פוסט-ציניות

בעבודתה של יעל ברתנא יש קריאת כיוון בלא ויתור על קצוות אמנותיים פרומים. הצגתה של התערוכה כפתיח לעשיה של המנהלת החדשה של המוזיאון, לעומת זאת, נידמית בעקר כלוליינות שאינה מבשרת טובות לעתיד המוסד.

הצגת טרילוגיית העבודות "…ואירופה תוכה בתדהמה" של  האמנית יעל ברתנא בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב מקבלת משמעות אקטואלית מצמררת במציאות הישראלית של גזענות וטרור המופנה כנגד אורחים ופליטים מאפריקה בתקופה האחרונה. מעבר להקשר האקטואלי שלה, התערוכה מציגה באור נוגה את אמנות השמאל הקנונית בישראל. אמנם העבודות נוצרו בהפקות קולנועיות מורכבות ועתירות תקציב, ובכל זאת נדמה כי בהקשר הישראלי הן מבטאות בעיקר סוג של ריפיון רוח שאינו משכיל להציע אלטרנטיבה הומאנית למציאות הלאומית שלנו כאן.

אין ספק שהטרילוגיה של ברתנא מורכבת בהרבה מעבודותיה הקודמות. בעבר הציגה ברתנא את "הצהרה" (2006), שבה נראה גבר שחום-עור שרירי ומסוקס השט לסלע אנדרומדה שניצב בים מול העיר יפו. הדמות מחליפה את דגל ישראל המוצב שם בעץ זית. הצילום והבימוי של העבודה מושתתים על ויזואליה סובייטית וציונית תעמולתית, אך אינם מחדשים הרבה מעבר לכך, והרעיון הדיכוטמי שבו עומדת הציונות והלאומיות מהעבר האחד והמקומיות הפוסט לאומית מהעבר השני (המתבטא בסרט בהמרת הדגל בעץ הזית), בוקר ועורער כבר רבות בשיח התיאורטי של הלאומיות. בעבודת הווידאו "מלכי הגבעה" (2003), צילמה האמנית ספורט אתגרי של גברים על חוף הים. הג'יפים הנראים בעבודה עולים ויורדים בדיונות (ולפעמים נתקעים), ויוצרים תחושה של ספורטיביות רפטטיבית מהנה עבור הגברים שבסצנה, אך נדמית כחסרת תוחלת עבור הצופים. הצילום והעריכה של העבודה מעניינים ואין ספק שהיא שמה את האצבע על פרקטיקה שאינה נגלית לעין בדרך כלל.

יעל ברתנא – מתוך "חומה ומגדל"

בתערוכה "Short Memory" שהציגה ברתנא במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (2008, אוצר: סרג'יו אדלשטיין), הקבילה האמנית בין סרט התדמית הציוני שיצר הלמר לרסקי בשנת 1935 לעבודה שיצרה האמנית עצמה בשם "מחנה קיץ" (2007).  מצד אחד של המסך הוקרנה גרסה ערוכה מתוך חלק  מהסרט של לרסקי, ובצדו האחר הופיע תיעוד של תהליך שיקומו של בית פלסטיני שנהרס על ידי צה"ל. הבית שב ונבנה על ידי תושבי המקום בסיוע קבוצת מתנדבים מישראל ומאירופה. הסאונד המשותף לשתי העבודות מוצלח מאוד (פס הקול נערך, שוכתב ובוצע מחדש על בסיס המוסיקה שבסרט המקורי של לרסקי), ותעתועי העריכה יצרו סיפור מעניין מקטעי החומר התיעודי. גם שם העבודה, "מחנה קיץ", נוסך רוח הומוריסטית בתוצר; הומור משובח אירוניה מאתגרת, ועיסוק מודע בקלישאות, מאפיינים את עבודותיה של ברתנא. ולמרות כל אלה – העימות בין הדימוי הציוני של בניין הארץ ומיתוס היהודי החדש לבניה החותרת תחת הכיבוש הישראלי בשטחים הוא נדוש, והתוצאה מייגעת ממש.

ההידרשות של ברתנא לנושאים מרכזיים בשיח האמנות הפוליטית והמגדרית בישראל, שמסתכמת לא פעם בביטוי ויזואלי לרעיונות ידועים, עלה בעוז בעבודת הוידאו "פרופיל" (2001), שמציגה שלוש דקות של אימון ירי של חיילות במטווח. המשפט "הנשק פרוק, בדוק ונצור" חוזר ונשמע לאורך הסרטון, המתאר בלולאה חוזרת מציאות של צייתנות לשררה בד בבד עם פרימתו. שירות החובה של נשים בצבא בישראל שנדון ביצירה, מאזכר שאלות פמיניסטיות עכשוויות (כגון השתלבות נשים בתפקידי לוחמה בצבא) אך לא נוסק הרבה מעבר לכך.

בפרספקטיבה כרונולוגית מכלילה אפשר להציע תאור של התפתחות של יצירתה של האמנית – מיצירות שלוקחות רעיון שמאלני רגיל או מתבוננות בביקורתיות צפויה בתופעה אך עושות זאת באופן אסתטי, ועד יצירה שתכניה לא תמיד מחדשים הרבה, אבל ההומור, פס הקול והנרטיב שלה מציעים משהו לא טריוויאלי. הטרילוגיה המוצגת כעת בתל אביב ממשיכה במידה רבה את הקו ההתפתחותי הזה. היא כוללת שלושה סרטים: "מארי קושמרי" (2007), "חומה ומגדל" (2009), ו"התנקשות" (2011). העבודות עוסקות בפעילותה של תנועת רנסנס מומצאת הקוראת ליהודים לחזור לאדמת אבותיהם בפולין. למעשה, ברתנא יצרה עבודות וידאו העשויות לתפארת אך אינן מחדשות הרבה מבחינת המדיום, כשגם הרעיונות העולים מהן אינם משדדי מערכות, לפחות מבחינת עולם האמנות המקומי. יש כאן אמנם עיסוק מעניין באסתטיקה פשיסטית, אך בסופו של דבר מדובר בסרטים ליניארים קצרים, אף כי מעניינים ולרגעים גם מרגשים. דיאספוריזם (אצל ברתנא, עם אזכור איקונוגרפי של המזוודה כסמל לכך), רב תרבותיות ופוסט-ציונות מוכרים במחוזותינו עד מאוד. בתווך, באופן מעניין יותר מהדהדות בעבודות האפשרויות האחרות לפתרון "בעיית היהודים" שעלו בעבר (נושא שטופל לאחרונה גם בתערוכה "לאן?" שאצרו אודי אדלמן, אייל דנון ורן קסמי-אילן במרכז הישראלי לאמנות דיגטלית בחולון).

הצגת העבודות מלווה בתערוכה גם בגימיק (אף כי גימיק מענג) – כרזות אדומות בכמה שפות של מניפסט ה"תנועה" החדשה בשילוב סמלה מוצעות למבקרים. בעבר הוסיפה לכך האמנית גם כרזה המתארת סכמות של הוראות בניה של ישוב "חומה ומגדל" בשיטת "עשה זאת בעצמך" (חומה ומגדל כסמל מוצג בסרט השני בסדרה, ולאחרונה גם במסגרת המחאה החברתית בארץ). מעבר לפרטים כאלה או אחרים, בהקשר המקומי, העבודות של ברתנא  נותנות לא פעם תחושה של גלישה לרמת קוריוז בניסיון לקלוע לטעם אירופי של ממסדי האמנות, המבקרים והקהל, מתוך ידיעה שכל מסר "רב-תרבותי" או ביקורתי בהקשרים ישראליים ויהודיים יזכה את היצירות בתשומת לב והכרה מיידית.

למעשה, כוחן של העבודות  הנוכחיות של ברתנא  אינו רק בשימוש המוקפד  במדיום – הן ממריאות בעקר עקב הזרימה בין הוידאו ארט למיצג, כהיפוך מורשתה של אמנות הוידאו כנובעת מהמיצג ומתעדת אותו. ברתנא לא הסתפקה בהצגת העבודות בחללי אמנות אלא הקימה תנועה סמי-ממשית שכאילו חותרת להחזרת היהודים לפולין ("התנועה להתחדשות היהודית בפולין", JRMiP), וממש לאחרונה אף התקיים קונגרס התנועה בביאנלה בברלין. הזליגה המרתקת שבין וידאו ארט למיצג מוחרפת בעבודות עצמן שמערבות בין בדיון למציאות. למשל: הנואם הקורא ליהודים לחזור לפולין בסרט הראשון בטרילוגיה הוא סלאבומיר שיירקובסקי – פעיל שמאל פוליטי ממשי שמאמין בקריאה שהוא מציג בסרט. בסרט השני נראים עוברים ושבים המביטים במחזה המבוים, וגם המציאות הממשית של כיכר העיר בוורשה היום לא הועלמה מהפריימים. ירון לונדון המספיד את מנהיג התנועה בסרט האחרון בטרילוגיה, מסביר מדוע רעיון השיבה לאירופה אינו מקובל עליו. הטקסט שהוא מקריא נכתב על ידו ונדמה שהוא גם מייצג את דעתו האמיתית.

יעל ברתנא – מתוך "חומה ומגדל"

הזליגה בין האמנות למציאות הממשית קיבלה משמעות מרכזית בעצם העובדה שהעבודות נבחרו לייצג את פולין בביאנלה האחרונה בוונציה (אוצרים: סבאסטיאן קיצ'וקי וגלית אילת), וזאת למורת רוחו של קַז'ימֵז' מיכַל אוּיאַזדוֹבְסקי, שר התרבות לשעבר של פולין. זו אכן הברקה של ממש. יש כאן אקט מושגי ראשון במעלה שנותן קונקרטיזציה נפלאה לרעיונות העולים בעבודות עצמן. כך, העבודות אינן רק קוראות לחזרת היהודים לפולין, אלא גם "מממשות" זאת. ברתנא לא רק מדברת אלא גם "עושה". דא עקא, האקט שהתממש בוונציה בעוז, אינו מתממש בתערוכה בתל אביב כלל וכלל. בהצגת העבודות בחלל המוזיאלי בתל אביב נותר רק איזכור ל"דבר האמיתי".

ההבדל בין המשמעות שעולה מהעבודות של ברתנא כשבוחנים אותן בהקשר הישראלי-פלסטיני לעומת משמעותן בהקשר הפולני (והאירופאי בכלל), מתחדד בעיקר על רקע העובדה שבהקשר הפולני הטיפול של ברתנא ברוחות הרפאים מהעבר נדמה כחתרני, מערער, מחדש ומאיר עיניים. כך בכל אופן לדברי האוצרת הפולנייה יונה מיטקובסקה שמציינת במאמרה המופיע בקטלוג התערוכה בוונציה שהעבודות של ברתנא לפעמים הולכות בעקבות התהליכים החדשים שעולים בשיח הפולני, ולפעמים נדמות כרצות מעבר להם. בדומה, התיאורטיקן בוריס גרויס טוען שם שבכל הנוגע למרחב האירופאי העבודות הללו הן "אירוע מדהים". לכותב שורות אלה אין אפשרות לבחון טענות מעין אלה באופן ביקורתי. בהקשר הישראלי המתוחם, נדמה שסך העבודות שבתערוכה  על אף איכותן העניין הרב שיש בהן, אינן מייצרות  רגע יוצא דופן או תרומה  ביקורתית משמעותית מעבר לשיח הביקורתי השגור והמוכר.

אם כי זו הפעם הראשונה שהעבודות מוצגות בישראל בכפיפה אחת, בכל זאת חשוב להזכיר שכולן הוצגו באופנים שונים בישראל בעבר. בנוסף, אף שלא מדובר  במיצבי וידאו של ממש (עבודות שבהן החלל שבו הן מוצבות אימננטי להן), ההצבה הטובה מעשה ידיו של  האדריכל אורן שגיב יוצרת שם מרחב המכה בצופה. ובכל זאת לא בטוח שהעבודות הללו נראות פחות טוב או מובנות פחות כאשר הן מוצגות בסינמטק או בבית קולנוע זה אחר זה.

וכאן אנו שבים לעשיה ה"חוץ אמנותית" ולמשמעות שהיא מקבלת בסאגה הזו. אומר כך: כשם שהמעשה של האמנית כשבחרה לייצג את פולין בביאנלה הרים את העבודות, כך גם יש משמעות גדולה לבחירתה של סוזאן לנדאו, המנכ"לית והאוצרת הראשית החדשה של מוזיאון תל אביב, להציג את העבודות הללו מיד עם כניסתה לתפקיד. שרת התרבות לימור לבנת הרי נמנעה מלבקר בפתיחת התערוכה של ברתנא בביאנלה ואף רמזה על סלידתה מהרוח הפוסט-ציונית העולה לדעתה  מהעבודות (קראו את הדיון המושכל על כך). נדמה שלנדאו מכוונת להבהיר מיד עם כניסתה לתפקיד החדש "מי הבוס" כאן ומהם היחסים הראוים בין מוסדות האמנות לשלטון. זוהי אכן אמירה חשובה מאוד המתחברת בטבורה גם לאקט המתריס שמציגה האמנית בעבודתה. פעולתה של האוצרת מתריסה גם ביחס לעשייתו רבת השנים של קודמה בתפקיד מרדכי עומר, שבמשך שנים כוון (לא תמיד בהצלחה), לנתק בין כל דיון פוליטי עכשווי ורלוונטי לתכנים המוצגים במוזיאון. נדמה שלנדאו שמה לכך סוף, אלא שמבחינת שדה האמנות המקומי עשייתה של האוצרת בתחום זה מזנבת בעקבות התצוגות המשמעותיות וההכרה שקבלה האמנית בחו"ל, ואין במעשיה כל לקיחת סיכון, אמירה אוונגרדית-חתרנית או עשייה כשלהי שאפשר להגדירה כיוצאת דופן, שלא לומר כמשדדת מערכות. ההיפך הוא הנכון, מדובר בהתיישרות עם הבון טון של קהילת האמנות בארץ. התרסה כנגד השלטון והשתתפות השיח האמנותי במרחב השמאל של השיח הפוליטי בארץ הם לחם חוקו של עולם האמנות המקומי. בדרך כלל (עם יוצאים מועטים מהכלל), הפרדת הרשויות שבין השלטון לרשויות המוזיאון כל כך ברורה ומובנת מאליה שהיא  אינה גוררת שום עימות –  כל צד כאילו יודע את "תפקידו" ו"מקומו".

במקום להתיישר מול הבון טון של עולם האמנות ההגמוני במגמה להציג "עמוד שדרה" ולהבהיר את יחסי הכוחות הפוליטיים וסדרי העבודה של המוזיאון בעתיד – היה מאתגר יותר אילו היתה המנהלת החדשה מציגה עם כניסתה לתפקיד הצעה – אפילו אם בצורה מושגית, רעיונית (יצירתיות נדרשת לא רק מאמנים אלא גם מאוצרים) –  לחיבור מחודש בין המוזיאון לעולם האמנות שמחוץ לשיח ההגמוני המצומצם. כך גם  נדרשת קריאת כיוון לרוויזיה ותיקונים  אמיתיים ומשמעותיים. הרי במשך שנים תמך מרדכי עומר בחיבור הבעייתי שבין הון למוזיאליה (בחבר הנאמנים של המוזיאון יושבים אספני אמנות רבים ועל פניו ניגודי האינטרסים שם משוועים לתיקון). בנוסף, על פי דרישת מבקר המדינה, נעשתה במוזיאון בדיקה של מבקר המדינה, שהעלתה אי סדרים שערורייתיים (היעלמות של מאות יצירות וחוסר תיעוד של אלפי יצירות הנאמדות במיליוני שקלים. אף שצוות המוזיאון כבר הודה בחלק מהכשלים (ראו כאן וכאן), במקום להפגש עם נציגי מחאת האמנים שהציפו את מחדלי המוזיאון, או לפחות להציג כוונה לתקן את הנדרש, בוחרת לנדאו באקט מושגי שאין בו בשורה משמעותית של שינוי. שלא כמו היצירות של ברתנא שיש בהן קריאת כיוון בלא ויתור על קצוות אמנותיים פרומים, הצגתה של התערוכה כפתיח לעשיה של המנהלת החדשה של המוזיאון נידמית בעקר כלוליינות שאין עימה  נקיטת עמדה משמעותית שתבשר טובות לעתיד המוזיאון, ולשיתוף הרצוי בינו ובין קהל האמנות בעתיד.

יעל ברתנא – ואירופה תוכה בתדהמה (הטרילוגיה הפולנית)
ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות
אוצרת: אלן גינתון

2 תגובות על פוסט-ציניות

    דוויד

    יש במאמר חזרות רבות. היה אפשר לצמצם אותו ולמקד את הדברים ללוז בהיר יותר. יש הרבה תנועה של to and fro בין מספר דיעות שלך הנוגעות לאיכות עבודותיה של ברתנא שנראות כמעט מתנגשות זו בזו ואיבדתי אותך בשלב מסוים.
    החלק הנוגע למנכלית החדשה של מוזיאון תל אביב מאולץ ומפוספס. הדברים שהעלית שם מאד חשובים וראויים למאמר גדול, נרחב ונפרד. יוצא שדיון ציבורי בתפקידו ותיפקודו של מוזיאון מרכזי בארץ (תיפקוד שערורייתי) נגרר כשרך עודף לדיון בתימות רעיוניות וביקורת עבודות של אמנית…חשובה ככל שתהיה…..וחבל

    אלי

    "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים…" כנראה קשה לנו עם משפטים מורכבים כמו "קריאת כיוון ברורה, בלא ויתור על קצוות אמנותיים פרומים".
    אלי, לדעתי דווקא השילוב בין ביקורת של היצירות לביקורת של הממסד הוא חיוני. המקום, הפוליטיקה והמשאבים שבעזרתם נוצרת יצירה חייבים להלקח בחשבון ולהיות חלק מהדיון הפרשני בה.
    יוסף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.