טרומפלויי של אמנות

"התשובה לשאלה חיותה וחיוניותה של האמנות איננה מצויה באמנות פוליטית, אלא באמנות חופשיה מאינטרסים המסוגלת לייצר חוויה רוחנית המיתרגמת לאחריות מוסרית של האידיבידואל. מי שמוסגלות לתמוך במהלך כזה הן הגלריות הקטנות והעצמאיות". דברים שנאמרו בכנס "תרבות הצעירים" בשנקר.

דברים שנאמרו בכנס "תרבות הצעירים" בכנס שנקר, 13.3.11

ברצוני להצביע על פועלם של הסוכנים, העובדים בחריצות ובלהט למען הפצת האידיאולוגיה הטוענת כי אמנות איננה אלא סחורה, והפיכתה לאמת מוחלטת. החל מארגון צבע טרי המציג מדי שנה אמנות בצורה של יריד מסחרי מלווה במוכרניות ופרסים, שאינו מציג "צבע טרי" ורוב שטחו מוקצה לגלריות המסחריות ולאמנים המשלמים על זכותם לדוכן ממכר. העבודות מוצגות מהרצפה עד התקרה ללא הבדל היררכי, ומנותקות מכל הקשר תרבותי, היסטורי או טקסטואלי. כך מי שחושב שיצירות אמנות הן תלויות הקשר, וכי ללא תמיכה קונטקסטואלית אין להבדיל בין חובב למקצוען ובין משתנה לבין דושאן, מועמד על טעותו.

היריד מייצר כמובן גם אישור לאינטואיציות השמרניות של הקהל המתקרא "שאינו מבאי הגלריות הרגילים", אינטואיציה שאומרת כי אמנות איננה דבר מה מיוחד, רוחני, נשגב, עמוק, רציני, תרבות, שיח וכיוצא באלו דברים, אלא סחורה, כשלכל היותר אם הוא קרא אי פעם את פייר בורדיה הוא יאמר שזוהי סחורה המשמשת ככלי לבידול מעמדי בידי מי שיכולים לנכס אותה לעצמם.

קהל זה המכיר את האמנות מהאופן שבו היא מוצגת בערוץ 2 ובמוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות או גלי צה"ל (קובי אריאלי בגלי צה"ל: "השמאל הוא זרם באמנות"), מכיר קלישאה חבוטה של איזו אמנית בראיון חושפני ותצלום פרובוקטיבי ואיזה מיצג קרקסי וולגרי, שהמסר מאחוריהם אומר שאין ערך אמת אובייקטיבי בדברים אלא פרובוקציות לשם קידום מכירות שתכליתן הסופית: אישור הנורמליות (מה היה קורה, אני שואל אתכם, לו המפגינים נגד הגדר, במקום להתלבד כמו פנקיסטים ולאשר ע"י כך את זה שמי שמפגין נגד הגדר הוא אנרכיסט משוגע ועל כן מי שנורמלי תומך בגדר, היו, סתם, מתלבשים ומתנהגים רגיל כשהם באים להפגין?). אכן כל ביקור בעולם האמנות האמיתי של ת"א יכול להפריך את האינטואיציה הזאת, אך צבע טרי מאשש אותה.

אבל באמת, צבע טרי זה מטרה קלה מדי, אני מבקש לכוון את חצי לסוכנים הפחות גלויים ולכן יותר הרסניים בסצנה. לפני בערך שנה הלכתי שמח וטוב לב לראות תערוכה של זריצקי הגדול בגלריה גורדון בת"א, להפתעתי את פני באולם הכניסה של הגלריה לא קיבלו ציוריו של זריצקי המוצגים על מנת לעורר דיון או שאלה או התייחסות בתוך השיח, אלא סדרה די סתמית של הגדלות מודפסות ומודבקות על קאפה, של פרגמנטים זערעוריים מתוך ציוריו של זריצקי. הטענה שעמדה בבסיס התערוכה הייתה קביעתו של זריצקי כי ציור טוב הוא כזה אשר פרגמנט מתוכו מתנהג כמו ציור בפני עצמו. קרטריון מרשים זה מוציא באחת מהקטגוריה ציורים טובים כרמברנדט וקארווג'יו שחלקים גדולים מציוריהם צבועים שחור, את מונדריאן ואלכס כץ, אך הקריטריון אשר המציא זריצקי, תואם להפליא את עבודותיו של זריצקי. אלא שזוהי איננה תערוכה, אין לה אמירה תרבותית, היסטורית בתוך השיח. זוהי הצגה של סחורה, כחייט המראה את טיב התפירה, זוהי תערוכת סרק.

2.

אבל למה לי ללכת רחוק? בימים אלו מוצגת בגלריה קונטמפוררי ברחוב הרצל בת"א (זו שדלתות הברזל שלה יכלו להתאים לטירת ארבעת הצריחים במורדור של יואב גלאנט), תערוכה שאצר אוהד מטלון, שחישב כמה כסף הרוויח לשעת עבודה וגייס כסף לכמה שעות עבודה לכמה מחבריו (ואגב כך אישר לקהל את האינטואיציה שלו לגבי שבטיותה של האמנות הישראלית). לאחר החישובים והשילומים, הציג מטלון את הסחורות שיצרו, ביניהם עבודה פאתטית ומעציבה של שי יחזקאלי, הפונה לאוצר מחוץ לארץ בתחינה שיקח אותו. במסווה של תחכום ואירוניה אנו מקבלים פרובינציאליות פאתטית והפנמה של הרעיון שהאמנות מתה.

בין הגלריות העכשוויות, אלו שאין להן אתר אינטרנט בעברית ושדלתותיהן דומות לטרומפלויי של המשך הקיר, וזאת על מנת שלא תיכנס בטעות, ואלו שעברו זה מכבר למתחם בו שוכנים משרדי ערייה והן שוכנות מעל בית קפה וחנות ספרי-אמנות, נדמה כי מכל עבר אנו מותקפים ע"י הרעיון הנ"ל וצועדים אל עבר התאבדות אינטלקטואלית של האמנות.

הפילוסוף הגל כתב בכתביו האסתטיים משנת 1828 (שנת מותו של גויא), כי האמנות איבדה את "ערך האמת והחיות שבה והיא עבורנו דבר מה של העבר" (התרגום שלי). היידגר עונה לו ב"מקורה של יצירת האמנות" מ 1950 כי "שאלתו של הגל עומדת ותלויה, האם האמנות עודנה דרך חיונית ונחוצה שבה אמת קריטית מתגלה ונוצרת?"

התשובה לטעמי איננה מצויה באמנות פוליטית (כזו המייצרת את צופיה כמושאים לתעמולה וכאובייקטים הנתונים למניפולציות נוסך מערכונים של החמישייה הקאמרית), אלא באמנות חופשיה מאינטרסים המסוגלת לייצר חוויה רוחנית עבור צופיה. כזו המיתרגמת לאחריות מוסרית של האידיבידואל (הדוגמא המעולה ביותר תיהיה בעיני קופפרמן).

מי שמסוגלות לתמוך במהלך כזה הן הגלריות הקטנות והעצמאיות, גלריות ההפסד, גלריות ללא מטרת רווח, ברבור וחנינא ואלפרד ודומיהן, שפועלות בסביבתן ומגיבות לה. יתכן כי נכון להיום, גלריות אלו הן המקום בו מתרחשת האמנות הישראלית כפעולה של השתתפות בשיח בעל תודעה היסטורית, ולא כיצור ארטיפקטים למסחר.

הגלריות הגדולות ממשיכות להחזיק ביצרני הארטיפקטים המוכשרים ביותר. הן ממשיכות להחזיק באמנים מעולים, בכסף, בקשר עם אספנים, בקשר עם המוזאונים. הן ממשיכות להחזיק בכח ובאיכות, אך הפלא ופלא – הן מתרחקות מן היכולת להחזיק בעשייה התרבותית והופכות לחנויות מכולת לא מאד רלוונטיות המציגות בתורנות על פי סבב קבוע מראש את אמניהן המציגים את מרכולתם אחת לשנה וחצי.

גלריה חנינא שהוקמה על ידי ועל ידי יקיר שגב ביפו ב-2008, ובגלגולה החדש ברחוב י.ל.פרץ, על 14 חבריה המדליקים, המוכשרים, המקריבים והמפסידים יום יום כסף, זמן ועמל על מנת להציע אקט טהור של נתינה בלב הכרך, בתוך חייהם של העובדים הזרים הזונות והנרקומנים, פועלת להציג ריבוי של קולות, לברר עניינים בוערים על סדר היום התרבותי, להיות יותר מגלריה, להיות מקום של הרצאות והקרנות סרטים וערבי שיח ודיון ופרויקטים עם הקהילה. כלומר, לייצר תרבות ולהציגה. זו גלריה, במשמעות הישנה של המילה.
מקום לאמנות.

13 תגובות על טרומפלויי של אמנות

    אוי יונתן הירשפלד יונתן הירשפלד…מה יהיה איתך?
    תמיד ידעתי שאתה מציץ לי ולאוהד כאשר אנו עושים מלחמת כריות, משתינים בצוותא לאחר איזו בירה טובה, או מתנים אהבים. ככה זה בין חברים, לא? הרי אוהד מטלון ואני עוד מהגן מכירים ואין שום סיכוי שהמפגש הראשון שלנו התקיים בעקבות כך שהזמין אותי להשתתף בתערוכה, נכון? אתה הרי יודע, יונתן הירשפלד. חכם, מוכשר ולשון חדה כתער.

    רוצה להצטרף לחבורה שלנו, של האמנים? כדאי לך. כיף פה, הרי כמו שאמרת זו השבטיות של האמנות הישראלית. בחו"ל הרי זה לא היה קורה. חברים ואמנות? זה הרי לא בסדר. כדאי לך יונתן. נוכל לשחק ביחד אנ-דנ-דינו, ולטפוח אחד לשני על השכם.

    שני דברים לא ברורים לי – את כל האש וגופרית האלה, כולל טענות על שבטיות, שפכת רק על מנת לקדם את החבר'ה שלך? והדבר השני – האם יתכן שאתה לא מכיר את מכתביה של תמר גטר לבויס ולכן קורא לפנייתו של יחזקאלי לאוצר מחו"ל פרובינציאליות פאתטית והפנמה של הרעיון שהאמנות מתה?

    גליה, איך את מעיזה להצביע על האירוניה המוטמעת לה מבלי משים בדבריו של יונתן? הרי אין להשוות בין השבטיות האצילית, המפוארת ההרואית והאלגנטית של חנינא "על 14 חבריה המדליקים, המוכשרים" ובין השבטיות האפילה, האיומה ממש והאיכסה-פיכסה של, אממ, רגע…-בעצם כל שאר עולם האמנות הישראלית המופרד הרמטית מגלריה חנינא? הרי כשחנינא נזקקו לתרומות למען תשלום הארנונה לעירייה, החברים האחרים-נו, מהשבט המרושע, לא קמו והציעו את עזרתם. למעשה, כאשר מישהו מחנינא עובר לידנו, אוהד ואני, שלובים יד ביד באחד מטיולי הערב שלנו, יורקים לצדו בבוז.

    סליחה. אני אדם רע וחלש. לא זיהיתי "אקט טהור של נתינה בלב הכרך" אפילו כשהוא פגע לי באף או איך שהולך הפתגם

    כמה קל להטיל את חצי הביקורת לעבר גלריות מסחריות. הן אלה שהורסות את הסצינה. הן אלו שמובילות אותנו ל-"התאבדות אינטלקטואלית של האמנות". את "הארץ" הציגה סיגלית לנדאו בגלריה אלון שגב וניצלה לחלוטין את הפלטפורמה של גלריה מסחרית זו בכדי להתקין את המיצב – שווה גם לזכור דברים כאלו. יונתן ממשיך וצובע את האמנות הפוליטית כתעמולה. בעיני כל פעולת אמנות היא פעולה פוליטית ואין אמנות חופשיה מאינטרסים. כאשר הגלריות הקטנות מכונות "גלריות ההפסד" הכותב מוכיח באופן סופי שהוא נכנע לפרדיגמה שאותה הוא מנסה לנפץ.נכון, בפעולת האמנות יש מעין אלכימיה הפוכה – אנחנו לא הופכים עופרת לזהב, אם כבר אז הופכים זהב לקוטג', ואין בזה שום הפסד. אני חושב שהפעולה של ברבור ואלפרד היא חשובה, אבל גם בהן מוצגים מוצרים שאותם ניתן לרכוש, הקביעה שכל מה שחשוב ורלוונטי מוצג בהן, ששם שוכנת האמנות הטהורה והחפה מאינטרסים, מראה על הסתכלות צרה למדי ואולי גם על הפרזה מסויימת. יש לא מעט פלטפורמות שבהן אפשר להשתמש בכדי לעשות משהו שחורג ממעגל הגלריות המסחריות, יש דרך לעשות את זה ויש תקציבים שאפשר למשוך לטובת זה. כן, הם תמיד יהיו מזעריים לעומת אלו של הגלריות המסחריות, אז מה? אנחנו באמת מצפים שמגלריה מסחרית תצא תורה? אלטרנטיבה מייצרים, לא בוכים על העדרה ובטח שלא מאדירים אותה על ידי שלילת המיינסטרים. מיינסטרים זה דבר חשוב, אני מעריך מאוד זרם מרכזי שעשוי טוב, בעיקר כי הוא מייצר משהו שאני יכול להתווכח איתו.

    אני עם רן, ואגב- הגלריות המסחריות נאבקות על מקומן בעבודה קשה לא פחות, גם אם לא תמיד זה ניכר בכל תערוכה שעולה. אנחנו לא מדברים כאן על סאצ׳י או גגוזיאן… ניהול גלריה מסחרית גם היא סוג של התאבדות עסקית, כמעט כמו להיות אמן. 

    כולם צודקים.

    לצערי גם יונתן צודק לגבי שבטי האמנות, שאם אתה לא שייך לאחד מהם, תציג הרבה פחות.

    הירשפלד, כמה שאתה צודק!
    מבחוץ נראה שכולכם שבויים בתוך הקונספציה המנותקת של עולם האומנות.
    התגובות נשמעות כמו התקפות מתוך עלבון אישי במקרה הטוב, או כמו ססמאות נבובות מימי בצלאל במקרה הרע. בין כך ובין כך, הן לא באמת עונות באופן ענייני על הטענות המועלות כאן.
    מיינסטרים זה חשוב, אבל גם הביקורת עליו, והאלטרנטיבה הפתוחה לכל (ולכן ההיפך משבטיות) של הגלריות העצמאיות.

    מאיה=יונתן הירשפלד

    כולם צודקים
    זה לא עניין של גיל,אלא של הוויה.ימי עיון (אירוע יח"צני) נפוחים כאלה,תחת חסותו של מוסד אקדמי ללימוד אמנות, והיום במבצע!! 'תרבות הצעירים'- שיח ביקורתי משוחרר,מערכת הפתוחה למבט נוקב פנימה ועל עצמה..בואו בהמוניכם לחשוף ולגעת בעצב הפתוח..לא יותר משחרור קיטור קבוצתי לטובת המשך שמירת הסדר הקיים, האמנות כבר מזמן נטשה את הרוח וחותרת בכוח אל עבר המוצר,אם זה רישום פחם פרוזאי, מיצב במאות אלפי דולרים, או ניאו מינימליזם שואתי. אלטרנטיבות קוליות ,או דבירים ברוורמנים ושגבים. כסף הרי זה לא דבר רע (?) מי שפסע פנימה, אל תוך האקדמיה לאמנות הוא חייל מפונק ומת. הישועה אם תבוא,תבוא מהיפוכו של הסדר הקים, קודם פעולה ואח"כ (אולי) נשב ונדבר. רצוי כמובן פעולה בעלת מקדם אסתטי גבוה.

    העיניין המהותי שהירשפלד (חברי רב הכישרונות) מצביע עליו הוא פרדוכס האמן המצליח; אם להיות אמן זה לההביט מבחוץ ולזכות להציב מראה לחברה, והזכות להציב מראה כרוכה בהצלחה והבעיה בחברה היא שהדבר היחידי שמקודש בה הוא להצליח- לא יוכל האמן להצליח. כלומר או שהוא יצליח ויפסיק להיות אמן שנמצא מחוץ או שהוא לא יצליח. באופן זה מעוקרת האמנות הפוליטית חברתית מתוקף, לא רק זו שמוצגת בעזרתו של אוליגרך כזה או אחר, אלא כל אמנות שמצליחה (מצליחה במרחב היחסי, בתוך חברה שזה ערכה- להצליח, בזמן הצלחתה). הכסף הוא שום דבר חוץ מביטוי לייתרון יחסי במרחב הזה. המרתו של הדם בכסף טרי מותנת בקיומה של חברה שזה ערכה ומתמידה את ההוויה הזו. למעשה רק אם ייזכו הגלריות השיתופיות, חנינא, ברבור, אגריפס אלפרד ואחרות להיכשל, וזה לאורך זמן, בחריצות, בהתמדה… ייתכן שבדיאבד הן יחשבו למפעל אמנותי מוצלח. מה שבטוח הוא שהזכות לכתוב את הערת השוליים על הפוסטרים של קוקה קולה שמורה להם (לנו אנשי הגלריות השיתופיות).

    י.ש.
    נבלות

    חבר בעמותת גלריה אלפרד

    למרות שאני מסתייג מהנימה הפרובוקטיבית ומההשתלחויות האישיות המיותרות, חייבים להכיר בעובדה שהמאמץ וההתכוונות של גלריות מסחריות הוא ל…. מסחר(!) ושבחירת האמנים, הטקסטים הנלווים לתערוכות וההייפ החברתי מסביב הינם נדבכים בתוכנית עסקית מתוזמרת היטב.
    האם המערך הזה מאפשר "להחזיק בעשייה תרבותית"? כן. בצורה מוגבלת, ותוך הפעלה של כוח במערכת יחסים עמומה ומוצנעת האורגת את הרעיון\פעולה של האמן במארג הסחורות.

    הירשפלד ידידי, אני מאחל לך שתעלה ותתחזק ותמשיך להקים מפעלי תרבות ויצירה.

    לחברי חנינא המדהימים . תמשיכו ליצור ולעשות מה שאתם עושים. וליונתן המדהים. כאספן אני מעריץ את העבודות שלך וקונה וקונה אותן. מדהים ומוכשר. תמשיך ליצור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.