ספר המסות של ג’ון ברג’ר, על ההתבוננות, [1980] יוצא לאור בימים אלה בהוצאת פיתום ובתרגומה של אסתר דותן, שגם הוסיפה הערות ואחרית דבר.
הכתיבה על אמנות וצילום היא אמנות בפני עצמה וחלק מהיסטוריה ומאידיאולוגיה. ג’ון ברג’ר (נ’ בלונדון, 1926) הוא אחד הכותבים חדי המבט, החדשניים והמקוריים ביותר על אמנות וצילום. הוא מסוללי הדרך להיסטוריה הרדיקלית-חברתית של האמנות, ששניים ממפיציה באקדמיה היו אי אז בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 טימותי ג’יימס (T. J.) קלארק ולינדה נוכלין. המסות באסופה על ההתבוננות [1980] נכתבו בשנים 1966 – 1979 ורובן פורסמו תחילה בעיתונות; מסותיו של ברג’ר וסדרת הטלוויזיה המהפכנית והנודעת שלו, “דרכי ראייה”, ששודרה בבי-בי-סי לראשונה ב-1972, מסמנות פריצת דרך בכתיבה הביקורתית על אמנות וצילום. כוחה של הרדיקליות הפוליטית בנקודת המבט של ברג’ר טמון גם בעצם היחשפותה אז לציבור הרחב באמצעי התקשורת. התפיסה הדמוקרטית שלו הייתה אנטיתזה לדיבור הרשמי, המעונב והמתנשא על אמנות באותה עת, כגון זה של קנת קלארק. מסותיו של ברג’ר הן מופת עד לרגע זה לכתיבה עצמאית – לא פטרונית וגם לא חנפנית, הנוגעת בלי חשש בפרדוקסים של הקיום החברתי והפסיכולוגי.
ה”גיבורה” הראשית במסות שבספר היא הנקודה העיוורת של מבטים שונים ספציפיים; ברג’ר מספר את הדרמה הנוקבת שלה, כפי שהיא עולה, בין היתר, בציורים של טרנר, ז’ורז’ דה לה טור, פרנסיס בייקון, גוסטב קורבה, פראנס האלס, מאגריט, וכן בעבודות של אמנים המכונים “פרימיטיבים”, או בספרה הנודע של סוזן זונטאג על הצילום, בתצלומי סבל בעיתונות, ביצירתם של ג’אקומטי, פול סטראנד ואוגוסט זאנדר, וגם באנדרטה הקרויה גן חיות ועוד. כתיבתו מעורבת ומצהירה על מגמתה, מכַוונת לשינוי ומאירה פינות מוצללות הן בתחום של צבע וצורה ואופן פעולה והן בַּתת-מודע הפוליטי בעידן “המטפיזיקה של הכסף” (בלשונו של ברג’ר).
ג’ון ברג’ר הוא סופר, מסאי, מבקר אמנות ותסריטאי. על ספרו G, 1972, זכה בפרס בוּקר. מ-1972 הוא חי בכפר קטן באלפים הצרפתיים, אך הוא מרבה בנסיעות. ספר המסות שלו, שרבות מהן מספרות את החיים תחת כיבוש בגדה המערבית, אחֹז בכל היקר: איגרות על הישרדות ומרי [ורסו, 2007], ראה אור בעברית בהוצאת פיתום ב-2008.
ספרי פיתום – בוחרת ועורכת: אסתר דותן
www.pitom.co.il


השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
ספר מרתק ומעניין תרגום ראוי
Text4u
| |