פגיעה מכוונת

"האובליסקים כולם נדמים כאנדרטאות שעברו התעללות, ועם זאת שר מצליח לא לחצות את הקו הדק אל עבר הוולגרי והדוחה. הריקון (החלקי) של הקדושה, המתלווה הן לפסוקי התנ"ך והן לסמל האובליסק, מותיר אותם בעירומם, כסמל חסר רפרנס, כקליפה ריקה, ועם זאת מרשימה". על "אבני דרך", תערוכתו של אבנר שר בבית האמנים, תל-אביב.

תערוכתו של אבנר שר בבית האמנים בתל-אביב היא תערוכה שובת לב. עבודותיו טבולות בקסם שדומה כי אין מי שאינו חובר אליו. אולם מתחת לפני השטח הפתייניים מצויים רבדים נוספים, המעניקים לעבודותיו עומק ומשמעות.

ברצוני לפתוח דווקא בהתייחסות לטקסטים המופיעים בקטלוג, של חגי שגב וסמדר שפי. שגב בוחר להטעים את רקעו הביוגרפי הדתי של שר ואת היותו בן יחיד לניצול שואה, שגדל ללא אם. שגב טוען כי למעשה שר בורא ביצירות האמנות שלו עולם ילדי אלטרנטיבי. שפי, לעומת זאת, בוחרת לקרוא את יצירותיו דרך ההקשר הפוסט-קולוניאלי ועושה שימוש במושג "המרחב השלישי" של הומי באבא, מרחב היברידי שבו מצויים בתלכיד חי תוסס ולעומתי אלמנטים מן המזרח ומן המערב גם יחד.

אבנר שר - מתוך התערוכה

אבנר שר – מתוך התערוכה

שפי מתייחסת לדיאלוג ששר מכונן עם תרבויות המזרח הקדום, עם הצורניות דמוית הכתב האכדי-שומרי ועם סמל האובליסק הדומיננטי ביצירתו (אם כי התקרה בבית האמנים נמוכה מדי, ויער האובליסקים מאבד מעוצמתו). ברבות הזמן הפך האובליסק לסמל של ניכוס אירופי-אמריקאי, להצבעה על הפולשים והבוזזים כמי שחושבים על עצמם שהם-הם "הממשיכים האמיתיים" של התרבויות הגדולות והעתיקות, ונופך של ציניות ואירוניה דבק בו.

שתי הפרשנויות שהוצעו מעניינות, וברצוני לעמוד דווקא על נקודת ההצלבה ביניהן, המצויה לדעתי במודוס האסתטי ששר בחר, מודוס צורני המנכיח פגיעה מכוונת ומסגיר אלימות כבושה. שימו לב למשל לאמביוולנטיות הרגשית בעבודות "ילדים בבית, שמחה בבית", או "Hope". מחד, הכותרת מכוונת אל עבר מחוזות של עליצות ועונג, אולם החריטה האלימה הפוצעת את השעם הרך לעומקו מותירה בנו גם טעם של מרירות, צער, כאב; הפנים העצובות אינן מרמזות על אושר. כך נחלצות העבודות ממתיקות-יתר.

מושגי המפתח כאן הם הטרנסגרסיה והחילול. האובליסק של שר עשוי שעם ועבר טיפול אינטנסיבי בחומרים שונים, מאבקת כביסה ועד קטשופ. בשיחה עימו ביקש שר להדגיש דווקא את שטיפת השעם ביין קידוש, מצד אחד, וביוד, מצד אחר. לשני החומרים הללו הוא מעניק חשיבות סמלית וביוגרפית: היוד מרפא הפצעים ויין הקידוש הנושא עימו את מטעני הפולחן הדתי מותחים חוטים אל עברו הפרטי כאדם דתי, ואל העם היהודי בכללו. כך הופך מפעלו האמנותי (שיש בו גם מן האובססיבי) של שר לסוג של ניסיון "לרפא פצעים", באופן אישי וקולקטיבי גם יחד.

אבנר שר - מתוך התערוכה

אבנר שר – מתוך התערוכה

האובליסק – המונומנט המפואר שנוצר בעבר מגרניט והיה מעוטר בכתובות רבות משמעות וסימל שלטון והיררכיה, קדושה ועוצמה – הפך בידיו של שר לחומר רך, פשוט למראה. פני השטח המכורכמים שלו כוסו בחריטות שנעשו במסור משונן וציורים דמויי גרפיטי זול. גם פסוקי התנ"ך המצוטטים על גביו נעדרים כל מימד של הוד והדר. הפסוקים המצוטטים כמו מנכסים את סמל האלילות הפגאנית אל היהדות, אולם זהו ניכוס הנעשה תוך קריצה, ניכוס ליצני, מחלל – הגופן הילדי והשבור של פסוקי התנ"ך החרוטים מונע מאיתנו לקרוא זאת כניסיון רציני.

האובליסקים כולם נדמים כאנדרטאות שעברו התעללות, ועם זאת שר מצליח לא לחצות את הקו הדק אל עבר הוולגרי והדוחה. הריקון (החלקי) של הקדושה, המתלווה הן לפסוקי התנ"ך והן לסמל האובליסק, מותיר אותם בעירומם, כסמל חסר רפרנס, כקליפה ריקה, ועם זאת מרשימה.

שירו המפורסם של יהודה עמיחי "גורל אלוהים" עולה על הדעת: "גורל אלוהים/ הוא עכשיו כגורל/ עצים ואבנים, שמש וירח/ שהפסיקו להאמין בהם/ כשהחלו להאמין בו.// אבל הוא מוכרח להישאר עימנו/ לפחות כעצים, לפחות כאבנים,/ וכשמש וכירח וככוכבים".

ההתבוננות בעבר וראייתו כמערום של חורבות, של מי ש"היו פעם", מרפררות אל דמותו הציורית של "מלאך ההיסטוריה" של פול קלה, שהפך מושא להתייחסויות רבות. לא מעט מן הדמויות החרותות של שר מהדהדות את דמות המלאך הזו, מציעות לה רפליקה, כבנות-לוויה, בנות-ברית. ציורו של קלה נקרא כציור שבו מלאך מביט בבעתה בהרס המתחולל "מאחוריו", כלומר בהיסטוריה שחלפה. בקו הנאיבי של קלה יש מימד גרוטסקי (ראו למשל את הפרופורציות בין הראש לגוף) ולא נעים, העומד בסתירה לרושם הראשוני שאנו מקבלים מיצירה זו, של שרבוט קל ושמח. באמנות הישראלית העכשווית, רושם זו מעלה על הדעת את עבודותיו של אריק בוקובזה, למשל, כמו גם של שר.

אבנר שר - מתוך התערוכה

אבנר שר – מתוך התערוכה

שירו של עמיחי לוכד במדויק את המודוס האתיאיסטי אך מפויס של שר, הנובע מחד מעמדה שאינה מאמינה באלוהים-שלאחר-השואה, ומאידך, ערה מאוד לשיח הפוסט-קולוניאלי. זהו מכלול תמאטי ישראלי מאוד, שהוא מפתח ליצירות רבות, בכל תחומי התרבות הישראלית. כך למשל שתי סצינות מן הסדרה הפופולרית "משפחת זגורי" עוררו מהומה: סצינת הסקס באנדרטת הנגב וסצינה יום השואה, שבה האב המרוקאי מסרב לעמוד בצפירה; השואה מחד ויחסי מרות אתניים מאידך. דומה כי הן שר והן זגורי כמו אומרים לנו שמגלומניה באשר היא – אם דרך צפירה פולחת כל, אם דרך אובליסק, אם דרך אנדרטה ואם דרך מושג חובק כל כ"אלוהים" – מזמינה חילול, הנמכה, התרסה. היכולת שלנו כצופים לעכל את הסתירה ולחיות עימה היא עצם היכולת של האמנות.

3 תגובות על פגיעה מכוונת

    פול קלי עדיין מציג? . יפה לקישוט לובי במתחם U, או חדר קבלה למכון פילאטיס

    אין אישור לנהל שיח עם קליי ??

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.