אחדות הניגודים

כמו אצל רבים בשדה האמנות המקומי, גם אצל יגאל צלמונה נעלמים באחת המושגים מורכבות, היברידיות ודיאלוגיות כאשר הדבר נוגע בקודש הקודשים החילוני-מודרניסטי. יחד עם זאת קטלוג התערוכה שאצר למיכה אולמן, מהווה תרומה מחקרית חשובה למדף ספרי האמנות הישראלית.

קטלוג התערוכה של מיכה אולמן, שהוצגה עד לאחרונה במוזיאון ישראל, מזכיר מדוע מוזיאונים ציבוריים הם מוסדות נחוצים, ואיך הידע והניסיון שנצברים במוסדות הללו – כשהם מלווים במחקר רציני, ביקורתי, מעמיק ומחויב – הופכים לנכסי יסוד ולתשתית שעליה יכולה התרבות להתברר ולהתפתח. עורך הספר ואוצר התערוכה, יגאל צלמונה, הוא מבכירי עולם האוצרות המקומית, וכמה חודשים לפני פרישתו לגמלאות אנחנו זוכים לחזות במימושו של עוד פרויקט חשוב ומשמעותי שיוצא מתחת ידיו. אני מנצל את ההזדמנות לברך את צלמונה שיזכה לעוד שנים רבות של עשייה עמוקה ופורייה כמו זו שמאפיינת את עשייתו כבר כמה עשורים.

מיכה אולמן - מתוך התערוכה

בשונה מהכברת הסופרלטיבים של האוצרת שרה בריטברג-סמל בקטלוג התערוכה "גרשוני" (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010), בקטלוג הנדון נותן האוצר ליצירות לדבר בעד עצמן בדרך כלל. למעשה, צלמונה נזהר בקביעותיו ומזקק אותן לאמירות מדויקות –  כאלה שהוא יכול לעמוד מאחוריהן באופן מוחלט. כשהוא נוטה מדרך זו, הוא דואג להדגיש זאת. כך, לדוגמה, במקום אחד הוא כותב: "אפשר אף להתפייט ולנקוט התנסחות לא מחייבת שלפיה […]" – התנסחות היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל כולו (עמ' 420).

אני מזכיר את הנקודה הזו לא מתוך קנטרנות (על הישגיה המרשימים של בריטברג-סמל הרחבתי בעבר ברשימתי על תערוכת גרשוני), אלא מהסיבה הפשוטה שכתיבה אוצרותית נוגעת כמעט תמיד באגו של האוצר. בכתיבתם ובעשייתם מכוונים אוצרים, גם אם לא במודע, למתג את עצמם כבעלי טביעת עין, כסמני תרבות וכקובעי טעם. בנוסף, אקט האוצרות – ובעיקר הכתיבה על יצירות בקטלוג שרואה אור בחסות מוסד מוזיאלי מרכזי – מכוננים תהליך ארוך טווח של קנוניזציה ובניית זיכרון היסטורי, ותהליך זה חשוב לא רק ליצירות או ליוצרים שטרם הוכרו על ידי הממסד, אלא גם לעבודות וליוצרים שכבר נתקבלו לקאנון.

אוצר יכול להשתמש בכוח ובאוטוריטה שהוא צבר ולייצר באופן אגרסיבי, דרך הכרזות גרנדיוזיות ונפוחות, הילה והון סימבולי עבור האמן והעבודות, או – כפי שעושה צלמונה – לתת את הכבוד לקורא ולמושא הכתיבה, ולמשמע את היצירות באופן ענייני וצנוע יותר. אגב, בשונה מהשיח השגור, צניעות וענווה מאפיינות מאוד את עבודתו של אולמן, ובהתאמה, אני מניח, גם את האיש עצמו (ראו, למשל, עמ' 373-372). ברוח זאת,  מתאימה מאוד בחירתו של צלמונה לסיים את דבריו בקטלוג בפסוק – המופיע בטקסט כציטוט מפתיחת כוכב הגאולה של פרנץ רוזנצווייג – "והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו', ח'; עמ' 455).

מיכה אולמן - מראה התערוכה

אחדות הניגודים: קריאה צמודה ומדוקדקת

הטקסט המופיע בקטלוג בנוי כמעין רב-שיח, שבו האוצר הוא הדובר המרכזי, המשלב בדבריו מאמרים שנכתבו בידי אחרים – אפילו סיפור של הסופר חיים באר משתלב שם יפה. בין הכותבים המשתתפים בקטלוג בולטת חוקרת האמנות רונית שטיינברג, שחקרה את עבודתו של אולמן במסגרת לימודיה לתואר מוסמך בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית (בהנחיית פרופ' גנית אנקורי). קריאתו של צלמונה בעבודותיו של אולמן מסרבת לתזה הנפוצה של מות המחבר. למעשה, הקריאה נסמכת לא פעם על דברי האמן עצמו, והביוגרפיה של האמן עוברת כחוט השני במהלך הפרשנות של העבודות לאורך הקטלוג כולו.

ישנן כמה תזות ואבחנות מרכזיות בקריאתו של צלמונה את העבודות של אולמן, והן עוברות כחוט השני לאורך כל הספר. אחת התזות נוגעת להיזקקות לקטגוריות נפרדות, החיונית לבני האדם להבנת המציאות ולהסברתה, ולקושי של אנשים להתמודד עם מורכבות העולם, שממנו מתחייבת יצירת רשת ממיינת, המגבילה את עצמה לשימוש בצורות קבועות, בסמלים ובקטגוריות ניתנות לניסוח של מקום וזמן. האובייקטים של אולמן, לדברי צלמונה, מנסחים מושגים מסוג אחר, שהם "זה וגם אחר" (עמ' 454). צלמונה טוען כי מעשה האמנות של אולמן ניצב בתווך ומתמקם "בין לבין" (שם). בעקבות זאת התפיסה  שעליה נסמכת יצירתו של אולמן מוגדרת שם באופן קולע כ"אחדות של ניגודים" (עמ' 386).

ההקשר הבינלאומי: דמיון ושוני

צלמונה מציג שוב ושוב את הקשרים שבין יצירתו של אולמן ליצירתם של אמנים בינלאומיים קנונים, אך מקפיד לעמוד גם על ההבדלים ביניהם. כך הוא עושה, למשל, בתיאור היחס שבין אמנות האדמה האמריקאית והאירופית ליצירה של אולמן. החלפת האדמות של אולמן בפעולת מצר-מיסר בשנת 1972 היתה, לדברי צלמונה, קרובה יותר ליצירות אמנות האדמה מהזן האירופי, שהיו צנועות וארעיות ונעשו מתוך יראת כבוד לטבע, לעומת "הנגיסה הקולוניאליסטית עצומת הממדים של העבודות האמריקניות בקרקע, בשיני דחפורים וכלים מכניים אחרים […]" (עמ' 373). הקשר בין אולמן למינימליזם של שנות השישים והשבעים בולט מאוד, וגם כאן מדגיש צלמונה שעל אף הדמיון הבולט, העובדה שאולמן ביקש לפשר בין שרירות לתוכן אמוציונלי מבדילה את גישתו מן האינסטינקט הבסיסי שעמד ביסוד האמנות המינימליסטית. האחרונה סירבה לבטא את האני של האמן וביקשה לבטל כל סממן של ביטוי אישי בעבודות (עמ' 358).

מיכה אולמן - פרט מהמיצב "חתונה". מתוך התערוכה

אמן פוליטי: בין אוניברסאליות לפרטיקולאריות

אולמן מתואר בקטלוג בצדק כאמן שמאל פוליטי, הפועל בתחום באופן עקבי החל משנות השבעים. כדרכו של אולמן, ההקשר הפוליטי-מקומי מתרחב ביצירתו למטפורות הרלוונטיות הרבה מעבר להקשר המקומי הצר. אף שלעבודות הפוליטיות של אולמן משמעות חדה דווקא בהקשר המקומי, בהתאם למגמה רווחת בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית – צלמונה מעדיף להדגיש את הפן האוניברסאלי בעבודותיו הפוליטיות (ראו למשל עמ' 403).

את ההתעקשות של צלמונה לקשור ולהדגיש דווקא את הפן האוניברסאלי ביצירותיו של אולמן אפשר לקשור לתפיסות מקובלות בהיסטוריוגרפיה של האמנות המקומית, שבבסיסן הנחת יסוד סמויה הקובעת ששיפוטה האסתטי היחסי של העשייה בשדה האמנות צריכה להיעשות על בסיס ההבחנה בין האוניברסאלי לפרטיקולארי. למותר לציין כי הנחות אלה מבקרות את  האוניברסאלי על הלוקאלי – כפי שציינה בעבר התיאורטיקנית שרה חינסקי בהקשר של תערוכה שאצר צלמונה בעבר.

בין היהודי לישראלי ובין הדתי לחילוני

צלמונה הוא ללא ספק מבריק ומדויק כשהוא עוסק בפרשנות של האמנות, אבל בסיכום הדברים, כשהוא עובר לתחומים משיקים ומבקש להסביר לאורם את מהלכיו האמנותיים של אולמן, הוא נסמך על תפיסות מקובלות, מעט מיושנות ואולי אפילו קלישאתיות. בסיכום הספר מציג צלמונה את אמנותו של אולמן כנסמכת על שלושה עמודים: הישראלי-מקומי, היהודי והאוניברסלי-כללי.

את העיסוק של אולמן ביהדות מחבר צלמונה למגמת ארון הספרים היהודי, שפשתה בקרב האינטליגנציה בארץ בעשורים האחרונים. צלמונה נסמך על האבחנה הפופולרית המקובלת, שלפיה אובדן הערכים הציוניים והרוח הפוסט-ציונית  (אף שהמושג פוסט-ציונות לא מופיע בספר ולו פעם אחת), הביאו לבחינה מחודשת ואף לפיוס של ממש בין הישראלי ליהודי. במסגרת זו חוזר צלמונה לדיכוטומיה המודרניסטית המקובלת של דתיות כאנטיתזה לחילוניות. "מצד אחר", הוא כותב, "אין להתכחש לעובדה שהיהדות היתה חלק מן הציונות הרשמית והממסדית ומן המנגנון המדינתי שלה. המדינה עצמה לא הצליחה לטשטש את הגבולות שבין סמלים לאומיים לסמלים דתיים ומסיבות פוליטיות גם לא הופרדה באופן חוקי הדת מן המדינה. לפיכך, אפשר לומר שלדת היהודית אחיזה משמעותית באורחות חייהם של הישראלים, אפילו הם חילוניים. אף על פי כן קיים ניגוד חריף בין הישראלים החילוניים לדתיים – חריף עד כדי הגדרתו כניגוד בין שתי תרבויות שונות שגם הסכמתן על ההבנה של אותן מילים בשפה העברית מוטלת בספק".

מיכה אולמן - מתוך התערוכה

אמירות גורפות מעין זו בעניין הנתק והפער שבין דתיות לחילוניות בישראל נסתרו מכל וכל על ידי מחקרים וסטטיסטיקות שנעשו בעשורים האחרונים. אלה הראו בדיוק את היפוכה של הטענה השגורה הזאת. בחברה ובתרבות הישראלית לא קיים פער דיכוטומי מובהק בין דתיות לחילוניות או בין דתיים לחילוניים. החברה בישראל מקיימת דווקא מנעד רצוף, שלאורכו אנשים ממקמים את עצמם. כמובן שקיימת בחברה הישראלית קבוצה הרואה עצמה כאליטה ומגדירה את עצמה כחילונית, ולעומתה, מהעבר השני, יש גם מיעוט דתי-אורתודוקסי וחרדי, אבל רוב רובה של החברה בישראל נע על הציר שבין דתיות לחילוניות, ובמידה רבה שתיהן משמשות בה בערבוביה ובלי להמיר את האחת באחרת. מצב זה אינו רק מתוצאות "הסדקים שנבִעו באתוס הציוני והבנת הבעייתיות הטמונה בו", כפי שטוען צלמונה (עמ' 453). בנוסף, תופעה זו, בעיקרה, אינה בהכרח  פרי אופנת ארון הספרים היהודי, או תוצאה של שיח הדיאספוריזם שצלמונה מרחיב בהסברתה בהקשר זה (שם). אינוס המציאות סביב השקפת עולם דיכוטומית חוטאת לאמת הסוציולוגית, ואגב כך גם מחמיץ חלק מהמורכבות, התחכום והעומק שאפשר למצוא בעבודות של אולמן.

בנידון דנן, מה שמעניין הוא שבכל התחומים האחרים, ללא יוצא מהכלל, מפליא צלמונה להראות כיצד הכלת מורכבויות היא יסוד באמנותו של אולמן, אך כאשר מדובר במורכבות המתייחסת לעולם הדת, דומה כי השקפת עולמו החילונית-מודרניסטית של האוצר (ולאו דווקא של האמן), מסיטה אותו לעבר תפיסה דיכוטומית פשוטה.

הגישה הדיאלוגית של אולמן

כמו אצל רבים מהכותבים המרכזיים בשדה האמנות המקומית, גם אצל צלמונה נעלמים באחת המושגים מורכבות, היברידיות ודיאלוגיות כאשר הדבר נוגע בקודש הקודשים החילוני-מודרניסטי שעליו הוא אמון. כך יוצא שאליבא דצלמונה, תיאולוגיה דתית וחילוניות, קודש וחול, הם שני מקבילים שאינם נפגשים. אבל האם באמת כך הם  פני הדברים באמנותו של אולמן?

חוקרים רבים הצביעו בעת האחרונה על כך שתקופתנו מאופיינת בכך שדת ודתיות (ואין הכוונה לדת הממוסדת, כמובן), הפכו בה שוב לשחקנים מרכזיים. רליגיוזיות אינה מופיעה עוד רק כתרבות שוליים, אלא מקודדת לתוך התרבות הטכנולוגית, המדעית והאמנותית – לב ההוויה החילונית השלטת. חוקרים תיאו-פוליטיים רבים מבקרים את האתוס החילוני המודרני, שראה בחילון מודרנה וקידם השתחררות מהנחושתיים (אזיקים) של העבר הדתי. הם מציעים לראות בחילון תהליך של תרגום הממד התיאולוגי לעולם המודרני, ולא שחרור ממנו.

אין ספק שהאינטואיציה העדינה שאולמן ניחן בה מחברת אותו לרוח פוסט-חילונית. סוציולוגים טוענים כי בניגוד להבניה המודרנית, שבה חילוניות ודתיות נתפסות כניגודים, בני אדם נוטים לחוות את התחומים הללו כקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה. בעבודותיו של אולמן עולות בעוז ה"דיאלקטיקה של החילון", כפי שמכנה זאת חוקר החינוך יותם חותם, וקריסת החילוניות המודרנית האימננטית אל תוך אחרות פוסט-מודרנית. בחינה מדוקדקת של היצירות אינה מאשרת נתק, אלא מעלה דווקא ערעור מתמיד על ההבחנות המקובלות, המפרידות ומנתקות בין דתיות לחילוניות. למעשה העבודות של אולמן מצליחות ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות, ולא החלפה של אחת באחרת.

נדמה שנכון יהיה להכיל על יצירותיו של אולמן – גם בנידון דנן – את הגישה הדיאלוגית, המתיכה יחדיו תפיסות עולם שונות ואף מנוגדות. לאורך הספר כולו מציג צלמונה את התפיסה הזאת כקו מנחה בעבודותיו, ואף בדרך חייו של אולמן. בראיון המופיע בסוף הקטלוג הטעים האמן: "הצעד הראשון, חשוב לשכוח את עצמנו על מנת לשמוע טוב יותר […]" (עמ' 462). דומה שכשם שהדברים נכונים ביחס למעשה האמנות, יפים הדברים שבעתיים גם ביחס לכתיבה הפרשנית אודותיהן.

בפרספקטיבה רחבה, מעבר לביקורת הנדרשת פה ושם, הקטלוג רב האיכות הזה מעוצב להפליא (מעצבת: יעל במברגר) ומגלה כתיבה רצינית ומעמיקה, השזורה ברוח שיתופית, ברחבות לב ובשילוב של ענפי כתיבה וסוגות שונות. הספר הזה, המציג מבט רטרוספקטיבי על יצירותיו של אחד מהעמוקים ומהמשובחים שבאמני ישראל, יקבל לבטח מקום של כבוד במדף ספרי האמנות שבארון הספרים היהודי והישראלי גם יחד.

שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן (קטלוג תערוכה),  יגאל צלמונה (עורך ואוצר), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2011. 470 עמ', 330 תמונות בצבע, 50 תמונות בשחור לבן, 290 שקלים.

מאמר בקורת נרחב על הקטלוג – פרי עטו של המחבר –  יתפרסם בגיליון הקרוב של כתב העת האקדמי המקוון היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב.

2 תגובות על אחדות הניגודים

    […] לייצר אופני קריאה חדשים בתחום. לשם הדגמה, לאחרונה, בקטלוג התערוכה של  מיכה אולמן מאשר אמנם האוצר יגאל צלמונה כי "אפשר לומר שלדת […]

    […] בהכללות שתוקפן עומד בספק. למשל, האוצר יגאל צלמונה דן ביצירתו של מיכה אולמן, אמן שלאורך שנים עסק ביהדות על מופעיה התרבותיים […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת