג' אורוול הוא ספר פשיסטי כי הוא מתאר מדינה פשיסטית.

    ג. הטיעון שמרגע שהדימוי נמצא ברשת ולא בתערוכה בגלריה יש לו חיים משל עצמו הוא טיעון הגיוני אך נכון חלקית, משום שהדימוי הזה לא ריחף סתם כך ברחבי הרשת, אלא נלקח מאלבום ספציפי שמציג סדרת ציורים גדולה של ציירת ספציפית, שיש לה שם, פנים וזהות, ויש לה היסטוריה של פעילות אמנותית שכבר הוזכרה בפסקה הקודמת. אפשר לקרוא לדרישה להתייחס לדברים בקונטקסט "אליטיזם", או לחילופין להכיר בכך שכל פעולה בעולם נוצרת במסגרת של קהילות החולקות שיח ומערכות דומות של ערכים ומושגים, וכן שכדי להבין לעומק אמנות ותרבות בכלל צריך ללמוד, לחקור ולחשוב. אמנות במיטבה לא אמורה לרצות את כולם, אלא גם להטריד, למתוח את גבולות המחשבה, להחצין את נוכחותם של פצעים ואף לחפור בהם. זה נכון לגבי צ'רקסקי כפי שזה נכון לגבי הסקר "מה אשכנזי בעיניך" (שלא לדבר על מאמרים של בורדייה), ובדיוק כפי שתמיד יהיו מי שיחוו את הסקר "מה אשכנזי בעיניך" באופן גזעני ומתוך הסכמה ("חחחחח, אשכנזים באמת נראים כמו הגזר שעל הגפילטע פיש!"), או לחילופין סלידה וזעזוע ("אאאהה!! החצופה הזו אומרת שאשכנזים עוברים לדבר בגוף ראשון רבים לקראת החגים!!!111"), ויחמיצו כך את כפל המשמעות, היפוך המבט והקונטקסט הכללי של הפעולה, כך תמיד יהיו אנשים ש"יפספסו" את הפואנטנה של הציורים של צ'רקסקי. זה לא הופך את הפרשנות שלהם ל"לא לגיטימית", אלא לסתם מופרכת. כמה מופרכת? בערך כמו אצל היפסטרים שעושים "שימוש אינפלציוני בז'רגון הביקורתי תוך ריקון מתוכן של מושגים כמו אוריינטליזם, יחסי כוח, קולוניאליזם ועוד".

    ד. אני תוהה האם יש איזושהי דרך לתאר גזענות שלא דרך הסטריאוטיפים שהיא מקדמת. נראה לי שכל אמנות שתעסוק בעניין תעמוד תמיד בפני הסכנה להתפרש "שלא כראוי". את מכנה זאת פעולה של קהילה אליטיסטית ופריבילגית שמעוניינת לבדל את עצמה, ומחמיצה את העובדה שבידול פריבילגי אינו מטרה של דיון תרבותי, אלא תופעת לוואי שלו. במקום לעודד יותר אמנים/ות מיותר חלקים באוכלוסיה לטפל ביותר ויותר סוגיות כואבות שמעסיקות את החברה, את בוחרת לצמצם את גבולות היצירה באמצעות מין "קוד אתי" שיגרום לכך שאף אחד לא יעלב בטעות מעצם העובדה שהאמנות יצרה שיקוף של המציאות המחורבנת שהוא בין כה וכה חי בה. במקום להילחם על הרחבת מעגל הדיון כך שיעשה רלוונטי ופורה יותר עבור יותר ויותר שותפות ושותפים, את מבקשת אמנות שתתאים לכוווולם. בעולם אמנותי כזה אולי תהיה גזענות, אבל אי אפשר יהיה להציג, לכתוב או לצייר אותה, כי תמיד ימצא מי שלא ידע ולא יבין ועלול לקחת ללב. בעולם הזה תהיה רק אמנות שמבוססת על שתיקות קפוצות, סערות כבושות, חיוכים מנומסים וישיבה בחושך, וזה, אם להשתמש במטבע לשון מוכר, מאד אשכנזי בעיני.

    לדעתי. צ'ארלס ו-JANHOLY סיכמו את הדיון. ולא, אני לא אירוני.

    יונתן אמיר, אתה בסדר גמור אתה.

    נראה לי שיש טעות בפסקה השישית –

    "האם […] אני משוללת מ"הזכות" לבקר אותה מבחוץ […]? אם לשפוט על פי הפאניקה ההיסטרית שתקפה את נציגיו של שדה האמנות בפייסבוק, כנראה שלא. אך על פי מערכת האמונות של השדה הסוציולוגי בוודאי שכן"

    לא התכוונת הפוך?

    זויה היא גזענית. וזה שהיא נשואה לשחור לא סותר את זה בהכרח. "מתעסקת" בגזענות- וגזענית בעצמה. בערך כמו אורטל בן דיין.תיקו.

    כל הכבוד אורטל, הכנסת משב רוח רענן לשיח אמנות משתבשל יתר על המידה במיץ של עצמו. השאלות שלך בהחלט נוקבות.

    בציור לא מצוייר "גבר שחור תוקף מינית אישה לבנה", אלא גבר "שחור" (נניח) אוחז במתני "אישה לבנה" ומבקש לנשקה, תוך שפרצופה וידיה משדרים "מצוקה". הפענוח שלך כי מדובר ב"תקיפה מינית" נגזר בעיקר מהזדהות שלך כצופה עם התגובה של הדמות הלבנה, שכביכול משדרת פניקה. אין לדעת מה התרחש בסיטואציה ה"מקורית" (במידה ובכלל הייתה כזאת), וכך נפלת את כצופה בבור הגזעני. את מניחה (כמו הדמות ה"לבנה") כי מדובר בתקיפה, אך ייתכן מאוד כי מדובר במשהו אחר, למשל בחיבה אבהית. כך גם בציור שהדמות הלבנה מנקה את הבית של השחורים (נמאס לי ממרכאות). כל הערך השלילי שאת גוזרת לדמויות הוא אצלך (הצופה) בתודעה. אין כל דבר שלילי "שלעצמו" בדמויות שמנות, שעירות, מוזנחות, מזרחיות, חובבות במבה, אוכלות פלאפל, ואף (וזה יותר פרובוקטיבי) אוחזות במתניים ומבקשות לנשק.

    נו באמת, איך אפשר לטעון שהמוצג בתמונה אינו תקיפה מינית? האם זה ריקוד משותף? חיזור נעים? תגובתך צארלס היא ממש זילזול באינטליגנציה המינימלית של הקורא

    אם היו בחירות דמוקרטיות וניתן היה לבחור מי מיצג אותי במאבק המזרחי, לא הייתי בוחר באורטל. גזענות אמיתית לא פותרים בחפירות נגד אנשים לא גזעניים ברשת. מספיק כבר!

    לגבי הפייסבוק – זו זירה ציבורית בדיוק כמו כל זירה ציבורית אחרת. לא שמעתי שיש משמר שמונע מערסים להגיע למוזיאון או לגלריות. נכון, לרוב זה לא הציבור שמגיע לשם, אבל לרוב הציבור הזה גם לא מגיע לעמוד של זויה בפייסבוק. מי שמגיע זו את, שלפחות לפי מה שעולה מהמאמר שלך פה את ממש באליטה (לא בקטע מעליב) החברים שלנו וגם החברים של החברים שלנו הם מ'השכונה' שלנו ככה שהטיעון שלך שהמרחב שבו הדבר פורסם הוא לא נכון. הפייסבוק הוא לא זירה ציבורית. הוא גם לא זירה פרטית. הוא בין לבין. במובן הזה הוא דומה למציאות. הוא זירה ציבורית עם מסננים (די חזקים) שמעצימים את הבועה שאנחנו חיים בה.

    ודבר נוסף, אני מאוד מסכים עם יונתן ובייחוד שהאמירה שלך על האירוניה, שהיא כשלעצמה מאוד מאוד חזקה, לא רלוונטית פה בגלל שאת עצמך הוכחת שאין פה אירוניה (בפרשנות הכותרות החזקה, שמתבססת על גוף העבודות), ולכן צריך בעיקר להבין מה ייצוג המציאות הזה (המוקצן או המדוייק, זה כבר בעיני המתבונן) עושה. לדעתי מה שהוא עושה זה לעורר דיון. אם אני הייתי מצייר את הציור הזה הסערה הפייסבוקית (שאמנם בעיקרה היא איטלקטואלית-אליטיסטית) שייצרת היא פחות או יותר חלומית ומוכיחה שהציור הזה הוא לא רק קריקטורה ובטח לא סרטון פרסומות ולו בגלל שהוא מוגדר כאומנות, וכן, יש לזה משמעות גדולה.

    הדיון של ביקורת מטעם הסוצולוגיה על שדה האמנות מעניין גם בהקשר לסערה שעורר מאמרה אווה אילוז (סוציולוגית) שבחנה את הפסיכולוגיה כמנוונת פעולות מוסריות ובהן מחאה. גם הפסיכולוגים בדומה לאמנים דחו את הטענות שמופנות אליהן מכיוון הסוציולוגיה כמוצאות מהקשר ושטוחות. זה נראה לי לגיטימי וחשוב לבחון פעולות מחוץ לשדה שלהן ולחשוב אותן ברבדים שונים אולם תחושת ההאשמה התוקפנות ובמידה מסויימת הפרובוקציה שעולה מדבריה של אורטל בן דיין מכשילה את הדיון אותו היא מנסה לנהל.

    אנה: אני חושב שיש הבדל חשוב בין המהלך הסוציולוגי בהקשר הנוכחי, לבין המאבק "סוציולוגיה-פסיכולוגיה". כאן, ה"יריב" של הסוציולוגיה הוא מי המתעקשת לפרש את הציורים כסוג של פעולה מכוונת, לאור נורמות רלוונטיות. הסוציולוגית מערערת על הלגיטימיות ועל הרלוונטיות של הסרים כאלה, ומתוך עמדתה המדעית (או אידיאולוגיה מדענית) מנסה לזהות את משמעות היצירה עם האפקט שלה..
    לעומת זאת, המאבק בין אילוז לפסיכולוגים הוא מאבק בין שתי דיציפלינות ששתיהן כאחת דוחות את ההסבר באמצעות נורמות לטובת הסבר סיבתי. אלא שכפי שאילוז אמרה – הפסיכולוגים מחפשים סיבות פנימיות ובהיסטוריה של היחיד, בעוד שהסוציולוגית מבנים חברתיים ויחסי כוח. אבל אין להם ויכוח על סוג ההסבר – הסבר סיבתי "נטו". הם רק מתווכחים מי נותן את ההסבר הנכון. סימן לכך הוא שהן הפסיכולוג והן הסוציולוגית נוטים תמיד לראות בפעולה "משהו אחר" מאשר הפועל. לשניהם אין בעיה לקבל או להניח שבאופן טיפוסי, אנחנו בכלל לא עושים את מה שנדמה לנו שאנו עושים, וגם הזולת לא באמת עושה את מה שנדמה לנו שהוא עושה.

    אמרת "גזענות במסווה של אומנות". לדעתי, אין כאן שום מסווה. זויה בחרה לצייר סיטואציה. אין כאן גם מטאפורה, כי אין הבדל בין הציור למה שצוייר. הציורים שלה הם רפרזנטציות של הדבר עצמו.
    כך גם אצל בזק, רק שהמדיום שלהם לא אומנותי, אלא פירסומי.
    בשני המקרים לא מופיעה אירוניה: אין מרחק או ניגוד בין המובע בציור למקור.
    קריאת הציורים כאירוניים, ולא כדבר עצמו, פירושה שגזענות הוטמעה (כמובן), והאירוניה משמשת כדי להצדיק את היותו של הקורא לא גזעני, אלא מסוגל לעמדה מרוחקת וביקורתית על הגזענות בישראל.
    אבל,
    ההבדל בין בזק לזויה הוא שבזק רוצה להשיג תוצאות כלכליות – רכישה של שירותים של החברה – תוך שהוא משתמש בדימוי גזעני, ואילו עבור זויה המטרה היא פרובוקציה שמציפה את השאלות האלה בבוטות ישירה, שמפנה זרקור על דימויים דומים – כמו זה של בזק – ולכן האומנות שלה טובה.

    פורטרט של מיליון איש שמיוצגים ע"י בחורה אחת מוכרח להיות מטאפורי

    לגבי המילים שלך אורטל….אלה שכתבת פה…אני מתאפקת שלא לרדת לפסים אישיים…זה קשה.
    בגדול-אנשים כמוך מפחידים אותי……חושך!חושך!חושך!

    אורטל, אני מציעה לך לצייר את הציור שדיברת עליו בסוף. אולי עם דיוקן של סטאלין על הקיר במקום של איווט, או אולי שניהם. לא יודעת, אולי אפשר לחשוב על עוד דברים, אפשר לשאוב השראה לציור מהספרות הרוסית במאה ה-20, במיוחד זו שהיתה אסורה לקריאה בברית המועצות (כמו גם לימוד עברית, התבטאות פוליטית בקול בתוך הבית ועוד).

    לא ברורה לי הפרקטיקה של העלאת ציורים מפרוייקט בעבודה לפייסבוק, זה כמו לצייר ולרוץ לספר לחברה. ה"מהירות" והישירות שמלווה את המהלך הזה, לא יכולה שלא לפגוע ברפלקציה של האמן על העבודה שלו.

    לזכותה של זויה אומר שאני לא חושב שבימינו יש יצירה שאינה לגיטימית.
    נדמה לי שזויה צ'רקסקי פשוט אמנית חלשה.

    היא הצליחה לתפוס תשומת לב בתחילת דרכה עם יכולית טכנית מרשימה, ומאז היא מנסה לזעזע בכל מחיר, לזלזל בצופים ובאוצרים, ולבדוק עד כמה נמוך אפשר להגיע באותו תירוץ של "הפוך על הפוך".
    שדה האמנות מת על פרובוקציות ומתפלש בהן.

    מעולה. אני מאוד מעריך את היכולת שלך לקרוע את מעטה הז'רגון האליטסטי שמכסה על גזענות חשוכה במסווה של אירוניה.

    ראשית, משעשע אותי מאוד שאת טורחת להראות סתירות בין תגובות של טוקבקיסטים ולהסביר זאת כפרדוקס בביקורת עלייך. הרשי לי לסכם עניין זה בציון השערה, שחלק מהטוקבקיסטים אינם אומרים דברים נכונים, או חכמים, או ראויים לתגובה.
    עכשיו לגופו של עניין.
    יש כאן בהחלט אמירה, שאינה פוליטיקאלי-קורקט. ראשית – העיסוק בעימות התרבותי בין העלייה הרוסית לבין הישראלי (המזרחי?) הוא עניין מרכזי בכל היצירות שציטטת. לדעתי, אי אפשר להתווכח עם זה.
    זה שם, זה נוכח, ולא צריך להיות מתחום האמנות כדי לזהות זאת.
    האם עצם העלאת הנושא היא גזענות? לא. זהו נושא קיים. היה וישנו עימות תרבותי. עצם התיעוד של נושא סוציאלי ריאליסטי קיים אינו יכול להיות גזענות.
    האם האמפטיה המובהקת שמשתקפת מן היצירה לצד אחד של העימות (העלייה הרוסית) הופכת את היצירות לגזעניות? לדעתי, לא. היא הופכת אותן לפוליטיות.
    אבל, יש בהחלט משהו גזעני בציורים:
    הצגת הצדדים בעימות באופן סטריאוטיפי מובהק.
    הסטריאוטיפים מסייעים לנו כצופים לזהות בקלות את נושא היצירה (העימות התרבותי), אבל האם די בזה כדי להצדיק את קיומם?
    על פי הציורים האלה – לישראלי (המזרחי?) יש עור שחום, גבות עבותות, שרשר כבד על הצואר, תמונה של באבא סאלי על הקיר, חנות פלאפל, תשוקה לבמבה, הוא הולך בלי גרביים ויש לו דימוי של הנשים הרוסיות כזונות. לעליה הרוסית יש שיער בלונדיני (בדרך כלל), עור בהיר, גבות עדינות ותווי פנים עדינים, כינור, משקפיים, וכדומה.
    הסטריאוטיפים האלה מסייעים להעביר את המסר האמנותי של התמונות – העולה הרוסי נמצא בעמדה מתגוננת – מתעללים בו, מנצלים אותו, חושבים עליו דברים רעים, כלומר הוא בעיקרו: קרבן.
    זאת הפרשנות שלי. כוונתה של הציירת פחות רלוונטית. היצירה מונחת לפנינו, ופרשנות הציירת אינה טובה ומוצלחת יותר מפרשנותנו שלנו.
    השאלה הנשאלת אינה האם הציורים מלאים בסטריאוטיפים גזעניים או לא, אלא האם זה לגיטימי? האם מותר?
    האם המסר והאמירה הפוליטית של היצירה מצדיקים שימוש בסטריאוטיפים גזעניים?
    הסטריאוטיפים האלה מכלילים ופוגעים מעצם היותם סטריאוטיפים. גם אם יש להם בסיס במציאות (ואנחנו יודעים שיש, שביום יום – הסטריאוטיפים האלה קיימים. אנחנו מכירים את הבדיחות, את המקרים, את הגרפיטי, ואת החריטות על קירות בתי השימוש בבתי הספר ובצבא). כשם שכל הכללה פוגעת – גם הם פוגעים. יש ישראלים שמנגנים בכינור, ויש רוסים עם גבות עבותות, ויש בוודאי גם "ישראלים ותיקים" שהם לא פחות קורבן, או עולים רוסיים שהם לא פחות "תוקפן". זה טיבה של הכללה – שהיא מקפחת, מעוותת ואינה הוגנת. המציאות שלנו מלאה בהכללות כאלה, אבל האם מותר לאמנות, שאמורה להתנהג "אחרת" להתנהג כמו גרפיטי? האם מותר ליצירה חתומה להנציח סטריאוטיפים שעולים יום-יום בבדיחות ממקור אנונימי?
    אני אישית חושב שכאשר יצירה היא פוליטית (ואין לי ספק שמדובר ביצירות פוליטיות) הגבול מעט יותר גמיש. אני חושב שכשמנסים לזעזע וליצור פרובוקציה, מותר לפעמים להתפרע גם בכיוונים כאלה.
    איפה הגבול?
    שאלה מצויינת, ואני לא בטוח שיש לי תשובה. ברור לי שאם מישהו יצייר חייל ישראלי בדמות היהודי המכוער והמלוכלך בעל האף הארוך שהציגו האנטישמים, גם אם כוונתו פוליטית, אני אזעם ולא אהיה מוכן לקבל זאת.
    הרבה תלוי בהקשר, ובאינטרטקסט. אם הדימוי המוצג שימש לרדיפת ורצח יהודים לאורך דורות, ברור שיהיה לי קשה יותר להשלים עם השימוש בו.
    ועניין נוסף – אם זויה הייתה עולה חדשה שירדה מהארץ ומפיצה משם את ציוריה אלה – היה קשה לי יותר לקבל את השימוש הזה בסטריאוטיפים גזעניים, אבל היא לא. הציירת זויה צ'רקסקי תופשת את עצמה כישראלית, כחלק מאתנו, והביקורת שלה היא מבפנים. בראיון לא מזמן היא טענה: "זה המקום היחידי שאני יכולה לחיות בו – גם אם לא הכול כל כך טוב". האמירה הזאת יוצרת את ההקשר שבו אני סובלני הרבה יותר, וקל לי לקבל את השימוש בסטריאוטיפים גזעניים באמנות שלה. המסר אינו גזעני, אבל היא עושה שימוש בכלים של סטריאוטיפים גזעניים, ואני מוכן בהחלט לקבל את זה, ואפילו כישראלי, אוהב את זה.
    כמו שהיא עצמה אמרה: "עשיתי פרובוקציה מול הבורגנות והיא התאהבה בזה". כן, זוהי פרובוקציה, אין ספק. בעיניי – פרופוקציה עם אמירה סאטירית פוליטית. הגזענות כאן היא כלי המשמש אותה לצורך העברת המסר האמנותי.
    שלא כמו בפרסומת שעושה זאת כבדרך אגב, וללא הצדקה, אצל זויה השימוש הזה בסופו של דבר הוא לגיטימי.

    להגיד שיש ערסים רוסים זה פוגעני?

    כתוב יפה, אבל חסר לי מימד:

    מה את חושבת על המפגש הזה בין מזרחים לרוסים? בין מזרחים לרוסיות, בין מזרחיות לרוסים, בין מזרחיות לרוסיות?

    ברור לי מאוד שהציורים של זויה צ'רקסקי, לפחות אלה באלבום הזה כי אני לא באמת מכיר אחרים ולא ממש מתעניין באמנות, לא מצליחים להציג תמונה מורכבת של הקומפלקס הזה. אבל גם לבקר אותה ולא להגיד על זה אף מילה יכול ליפול לאותו מקום.

    יש הרבה קווי דמיון בין מזרחים לרוסים – שנינו לא נמצאים במעלה הסקאלה ולא בתחתית המדרג, שנינו סובלים מאותה פסילה תרבותית אבל לשנינו מניחים להתברג למעמד הבינוני – כל עוד נעשה זאת בהתגנבות יחידים, אחד אחד ותוך כדי התבוללות באשכנזים, וכל עוד השכונות שלנו והקהילות שלנו יישארו מאחור.

    לא במפתיע, מזרחים ורוסים פוגשים זה את זה שוב ושוב – משרתים בייחד במג"ב, משרתים ביחד בשב"ס, כלואים ביחד מהצד השני של הסורגים במתקני הכליאה של השב"ס, עובדים שיחד באותם סופרמרקטים ובחברות אבטחה, וכן, גם נתקלים זה בזה בעודנו מטפסים במעלה הסולם, לומדים ביחד במכללות ובפקולטות הפחות-יוקרתיות של אוניברסיטאות, מנסים לחדור אל מוקדי הכוח והשליטה והכסף, מנסים להיכנס למקומות עבודה אטרקטיביים, לפעמים מצליחים ולפעמים רואים איך אחרים חולפים על פנינו מבלי להסתכל לאחור. אין לי סטטיסטיקה, אבל התחושה שלי (והיא כמובן קשורה לניסיון החיים שלי) היא שנישואים בין מזרחים ורוסיות הם נישואי התערובת הכי נפוצים בימינו.

    לא במפתיע, הסיטואציה הזו מספקת הרבה הזדמנויות לשנאה ומאבק על פירורים – זה אולי הטבע האנושי, שהרבה פעמים האנטגוניזם מתרחש בין אלה הקרובים אלינו בדרגות הסמוכות על הסולם, ולא מופנה כלפי אלה שנמצאים הרחק במעלה הפירמידה.

    לא במפתיע, חוזר כאן הסיפור של הצטלבות בין קהילה למגדר. זה בטח לא מפתיע מישהו שמכיר קצת את הפמיניזם המזרחי, שכל כולו מתעסק בהצטלבויות האלו. פמיניסט מזרחי שיודע לנתח באופן ביקורתי הצטלבויות כמו אלו שבין נשים מזרחיות לאשכנזיות, או גברים מזרחים ונשים אשכנזיות, או נשים מזרחיות וגברים ערבים, וכל סיטואציה אחרת שבה לאחד יש כוח במובן מסויים ולאחר יש או אין פריבלגיות במימדים אחרים של החיים – ולכן אנחנו צריכים להיות מסוגלים לנתח באופן ביקורתי גם את המפגש בין הגבר המזרחי לאשה הרוסייה. הפמיניזם המזרחי לימד אותנו לא לצפות לסולידריות בין אלה שנמצאים על אותה סירה בחלק מהמובנים – לא כי זו לא מטרה ראויה להיאבק עליה, אלא כי זו לא תמיד המציאות.

    טוב, חפרתי. עכשיו די. יום טוב!

    אבל חפרת יפה 🙂 תגובה יפה ומעניינת בדיון שלא כולו מלא חום ואהבה.. שא ברכה.

    כתבת כאן דברים של טעם רב ומחשבה טובה. אני מאוד מודה לך.
    מאיר עמור

    חופש הביטוי האמנותי הוא זכות יסוד על פי ערכי הדמוקרטיה בישראל. השיפוט שנעשה אינו על האמנות אלא על האדם העומד מאחורי האמנות, האם קיימת ציפייה שהאמן המציג את עבודותיו לציבור יצייר על פי קוד חברתי-תרבותי מסויים? אם לא יש לאפשר לאמן לבטא את האדמיות שלו מתוך חוויותיו והאמת שלו.

    למרות שאני מסכימה עם יונתן שהציור לא "לגמרי" "ריחף סתם כך" ברחבי הרשת אלא ריחף ברחבי הרשת כן בתור המקום שלו עם ההקשרים, וגם עם המחיר שתגבה הגבלת היצירה על ידי קוד אתי, עדיין יש עובדה מטרידה שראיותיה הן רוב התגובות בשרשורים בפייסבוק- רוב המגיבים פרשו את הציורים כתיאור מציאות ("מדויק") של מצוקת העולה ("אבל אם בדיוק ככה זה היה" "אני רואה תיאור של חוויה"), כשהתיאור המוקצן והקריקטורי והמכוער של המזרחים נעלם מעיניהם. כל המגיבים האלה לא פרשנו את הציור כמדבר ~על~ גזענות ולא הפוך על הפוך וההזדהות שהתעוררה בהם ~לא~ הייתה מלווה באי נוחות. הסיטואציה המצויירת על הדימויים שלה, לפחות ככה נראה מהתגובות, פשוט נספגים אצל רוב האנשים כמות שהם ולכן משפיעים בפשטות על הצופה ביצור או שימור הגזענות. זה מעבר ל"כמה שיפספסו את הפואנטה של הציור" ולא " סתם פרשנות מופרכת" כי זה פשוט האופן שרבים אם לא הרוב, קוראים את העבודות האלה. וזה אף על פי שהן הופיעו בתוך האלבום ואצל האמנית וכו' ואולי הם גם צרכני אמנות מנוסים גם אם לא פרשנים מחוכמים.
    נכון שהציור הוא פרובוקציה שנועדה להציף בשאלות האלה על דימויים ולכן הוא טוב- מה שאמרה רז'יד, אבל נכון גם שהפונקציה הזאת לא פועלת אצל רובנו.

    ניתוח בכלים סוציולוגיים של כל דבר, אמנות, פסיכולוגיה, כלכלה, הוא לא רק לגיטימי אלא אף חשוב והכרחי יעשה.
    ואחרי שאמרתי זאת, הרשומה היא שוב פעם שימוש של אורטל בן דיין בקרדום המזרחית האומללה שהיא מתמחה בחפירה בו, ושדי נשבר לי כבר ממנו.
    אורטל – גם תיבול בבורדיה לא הופך את טיעוניך לקוהרנטיים. מצטער, את לא בקליבר של אווה אילוז.
    מי שיכול להתעלם מביטויי גזענות כה בוטים בחברה שלנו כלפי ערבים, אתיופיים, מהגרים מאפריקה ונשים ורק ביטויי גזעני כלפי "ספרדים" מ 1908 מטרידים אותו(הצטטת)או תיאור קריקטורי של מזרחיים ביצירת אמנות, קשה לי להתייחס לכוונותיו ברצינות.
    יחסי אשכנזים-מזרחיים זה כל כך שנות השישים, עד שמי שמנסה לשמור את זה חי היום, לא יצליח לשכנע אותי בכנות כוונותיו. מצטער.

    אגב. לאיור השפלה בבית הספר יש חלק שני, בו מוצג אותו ילדון יהודי רוסי ומסביבו ילדים נוצרים רוסיים המציקים לו. הם אפילו לא טיפה גרוטסקיים ומפחידים כמו הילדים מהאיור הראשון (אחד אף משתין עליו.). אפילו די חמודים. לו הייתה כאן אמירת "הפוך על הפוך" לא ראוי שגם הם יוקצנו לכדי בהמות מבהילות?

    ובכלל, התגובות לאיורים כבר הוכיחו את כל מה שכתבת. "מדויק." "מה לעשות זאת המציאות". וכ'ו.

    דיון מרתק, הקשור לדיונים שלמים הקשורים לייצוג באופן הרחב של המילה. חשבתי על זה מהרבה כיוונים השבוע וכשאני חוזרת אל הדימוי ומה קורה איתו כשהוא קיים בעולם הגזעני שלנו כשהוא יתום מתיווך אין לי ספק–כן זה דימוי גזעני. אולי האמנית לא, אולי חבריה לא, באמת אני לא מכירה את זויה ומהכרות עם חלק מעבודותיה אין ספק שזה חלק ממכלול. יתכן שהיא חברה בעשרות אירגוני זכויות אדם בארץ ובעולם אבל הדימוי כדימוי מתקיים בלעדיה… והוא דימוי גזעני…. האם יש כאן חוסר מודעות לשיח שלם הקשור במה דימוי עושה בתוך כלכלת הייצוגים בעולם–ג'ונגל בו דימויים חודרים מהר ללא שום תיווך אל התת מודע ויש להם השפעה מטורפת על כל אזורי החיים. יונתן, 1984 זה ספר לא דימוי, תהליך התיווך מתחיל לפני שמילה אחת נקראת בו… דווקא בגלל שזויה מתעסקת עם ייצוגים קבוצתיים אי אפשר להשאיר את הדימוי משולל מההדים שהוא מייצר. סורי אנחנו ב2012 נכתב, נלמד, נרשם, צולם צויר וסופר נושא הייצוגים של זהויות רבות ויש כאן או חוסר מודעות מטורף לקיומו או שיש כאן ניסיון לעורר שוק ברמה המיושנת והקטנונית. (אגב ברקע הגבר החייתי יש ציור של הרב שך, ומגן דוד עצום בחזה שחס וחלילה לא יחשוב הצופה שמדובר בשחור ולא במזרחי) נסו לדמיין שהיה זה פלשתיני, כל אירגוני השמאל היו שועטים, ואולי כבר שעטו לא יודעת. אז כמו בעריכת צילומים ובפרט צילומים המתייחסים לזהויות… קוראים מה דימוי עושה כשהוא יתום משלל דובריו ומקשיבים לרעש שעולה ממנו. לא נראה לי שבמקרה הזה יש צורך בהרבה הסברים. הפוך על הפוך או לא הפוך על הפוך. ולא זה לא הפוליטקל קורקט שאוהבים לנגח בכל צורה זה פשוט מבט אחד ועוד אחד ועוד אחד בציור וכל מה שב"פריים". ומה כל הדיבור הזה על ההפרדה בין סוציולוגיה ואמנות? נו באמת, הרי כל סדרת הציורים הזו של זויה קשורה לסוציולוגיה ובכלל גם כשרותקו צייר את המופשטים שלו זה לא היה מופרד מסוציולוגיה. אז פליז… ודיבורים על חופש ביטוי? משהו דרש מזויה לסגור את הסטודיו? לא, פשוט מעלים שאלות נוקבות ממה שעולה מציור שלה בפרט כשהוא מתקיים באחת המדינות הגזעניות בעולם.

    דפנה את צודקת לדימוי יש כח אוטונומי משלו, שנובע מהערכים הצורניים שלו. ואם האמן רצה שיהיה מרובד וניתן לפרשנויות מרובות, היה צריך להשתמש באמצעים הצורניים שיש לו כאמן כדי להעביר את זה.
    כאן זה לא קורה. שלא כמו בציורים המוקדמים של ז'ויה שהיו מאד מורכבים ומתוחכמים מבחינה צורנית, פה הציורים יורדים לרמה של קריקטורה פלאקאטית
    שמעבירה מסר מאד ברור. ציור כל כך פשטני של גבר מזרחי וולגרי שמטריד אשה רוסיה, עם כתובות בתוך הציור שנותנות הסברים מדויקים במה המדובר. זה בדיוק מה שזה.

    מצטרפת לדעתה של דפנה שלום. זה דיון מרתק שמעלה שאלות שמעניינות גם אותי: השאלה בדבר "מוסריותו של האמן"- אם אפשר להניח שיש דבר כזה. אכן, אנחנו בשנת 2012, שנת הצדק החברתי הגלובלי.
    אני תוהה לעיתים אם אמנים לא יכולים "להתאמץ" יותר- ולנסות לספק תשובות! כן!, תשובות אפשריות במקום רק "לדבר" את "המצב המחורבן" לאוויר.
    כן הדימוי גזעני וזה לא יעזור. הפוך על הפוך, או ישר, עד שהוא יתיישר כולנו כבר עקומים.
    בתמימות ונאיביות (מולדת, אני חייבת לציין) אני מייחלת ומתרגשת, מאמנים שלוקחים את התפקיד החברתי שלהם באופן אחראי. שמכניסים של מומנט "מיטיב" ומעצים אל תוך המציאות שבתוכה הם יוצרים ועליה הם רוצים להשפיע.
    בשנת 2012, לא מספיק "רק" להצביע "על", אלא לספק אלטרנטיבות רוחניות, בדיוק כפי שכפעילים במחאות החברתיות עלינו להתאמץ ולעשות מעשים אמיתיים במציאות ולא רק "לייקים" ו"שרינג" בפייסבוק.

    אמנים כמו סנטיאגו סיירה, וים דלווי ודמיאן הירסט, מייצרים פעולות אמנותיות אשר מעלות שאלות "על" מוסריות, אך גם מטילות בספק את המוסריות של האמנים עצמם, כשסנטיאגו סיירה מקעקע פליטים בשקל כדי "להצביע על" המנגנון הקפיטליסטי הרקוב, כשוים דלןןי מקעקע חזירים תמימים כדי "להצביע על" החברה הכלכלית המסואבת, כשדמיאן הירסט "פורס" חיות לפרוסות מרהיבות עין כדי לדבר על אסתטיקה….נו, זו באמת שאלה שאין לי עליה תשובה, האם אמן (או כל אדם בכלל) יכול להיות אירוני ומרוחק מוסרית מן המנגנון בו הוא משתמש?
    השורה התחתונה: ציניות היא רעה חולה.
    הייתי רוצה להציע להציע- להוציא את ה"אירוניה" וה"ציניות" ממנגנוני ההתנהגות שלנו. הייתי רוצה לראות אמנות יותר כנה.
    אני מודעת לעובדה שזהו סגנון תקשורת פופולרי ברחבי העולם, אבל רבאק-
    הוא לא מוביל לשום דבר טוב.
    באמת.
    והוא גם מכסה על אמת מרה יותר…שאותה על כל אחד לגלות עבור עצמו.

    בהמשך למה שכתבתי לא הרב שך… מן הסתם ציור של כפי הנראה הרב עובדיה יוסף… הפוך על עפוך אמרנו?

    אני חושב שהטיעון האחרון לא תופס. (א) כי המקרים של הטבעת ילדים על ידי הוריהם מאז שנת 91 הם כל כך מעטים ואי אפשר לבסס על זה טיעון, לעומת זאת, יש מאות אלפי מקרים של הטרדות מיניות של נשים בישראל בשנה, ואחוז מאוד גבוה מהמקרים האלה הם שגברים ילידי ישראל מטרידים נשים ממוצא רוסי; (ב) עד כמה שידוע לי, אלי פימשטיין שהטביע את הבת שלו באמבטיה לא היה רוסי, אלא יליד ישראל, אז זה בכלל מפריך את הטיעון שהטבעת ילדים על ידי הוריהם נעשתה רק על ידי רוסים. חוץ מזה, לצערי הרב, היו כל מיני מקרים של רצח של ילדים על ידי הוריהם, לא באמצעות הטבעה והם קרו בכל העדות בישראל ובכל המעמדות.
    בכלל, באופן כללי, יש להיאבק בתופעה של אלימות נגד נשים, ונראה (זו כבר הפעם השנייה) שהכותבת נמנעת מלגנות אלימות נגד נשים, כאשר היא מזדהה מעמדית ואתנית עם התוקף, ומעדיפה להאשים את הקורבן בגזענות.

    ישנם שלושה דברים חשובים וקצרים שיש לי לומר על הדיון, היצירה והביקורת. ראשית, ישראל היה מדינה שמטפחת גזענות ועל כן יש גזענות בישראל. יש גזענות ממסדית וממוסדת. יש גזענות דתית ועדתית. יש גזענות מתייפפת ומתממת. יש גזענות אלימה ומאיימת. בקיצור ישה הרבה גזענות. הבעיה הקשה ביותר היא ייצגוים אמנותיים של גזענות.
    הבעיה השניה היא שערסים כבר יודעים אנגלית. זאת אומרת העולם הוא אחד. גם אם אתה לא מוזמן או מוזמנת אל תוך האולם אין הדבר אומר שאינך יכול/ה לדבר על מה שמתרחש בתוכו. הדיבור על מה שמתרחש בתוך האולם הוא חלק מההתרחשות. אין עמדה שהיא מחוץ לויכוח. כל העמדות הין התייחסויותיות, קשורות ומשפיעות הדדי. אורטל בן דיין היא חלק מהויכוח בדיוק כמו שהציירת היא חלק מהטיעון. הכל דביק. כמו מסטיק שנדבק לנעל ביום קיץ חם. אי אפשר להיפטר ממנו ואין ממנו מנוחה.
    הנושא השלישי הוא ההיבט ההיסטורי של הדברים. מה יאמרו הנכדים של איציק בעוד שלושה דורות על המאטאפורה של ההגירה הרוסית לישראל? לפתוח את השורות ואת המילים. אם חשבתם שאמנות פירושה ליטוף ה"עצמי" אמנותכם אינה אומנותכם. בישראל יש גזענות והיסטורית הגזענות הובילה למקומות קשים. אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בישראל. הבעיה אינה אמנות. הבעיה היא הגזענות על כל סוגיה, סייגיה וצורותיוה.

    ביום שרמת החינוך לא תהיה תלוית מצב כלכלי של מועצות והורים אלא שווה לכולם (דהיינו, בית הספר בית שני במסגרתו לומדים עד חמש, וכולל בתוכו ארוחות צהריים מסודרות וחושף כל חוג אפשרי וברמה גבוהה לכל הילדים ובכך מעשיר את הילד ומנתק אותו מתחלואות הרחוב והבית עד להגיעו לארוחת ערב משותפת עם בני משפחתו, יצמח דור שגורלו יהיה תלוי יכולות מולדות ולא תוצר של תקדימים וחולשות כלכליות ומנטליות. דור שאף אחד בו לא יעז להתנשא על חברו, דור בו לא יהיה מקום ל"יפי נפש" המחלקים מזון למשפחות נזקקות (לא תצריכני לידי מתנת בשר ודם) דור הומוגני שיהפוך את החברה הישראלית לאיתנה ובהחלט תחסוך הון עתק למערכת המשפט ושלוחותיה. כל עוד המדינה מכריזה על עצמה כנאורה וערוכה כמו עולם שלישי, צדק חברתי ישאר בדמות פוסטים המתיימרים לעשות אנליזה חדשות לבקרים ומספקת התעסקות במילים ולא בבני אדם

    חשוב שדיונים מעין אלה יעלו, אבל נדמה שחבורה של אנשים שיושבים ומחכים כל היום לעוט על דימוייים שנדמים בעינהם כגזענים והם מציגים את עמדתם כעמדה סוציולגית ביקורתית שמוצגת לטעמי באופן מטעה כ"ביקורת חברתית ומוסרית הלכה למעשה" מרדדת את הדיון. השימוש בטענות דמגוגיות ובמשחקי שפה (שמוצגות כאילו היו טענות מתמטיות) ובתיאוריות פוקויאניות ובורידיאניות גם הם מטעים. בורדייה עצמו הציג תפיסה מורכבת ביחס ל"שדות". לשיטתו ישנם מגוון של אפשרויות ביחס שבין השדות לחברה והגיונות פעולה שונים יכולים להופיע בעת ובעונה אחת. אין ספק שלשדה האמנות יש אנטרס לבדל את עצמו, אבל הכתיבה של אורטל מדגישה כיצד גם השימוש בכלים סוציולוגים נובע לא פעם מאידאולוגיה ואנטרסים שנוגעים ביחסי כוח. בהקשר זה כדאי מאוד לעיין בספרה של הסוציוליגית גרסיאלה טרכטנברג "בין לאומיות לאמנות" (ירושלים, תשס"ו) שבוחנת את שדה האמנות המקומי מנקודת מבט סוציולוגית, מקעקעת את השקפת העולם ה"אידאולוגית-השתקפותית", ודנה בהרחבה ובאופן מעמיק בהבדלים שבין תפיסה "אמנותית" לתפיסה "סוציולוגית".
    הניכוס של מאמריה החשובים (והשנויים במחלוקת – לא רק בעולם האמנות – יש לומר) של חינסקי במסגרת השיח הזה ממש מעצבן. כל מי שיקרא את מאמריה של חינסקי יווכח שהם בנויים על בחינה מדוקדקת – לא של הדימויים והפעולות או של המרחב הפיסי או בו הם מוצגים – אלא בעיקר של השיח שמישמע אותם. במרכז דיוניה של חינסקי עולה השאלה כיצד השיח ממשמע את הדברים (למשל אצל האוצרים גדעון עפרת ושרה בריטברג-סמל), ובמסגרת זו היא הציגה "כיצד חברה יוצרת אמנות בצלמה וכדמותה".
    ציד המכשפות הזה לא יוצר דיון מעמיק, אלא דיון רדוד (גם אם רהוט) שבו כל מה שנתפס כבעייתי (דימויים נאצים ואנטישמיים, פורנוגרפיה, ועוד) מוקע כ"גזענות במסווה של אמנות". ציור בעל מאפיינים גזעניים כמו גם שימוש באיקונוגרפיה אנטישמית אינם מייצרים בהכרח פעולה של גזענות. צלב קרס במוזיאון (או דימוי שלקוח מההקשר הזה גם אם הוא מוצג בפייסבוק), אינו ניאו-נאצי בהכרח, ושימוש בפורנוגרפיה במסגרת יצירת אמנות אינו מייצר בהכרח דה-הומניזציה או השפלה. הפרקטיקה המרדדת שמתייחסת לשאלה האם מדובר בגזענות או שמדובר ב"דיבור על גזענות" כשאלה מיותרת ופשטנית, היא נסיון לרפות שבר גדול על נקלה. הדרישה של הכותבת לייצר בגוף העבודה את הרפרנס שידגיש את הכיוון שממנו היא נוצרה (כמו שהיא מוצאת בשיר של מתי שמואלוף) מזכירה לי שוב ש"כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים". אורטל, בסופו של דבר אני מסכים עם הרוח העולה מדבריך בנקודה משמעותית אחת – יותר ממה שחשוב מה חשבה האמנית כשיצרה את העבודות, חשוב מה מוצאים הצופים ביצירה. אבל גם את הצופים הללו אני לא מציע לצמצם ולנכס לטובת מלחמות תרבותיות – חשובות ככל שתהינה.

    אני מוכנה לזה שכל יצירה אמנותית תנותח בכלים סוציולוגים בתנאי שכל טקסט סוציולוגי של אורטל דיין ינותח בכלים אמנותיים-אסתטיים.

    אני לא ראיתי את תעודת הלידה של איציק. לכן, אני חושב שמי שנגועה בסטריאוטיפים זו המבקרת עצמה, שמייד הסיקה שבגלל קצת שערות ומגן דוד מדובר במזרחי וברוסייה. תתביישי לך, גזענית, על הדעות הקדומות שלך! אולי מדובר באדם שמוצאו מסביליה, או מרומא? אולי בולגרי בכלל (ויש שחומים גם בגיאורגיה)? מי התעסק פה בגזעים ומוצאות עד שהגעת עם הרעש והצלצולים? כולה ערס מתחיל עם בחורה, איך אמרו האשכנזים האלה, ווט יו סי איז ווט יו גט (או משהו כזה).

    לגבי הגזענות-יש גזענות. זה ברור ואני לא חולקת על זה לרגע. אבל איך לחזק את החלוקה בין אשכנזים ומזרחים עוזרת לגזענות ? יש גזענות כלפי ערבים, שחורים, נשים ועוד. אין גזענות אחת יותר חשוכה מאחרת. גזענות היא גזענות היא גזענות.

    האם המוצא של סבינו וסבתינו יותר משמעותי מהמקום בו גדלנו, מהחינוך אותו קיבלנו? האם יכול להיות אשכנזי שהוא מזרחי לגמרי? כלומר מקופח, מוחלש, וזר? יכול להיות שמי שגדל פה הושפע מהמון דברים שעיצבו את האישיות שלו שהיא גם אשכנזית וגם מזרחית? יכול להיות שעברו מספיק שנים שיאפשרו לרענן את השיח ולהתכז בצורות החדשות שלו?
    אם היינו יכולים להתבגר ולהתרכז בשאלה המעמדית, היינו יכולים לכוון יחד את האנרגיות ולהיאבק ולשנות את המציאות.
    לגבי האמנות- אם כוונת המשורר לא משנה יותר, כפי שמאמרה של א.ב.ד מעיד, ואם המרחב הציבורי כל כך פרוץ וכל דיון לגיטימי, אז בואו נראה למונדריאן החלאה מה זה צריך להיות לבן על לבן???!!!1111
    או יותר מזה- למה הקירות בעולם לבנים? ולמה אין פרחים שחורים?

    הפשטנות, הצדקנות והפוליטלי קורקט שולטים בשפה של א.ב.ד ואלו האוייבים הגדולים ביותר שלנו שמנחים את צורות התקשורת החדשות המקלות כל כך בעניין ההתלהמות והתוקפנות. שורות הסטטוס הן האוייב שלנו במלחמה נגד השטחת השיח והדיון.

    ושא.ב.ד כותבת על למה ציוריה של ז.צ גזענים זו טענה לגיטימית, כל עוד איננה שוללת על הסף את כל תולדות האמנות ואת כל שאר הפרשנויות, אלא מציעה לנו קריאה נוספת, בשיח שמתחבר לסוציולוגיה ולמצב חברתי. אך כשהיא בוחרת לסיים את המאמר במתן ציטוט של כביכול עובדה סטטיסטית ששלחה מינה צמח מהגמלאות, בה היא טוענת כי העליה הרוסית היא המובילה בהטבעות ילדים- זה גזעני יותר ואלים ומדכא יותר מכל רישום של בולבול שחור.

    לבן על לבן זה של מלביץ.

    רז'יד-
    כתבת:
    "ההבדל בין בזק לזויה הוא שבזק רוצה להשיג תוצאות כלכליות – רכישה של שירותים של החברה – תוך שהוא משתמש בדימוי גזעני, ואילו עבור זויה המטרה היא פרובוקציה שמציפה את השאלות האלה בבוטות ישירה, שמפנה זרקור על דימויים דומים – כמו זה של בזק – ולכן האומנות שלה טובה"

    וזויה לא עושה זאת עבור כסף ויוקרה? היא עושה אמנות "בשביל לעורר דיון" ? איפה את חיה? מה התפישה הנאיבית הזאת של אמנות?

    […] השבוע האחרון ברשת סיפק דוגמאות רבות לסינדרום המוסר הכפול, אחת מהן היא  ההתגייסות של השמאל למען דרור פויר שמאוד נפגע מהמם ששחר אבן דר מנדל עשה עליו. פויר, כתב טור פרובוקטיבי בשם "לו הייתי דיקטטור" בו הוא מצייר ספק באירוניה ספק כפנטזיה את האוטופיה הפשיסטית של מדינה מנומסת.  אלו שקמו לגונן עליו השתמשו  בקו ההגנה האהוב על השמאל:  הגנה מחמת אירוניה. (לכל עניין האירוניה שהפכה למטא הסבר  לכל מופע גזעני בשמאל  ראו כאן וכאן) […]

    ניתוח מצוין ומדויק ושכל ה'נאורים' כאן (משמאל ומימין, אשכנז ומזרח) יטלו קורה ויקראו לילד בשמו. זו הייתה אומנות חדה, חודרת וגזענית להפליא.
    כל הכבוד.

    בתור גבר מזרחי אני אומר שהרבה מילים שפכת פה ומה שקורן מכולן הוא הגזענות שלך עצמך. ומה מונע בדיוק מ"איציק" לא להיכנס לתחום הגלריה ולהישאר בתחום השווארמה? אותה תרבות ששמה אותו כעובד בשווארמה עם תמונה של הרב על הקיר והמגן דויד על החזה השעיר, חרמן ושוביניסט.

    התרבות הזו קיימת אם תתכחשי לה או אם לא. היא לא תופסת לגבי כל המזרחים אבל כן על אלה ששייכים לה. הביקורת שהאמנית מעבירה פה היא לא נגד עדות המזרח אלא נגד הזרם המסוים הזה בתרבות הישראלית והוא בהחלט הרויח ביושר את הביקורת הזו. בכל אופן, בתור גבר מזרחי אני ממש לא מרגיש נפגע מהביקורת ואין לי שום בעיה להצהיר שאני לא רוצה שכל הערסים יבואו. המשוואה מזרחי=ערס פשוט לא תופסת ואני לא מרגיש נפגע.

    בתור מישהי שהייתה בנעליים של האמנית, ושהציקו והתעללו בה כל הילדות כי היא "רוסיה" (למרות שנולדתי בארץ להורים רוסים) התיאור שלה מדויק. ככה נראו האנשים שהציקו לי. מה לעשות, הם היו ערסים, מזרחים. מצטערת שאני לא מייפה את המציאות. אבל מי שלא חווה את הגזענות הזו לא יכול לבקר את מי שכן.
    ברור שיש גזענות מצד אשכנזים, מצד רוסים, יש המון , אבל זה לא מה שהאמנית חוותה ובסך הכול היא משקפת את החיים שלה, ושל הרבה עולים ויוצאי בריה"מ.

    סביר להניח שההעלבות בגין רוסיותך באה על רקע אמירות גזעניות שרוסים אומרים על מזרחים. זה לא סוד שקצת אחרי שהגיעו לכאן, חלק מהרוסים התחילו להעליב מזרחים כמנהגם של חלק מהישראלים. הם ראו שהם יכולים לנסות להעלות עת עצמם על חשבון אחרים. הם ראו שגזענות כלפי מזרחים היא מקובלת בהרבה מקרים והחליטו לחגוג על זה ולגרום לכולנו להבין שהרוסים הם הגזע הנבחר. המזרחים ככלל דוקא קיבלו יפה מאד את המהגרים הרוסים, אך משנוכחו לדעת שאלה מחזירים להם טובה בצורת קריאות "מזרחייים ערסיים בלד" חלקם (ולא כולם לצערי) קלטו שחבל להמשיך בנסיונות לקליטה חיובית של המהגרים. וכך נגמרו להם החתונות המעורבות והשכנים החמים שמביאים אוכל למהגרים מהקומה למטה, יש גבול לכמה אפשר להיות פראיירים.

    ול"ירו"- האם מראם החיצוני של ה"ערסים" בציוריה של זויה צ'רקסקי, צבעם השחום, השיערות על החזה והגורמט, אינם מצביעים בעינייך על היות ה"ערס" של זויה צ'רקסקי מזרחי? די לתמימות. ב"מזרחית" המלה "ערס" לאו דוקא מתארת מזרחים, אך ב"רוסית" היא מתארת רק אותם. שים לב לציורים. האם באמת אינך שם לב למאפיינים המזרחיים?

    […] מספר חודשים פורסמה ב"ערב רב" ביקורת מכיוון סוציולוגי על סדרת ציורים של זויה […]

    […] אורטל בן דיין מאמר באתר "ערב רב" תחת הכותרת "אל תעלו אמנות לפייסבוק, כל הערסים יבואו". במאמר היא מנתחת ציור בשם […]

    אין מה לעשות, האמנות במקרה זה משקפת (בהקצנה קריקטוריסטית, אמנם) מציאות עגומה – שבאמת לא נעים להציץ בה.

    במציאות הזו, היתה (ועדיין קיימת) גזענות כלפי העולים מחבר העמים ("רוסים" בלשון העם) – והגזענות הזו הייתה (ועודנה) נפוצה מאוד בעיקר (גם אם לא רק) בקרב יוצאי עדות המזרח, שבמקרים רבים לא היו ביישנים ומודעי PC מספיק כדי להסתיר אותה (אצל חלקם זה אפילו הייתה ממש אידיאולוגיה של קנאה ונקמה על הקשיים שחוו הם עצמם, או הוריהם, כשעלו לארץ). הגזענות הזו לא היתה איזה דבר נדיר כמו מקרה של אם שמטביעה את ילדיה באמבטיה, אלא דבר נפוץ מאוד שהרבה מאוד (אם לא כל) העולים נתקלו בו, פעמיים שלוש בשבוע, ברחוב, באוטובוס, בתור לקופה בסופר, או בדואר, או בבנק, או בלשכת התעסוקה – ובטח שהתעללו בהרבה ילדים "רוסים" שהגיעו לבתי ספר בעירות פיתוח, ובטח שהרבה עולות בלונדיניות קיבלו הרבה הצעות מגונות מאנשים שזופים עם כרס, שרשר וגורמט שלובשים כפכפים ומכנסי ברמודה…

    אני מניח שהכותבת, כנושאת את לפיד האנטי-גזענות מטעם "המזרחים", מאוד לא אוהבת לראות את "בני חסותה" – שהם, כידוע לכל, קורבנות הגזענות האשכנזית הלבנבנה – מככבים ביצירת אמנות כמקרבנים גזענים בפני עצמם, ובמקום זאת היא הייתה מעדיפה לראות את התמונה הרגילה של בחורה שחורה שרויה במצוקה ודיסאוננס תרבותי, כשאדוניה הלבנים משפילם אותה ומנצלים את מצוקתה (אני משער שאמנית שהיתה מציירת תמונה כזו ודאי לא הייתה זוכה לתאור "גזענית")…

    ציורים מעולים!

    מזכיר ממש את תעמולות הנאצים…(:

    1 כל הסיטואציות שמתועדות בציורים האלה הן אמיתיות, והתרחשו פעמים רבות. האם התיעוד הזה צריך להיקרא גזענות? על מה? על הבלטת המוצא של הפוגעים? התשובה היא לא.

    2 מספר פעמים את קוראת לעליה הרוסית "הגירה". זהו ביטוי לגזענות שלך, הרי לעליית עדות המזרח בשנות ה-50 וה-60 את לא תקראי "הגירה", עלק הם היהודים "האמיתיים", והרוסים באו בגלל נקניק. אז לא, הרוסים עלו מתוקף חוק השבות – חוק יסוד של מדינת ישראל, שמותקף כן ע"י השמאל הקיצוני וכן ע"י הציבור הדתי-מסורתי שרובו מזרחים.

    אז מי כאן הגזען?

    מדהים איך שאת ממסמכת את דברייך חסרי הבסיס עם כל מיני בורדייה שהיו מתהפכים בקברם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *