קציעה עלון

  • על "האב הנסתר" (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    "הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ"א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמתווים של משה קופפרמן". קציעה עלון על תערוכתה של רות קסטנבאום בן־דב "הלוליינית"

  • יופיו של החטא או: על האמנות והחיים

    "ניפוץ האשלייה הרפלקסיבי שוובר חותר אליו קשור בעיני לחלקיות הקומפוזיציונית, למיקומה של האמנות במרחב החיים שלו – הניסיון למסגרה, למשמעה, להציב לה גבול ומחסום". קציעה עלון מתוך קטלוג התערוכה "סנגווין" של ערן וובר בגלריה רוטשילד

  • תחינה

    "כך, הקרבה הגופנית המרבית שמייצרת תבורי בינה לבין הפסלים יכולה להיקרא גם כהיצמדות נואשת אל תפארת מורשת יוון הקלאסית, אל האמנות המערבית, אל האמנות באשר היא. הרצון להיאחז באמנות, ככוח מרפא, כצרי (תרופה), כדבר מה שמעלה ארוכה לפצעים, רלוונטי במיוחד בימי המגיפה הללו". קציעה עלון על התערוכה "הרעב הגדול" בגלריה מנשר

  • הלוחשת לקירות ומניעה לפעולה – קריאה לאקאניאנית (קצרה) ביצירותיה של ניצן סט

    "ניצן סט אינה מדברת אל הקירות, היא לוחשת להם. בעדינות, ברוך, ומתוך מחויבות חברתית אינסופית ומבט חקרני מודע, מבחין ורפלקסיבי. זהו מבט שהוא רגיש מאוד אל היחידה המבנית השרויה באי הלימה אל מול עולם התוכן אותו היא צריכה לשרת". ד"ר קציעה עלון במאמר מתוך האסופה "יוצרות שינוי – על אמנות ואקטיביזם בישראל"

  • הרחק מן ההמון הסואן

    "התמטיקה של שי-נחום עמוסת זיכרון, מבקשת לפלח את ההוויה הדכאנית של הווה ולהנכיח מחדש את העבר. דרך הפרקטיקות של הציור והאריגה היא מבקשת 'לשכון מחדש בתוך עצמה', לייצר משקל- נגד אישי, פרטי וקסום לגופי הידע הקאנוניים". קציעה עלון על עבודותיה של אביבה שי-נחום מתוך גיליון מיוחד של "הכיוון מזרח" במלאת 20 שנה להקמת תנועת אחותי

  • על צניעות ויופי, או: על התשוקה הבלתי נגמרת לבתוליות מאוחרת

    ״קירות ׳האם והבת׳ כמו משתקפים זה בזה, משוחחים ביניהם, מטעימים אפשרויות חדשות של קירבה והיכרות. דומה כי רבים משמות ספריה של נורית זרחי יכולים היו להתאים ככותרות לציוריה של רוני טהרלב: ׳בצל גבירתנו׳, ׳אמן המסכות׳, ׳נערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות׳, ׳משחקי בדידות׳״

  • מי שנמדדו ומי שלא

    ״התערוכה מציבה מעין ׳גריד אופוזיציוני׳ ומנעד רחב של קודים אסתטיים: ממרחב הדעת של האמנות ההגמונית והמערבית לתערוכות המזרחיות המיליטנטיות ה׳חמות׳ וה׳צבעוניות׳. היא משדרת ריחוק, איפוק, שכלתנות ותחכום, ויש בה הברקות אינטלקטואליות שמתחפרות בתוך יצירת האמנות, המכנסת את המציאות לסובטיליות חזותית״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על התערוכה ״מאז החלו המדידות״

  • "בית חולים שדה X": הצעה לחיים בשדה של "זמנים מעניינים"

    "האם תצעקו? אנחנו צעקנו. האם צעקתנו נבעה מכאב אמיתי או מדומה? האם אכן חשנו הקלה? האם אכן אף אחד לא הקשיב לנו? האם נצא מן החדר ונהיה מאולצות לצפות בעצמנו צועקות משום שמישהו הקליט וצילם אותנו?". ליאת סידס וקציעה עלון על עבודתה של איה בן רון בביאנלה בונציה 2019

  • הלחם, העיגול, השמן והחוט – חומרי הקיום הבסיסיים והחיים בין העולמות של אבו-חוסיין

    ״כך הופכת אבו-חוסיין לסוג של רופאה עממית, שמאנית המבקשת, בזכות יכולתה המזהירה לשלוט בכמה שפות ובכמה הוויות, לרפא את שני העמים או את שתי הישויות ואולי יותר״. ליאת סידס וקציעה עלון על יצירתה של חנאן אבו-חוסיין

  • צילום כמעשה ידיו של קוסם אכזר

    ״ה׳גוף ללא איברים׳ הופך אצל זלוף נמיר ל׳איברים ללא גוף׳. ראש העומד לבדו על מפה התלויה באוויר, צילום הנדמה כפרי מעשה ידיו של קוסם אכזר, שד המוקף עיגול שיער, רגליו השמנמנות של התינוק המציצות מבעד לחרכי מיטת הלול ונדמות כעצמאיות״. קציעה עלון על תערוכתה של שגית זלוף נמיר, ״חג׳יבדה״, בגלריה מנשר

  • התחת, הנוצה והראש

    ״ההלחמה של כל עולמות התוכן מקריסה אותם זה אל תוך זה, בערבול צורני השומר באופן מעורר התפעלות על אלגנטיות רבה ויופי בלתי מעורער״. קציעה עלון על תערוכתה של איילת עמרני נבון, ברבור אילם, בגלריה מנשר

  • אונטולוגיה באוריינטציית אובייקט

    ״כהן לוי מצליחה להלך מעדנות על הקו הדק בין שיכרון מחייה לשכרות ממיתה, בין התמזגות טרנסנדנטית מופלאה להיעלמות רכה אל האין. עיסוקה במיסטיקה האסלאמית מצוי גם כאן בקרקעית העבודות, פועם באורו הזורח ומפיץ זוהר מפעים". קציעה אלון על ״טרילוגיית נדודי לילה״ של מאיה כהן לוי בגלריה גורדון

  • היער השרוף של מאיה כהן-לוי

    "דבר-מה אפל הולך ובוקע מתוך שדה הגפרורים המושחרים; 'היער השחור' הגרמני. עשן השריפה מזומן לפתע לחלל החדר הסטרילי, נושא בכנפיו את זוועות השואה". ד"ר קציעה עלון על "צל על צל וכופל", תערוכתה של מאיה כהן-לוי באטליה שמי, קיבוץ כברי

  • האסתטיקה של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל

    "בתערוכת היחיד הראשונה שלו, נפרשת במלואה השפה הפיסולית שלו, שפה פואטית מאוד ועם זאת חודרנית עד כאב. האסתטיקה של היומיום של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל נפרשת בניתוח רוחב, והמינימליזם המהודק שבו היא עשויה כומס בתוכו משמעויות דחוסות". על תערוכתו של דוד בן-הרא"ש, "דומם-מנוע"

  • פגיעה מכוונת

    "האובליסקים כולם נדמים כאנדרטאות שעברו התעללות, ועם זאת שר מצליח לא לחצות את הקו הדק אל עבר הוולגרי והדוחה. הריקון (החלקי) של הקדושה, המתלווה הן לפסוקי התנ"ך והן לסמל האובליסק, מותיר אותם בעירומם, כסמל חסר רפרנס, כקליפה ריקה, ועם זאת מרשימה". על "אבני דרך", תערוכתו של אבנר שר בבית האמנים, תל-אביב.

  • עכירות האור של אן בן-אור

    "בן-אור מצויה בנקודת שוויון ביוגרפית: זה 25 שנה שהיא חיה בישראל, אותו מספר שנים שבו חיה בבלגיה. היא מעולם לא עברה גיור, ובחירתה בישראל אינה נופלת לקטגוריית 'המובן מאליו', אלא, כשם התערוכה, אל ההתרסה". קציעה עלון על תערוכתה של אן בן-אור בגלריה רוטשילד אמנות.

  • האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

    "נדמה כי ברגע שאנו חושבים על תמונה זו כעל 'דיוקן של אלוף בצה"ל', נחשפת התרמית. זהו אינו (רק) דיוקן של כוח, זהו דיוקן של כאב, בדיוק משום שזהו גוף נשי ממוגדר ולא גוף גברי". מבט בציורה של אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", בתערוכה "אשת חיל" במוזיאון פתח-תקווה.

  • הטרור של הסובלים

    "טיפולו של לחמן בברונזה דרך איכויות של שעווה ודרך ריתוך מעמת את הצופה עם מה שנדמה כחומר גולמי, כמו שרידים גיאולוגיים המוטחים בפניו. כל זה מצטבר לפיסול כהצרנה של טראומה. הפסל עצמו נחווה כאתר של אסון וכדבר המחולל אסון. אולם מהי הטראומה שהפסל מבקש למצק?". הערה על פסלו של צביקה לחמן במוזיאון הרצליה.

  • היה לי נער, נערה

    "החייל עושה מעשה ברוטלי של פלישה לחלל לא לו, חלל פרטי, אינטימי, נשי. בתמורה מורג מחזירה אותו למחוזות הלא גבריים של קיומו, מנשה אותו ומנערת אותו (מלשון נער); הוא קורבן הכיבוש, ולא מייצג שלו". ד"ר עופר נורדהיימר-נור מתבונן בתמונה אחת מן התערוכה "הפואמה (הלא) ביתית" של דבורה מורג.

  • מלך שחור בלובי של בניין

    "אף עבודה אינה עונה לתו התקן של הסלון הבורגני האשכנזי, המקום שבו מצויות רוב עבודות האמנות הישראליות, והתערוכה עצמה הלא היא במרחב סִפי, לובי נעול. קרי, עוד לא בבית". כמה הערות על התערוכה "מלך שחור" של ליאור גריידי.