עכירות האור של אן בן-אור

כאשר אצרתי את תערוכתה הראשונה של אן בן-אור, בחרנו לקרוא לה “החדר האינטימי”. כאשר ביקרתי בתערוכה העכשווית שלה, בגלריה רוטשילד אמנות, מיד ניכרה לעין יציאתה מן החדר אל החוץ השוקק. משהו במודוס הציורי שלה עבר תפנית, תפנית שהעלתה בי את המונח “התבגרות”.

על גבי השכבה הדומסטית, הביתית, מונחת עתה שכבה חדשה – החוץ. אולם איזה חוץ מבקשת בן-אור לצייר וכיצד? דומה כי אחד המפתחות החזקים לפענוח הציור של בן-אור הוא דווקא הביוגרפי. כיום מצויה בן-אור בנקודת שוויון ביוגרפית: זה 25 שנה שהיא חיה בישראל, אותו מספר שנים שבו חיה בבלגיה. בן-אור מעולם לא עברה גיור, ובחירתה בישראל אינה נופלת לקטגוריית “המובן מאליו”, אלא, כשם התערוכה, אל ה”התרסה” – לא במובנה הפרובוקטיבי, אלא כעמידה נחרצת על שלך.

אן בן אור – אור

ואכן, דומה כי ציוריה של בן-אור הם חקירה ויזואלית בלתי פוסקת של המקום שבו בחרה לחיות: כיצד נראים בנה ובנותיה בסביבה הישראלית, מה מכיל “ספר התמונות” שלהם? ומי היא עצמה, אן בן-אור? לא בכדי כריכת הקטלוג מעוטרת בדיוקן עצמי. פלטת הצבעים האדומה-חומה-צהובה שלה כמו מהדהדת את האור החזק מדי (דומה כי לא בכדי שמה הוא “בן-אור”), את עכירות האוויר, את החול, את האבק. זהו אינו “אור התכלת העזה”, הרומנטית, של מי שמדמה שכך הוא נתפס בעיניים זרות, אלא “המציאות עצמה”, נוסח האבק של דליה רביקוביץ’ בשירה “זכרונות חמים”:

“תאר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי / וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר. / הוּא הָלַךְ אִתִּי / לְגַן הַיְלָדִים / וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי / בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר. // תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי, / וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר. / בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים, / וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם, / תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי / וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר. // זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה / נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ. / לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה / עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה. / תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת / שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי. // בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה / עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים. / הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת. / לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי, / אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב / שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים, / וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה, / וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי”.

בן-אור אינה מצויה במחוזות האפלים של רביקוביץ’, ותמיד יהא שפוך על ציוריה קסם שובה לב של יופי, אולם אי-שם, בתחתית הנביעה שממנה בקע הציור, מצוי גם האבק של דליה רביקוביץ’.

בטריפטיך גדול של מזרקת האריות בירושלים, הקרוי “היה היה פעם”, מתיקה בן-אור את המזרקה הפומפוזית ממקומה אל עבר טבע אפריקאי פראי, אל עבר טהיטי של פול גוגן (בקטלוג מאזכרת האוצרת אירנה גורדון אף את המתרחצים של סזאן). במרכז הבריכה אשה בשיער בהיר וילד מניח יד על ראשה, שניהם עירומים. בשיחה עימה מטעימה בן-אור את החשיבות של השיער הבלונדיני והעירום, שני אלמנטים הרחוקים מרחק רב מן הריאליה הממשית של מזרקת האריות בירושלים, שבה משתכשכים במים ילדים וילדות ירושלמים המכוסים מכף רגל ועד ראש. המזרקה היא הלא אחד ממקומות הבילוי החינמיים המעטים בעיר הקשה והענייה הזו.

אן בן אור – היה היה פעם

העירום והשיער הבהיר הם שני אזכורים של “אירופה האבודה”, של “גן-העדן האבוד”, של ארקדיה עם נופך מיתולוגי מובהק. אלה הם גם בני-דמותם של ונוס וקופידון. הסצינה הכמו-ריאלית מופקעת מן הפרמטרים של הזמן והמקום הארצישראליים ומפליגה למחוזות אחרים לגמרי. חלקו השמאלי של הטריפטיך עשוי למעשה מתמונה אחרת, שהודבקה אל הטריפטיך. פס עדין בשליש הימני מסגיר את ההדבקה, ההטלאה, של סצינה כה אירופית: נער יושב מול בריכת ברווזים. מעשה ההדבקה עצמו מקבל כאן מעמד מטפורי. מבט חודר יגלה מצד שמאל של הילד, במרכז התמונה, כתם שחור, מאונך, חסר צורה, מעין יד אפלה הבוקעת מבין “אחורי הקלעים” של הציור ומאיימת להחריב את הסצינה הפסטורלית כולה. המכלול הציורי מצליח לייצר סצינה אניגמטית, מורכבת ומרובדת.

אם ב”היה היה פעם” יוצרת בן-אור הכלאה בין מישורי דעת שונים, בציורים אחרים ניכרת הכלאה צורנית בין “הציור הטוב” (בן-אור היא, בראשית הדברים ובסופם, חניכת המסורת ההרשברגית) ל”ציור הרע”, הנאיבי, הילדי, הלא מהוקצע (במסורת הישראלית של “דלות החומר” ורפי לביא). בציור “אור” רקע הדיוקן הנשי מורכב משני צבעים: אפור וצהוב. שמי אובך אפורים וצהוב מדבר. אולם בחלל הגדול והרחב של השמים מצויות חריטות גסות, מעין גרפיטי ילדותי המאפשר לצהוב להבקיע – עיגולים, ציורים סכמטיים של טווס וציפורים, שמש וילדים.

החריטה ה”פרימיטיבית” מצויה גם בציור “הריקוד”, הפורש לנגד עינינו סצינה כמו-קולנועית, של זוג רוקד ונערה המנסה לאזן את עצמה על קורה, עומדת ליפול. רקע האוכרה מנוקד כולו אלמנטים גרפיים הפוצעים את הנוף ומנסים להנכיח את עצמם בו. כך נחלצת הסצינה מן הקיטש והדביקות האורבים לה, והופכת לציור מעניין הכרוך בכאב ומסתורין. כמעט בניגוד לשמה, “התרסה” היא תערוכה שיש בה דבר מה המוצא מסילות אל לבבות רבים.

“התרסה”, אן בן-אור, גלריה רוטשילד, רח’ יהודה הלוי 48, תל-אביב. אוצרת: אירנה גורדון. נעילה: 15.8.15