הלחם, העיגול, השמן והחוט – חומרי הקיום הבסיסיים והחיים בין העולמות של אבו-חוסיין

״כך הופכת אבו-חוסיין לסוג של רופאה עממית, שמאנית המבקשת, בזכות יכולתה המזהירה לשלוט בכמה שפות ובכמה הוויות, לרפא את שני העמים או את שתי הישויות ואולי יותר״. ליאת סידס וקציעה עלון על יצירתה של חנאן אבו-חוסיין

האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות.1

לאחרונה התבשרה האמנית חנאן אבו-חוסיין, ילידת אום אל פחם שחיה ויוצרת בירושלים, על היותה הזוכה הראשונה בפרס על שם "בקי דקל" מטעם העמותה לאמנות נשים ומגדר בישראל. את הפרס הגתה ויזמה ד"ר טל דקל והוא נועד להאיר ולהעלות על נס את פועלן של נשים אמניות, פמיניסטיות, המצליחות להשמיע  קול אישי ולסלול להן נתיב ייחודי בשדה המוקשים של האמנות בפרט והמציאות הישראלית בכלל. יצירתה של חנאן אבו-חוסיין מעמידה קורפוס מרשים, הנפרש מאז שנת 1995.

לפני כ-15 שנים, ד"ר קציעה עלון ודליה מרקוביץ הציגו את עבודותיה המרשימות של אבו-חוסיין בתערוכה "אאוטלט", שהתקיימה בבית האופנה "קום איל פו" (Comme il faut); קומפלקס תל אביבי יוקרתי שכלל אז גם ספריית אמנות עשירה ושבדרך קבע מציגים בו גם יצירות של אמניות ישראליות עם אמירה פוליטית ופמיניסטית. בצד אחד של החלל הציגה אבו-חוסיין משטחי ענק של פסלי וגינות פצועות ובצד האחר תלתה מן התקרה באמצעות חוטים שלל גרביונים ובתוכם משקולות בצורת ביצים מעוגלות. כבר מן ההתחלה ברור היה שבעבודותיה הפולחות אבו-חוסיין הייתה בין הראשונות לייסד את "קהילת הצעקה" הפמיניסטית, קבוצת אמניות ערביות שלא חששו להביע מחאה נוקבת בנושאים בוערים ואקוטיים כמו הפטריארכליות השוררת בחברה הערבית, רצח נשים שאינו מגונה באופן שיטתי, חריף ועקבי, שלילת חופש הביטוי מנשים, הצרת הצעדים והגבלת החופש של נשים צעירות ועוד. האמניות, וחנאן אבו-חוסיין בראשן, פרצו שכבות שכבות של מחסומי בושה: לא עוד פחד מ"כיבוס הכביסה המלוכלכת" של החברה הערבית בפרהסיה, לרבות הציבוריות הישראלית הנשלטת על ידי הישראלים היהודים והשפה העברית. אז והיום הקפידה אבו-חוסיין על כך שלצד האנגלית יכתבו שמות עבודותיה בערבית.

יצירותיה של אבו-חוסיין עוררו ענין רב ויצרו שיח אמנותי תוסס. גם כעת, כאשר השתתפנו בשיח גלריה בתערוכתה הנוכחית, "מיצבים" (אוגוסט 2019), ריתקה דמותה הייחודית את הקהל הרב שגדש את החללים והלך עימה מתחנה לתחנה במרחבי המוזיאון הגדולים, מחלל המבואה של אולם רוטשילד אל בית הבד ומשם אל טחנת הקמח, המצויים שניהם בגן הארכיאולוגי המרשים של מוזיאון ארץ ישראל. סיפור חייה הייחודי ויוצא הדופן, על המכשולים לאין ספור שהושמו בדרכה, ריתק את קהל השומעים ואותנו.

תמונה 2: חנאן אבו חוסיין, Bukgeh, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל,2019

נוכחותה הנמשכת של אבו-חוסיין בשדה האמנות הישראלי התובעני לאורך השנים מעידה על פעלתנותה הנמרצת ועל מחויבותה חסרת הגבולות ליצירה האומנותית. כך למשל, בכנס של העמותה לאמנות, נשים ומגדר שהתקיים במרץ 2019 באוניברסיטת תל אביב במסגרת התוכנית הרב-תחומית באמנויות של האוניברסיטה, ציפי מזרחי, אחת הדוברות בכנס ומייסדת "סטודיו משלך", פרויקט המלווה אמניות צעירות דתיות לאחר סיום לימודיהן הרשמיים במוסדות מובילים לאמנות בישראל, סיפרה על שיתוף הפעולה המוצלח והפורה שהתקיים בין האמניות הצעירות של הפרויקט לבין אבו-חוסיין: אבו-חוסיין שימשה כמנטורית ואמנית מלווה עבור האמניות המצויות בתחילת דרכן. בכנס, הציגה מזרחי צילומים מרגשים בהם נראו בני המשפחה הדתיים של משתתפות הפרויקט במפגשים שונים, שנערכו בימים מאוד לא פשוטים מבחינה פוליטית וביטחונית. במיוחד ריגשו התצלומים שהראו את המפגש בין המשפחות הדתיות לאבו-חוסיין.

תמונה 3: חנאן אבו חוסיין, מראה מבחוץ על Bukgeh, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל,2019

ד"ר עאידה נסרללה, דוברת אחרת בכנס, שפרק בעבודת הדוקטורט שלה מוקדש ליצירתה של אבו-חוסיין, העמידה במרכז הדיון שלה את התקבלות היצירה של אבו-חוסיין בחברה הערבית והתמודדותה האמנותית עם מות אביה. בתערוכה הנוכחית במוזיאון מוצגת עבודת הווידיאו "משחרה" (Mashara), בה נראית אבו-חוסיין מורחת את פניה בפחם שחור בטקס סיזיפי ומכאיב. עבודת האבל המורכבת מנכיחה את מנעד הרגשות האמביוולנטי שעורר באבו-חוסיין מותו של האב, את תחושות השחרור וההקלה שליוו את הצער והכאב. לצד עבודה זו מוצגת עבודת וידאו נוספת, בה מתפלשת אבו חוסיין בבצק ובשמן (תמונה 1). בשיח הגלריה הסבירה האמנית על שימושיו הרפואיים של הבצק ברפואה העממית: ניתן לשים את הבצק על פצעים וחתכים, הוא עוצר דימום ומרפא בעיות עור. השימוש בבצק כחומר אנטיספטי, מחטא, מרפא ובעל יכולת לזרז הגלדה והחלמה, היה חדש עבור הקהל התל אביבי. השימוש בשמן, לעומת זאת, פופולארי וידוע הרבה יותר. שמן הזית משמש לעיסוי, ריפוי כאבי שרירים ואף ניטל כ"תרופה פנימית" למניעת בעיות עיכול. בכל מקרה, הבחירה האוצרותית של הצגת "עבודת האבל" לצד "עבודת הריפוי" מעצימה כל אחת מהן ביחד ובנפרד ומעידה על הקיום הבו-זמני של חיים על ספקטרום השיסוע מרובה הקונפליקטים שבין האבל והכאב לריפוי, להחלמה ולחיים, הן ברמה האישית שלנו כיחידים והן ברמה הקולקטיבית כחברה ישראלית.

אבו-חוסיין משתמשת בעבודותיה בחומרי מזון בסיסיים וידועים, כולל כמובן גם לחם. במיצב  "Bukgeh", "בוקג'יה" (Bundle, תמונה 2, 3) צררה אבו חוסיין 300 בדי כותנה לבנים לכדי צרורות ותלתה אותם מקורות התמיכה של טחנת הקמח. בכל צרור הניחה לחם מיובש, פיתה. אבו-חוסיין הרחיבה על השימוש בלחם שרוף ומיובש שהוטמן באדמה לשעת חירום כפרקטיקת הינצלות והישרדות ידועה. כך הפכה הבוקג'יה, הצרור, לערכת הצלה. הצרור, מוטיב משותף לפלסטינים וליהודים המעלה על הדעת את דימויי ״הפליט״ ואת ״היהודי הנודד״, יכול להתפענח כניסיון של האמנית לחפש אחר חיבור משותף לשני העמים החולקים ביניהם היסטוריה רחוקה ורחוקה פחות. עבודה זו, כמו עבודות אחרות בתערוכה, מקבלת משמעות נוספת וטעונה במיוחד לאור העובדה שהיא מוצגת במבנה שמזכיר טחנת קמח מהסוג שהיה מקובל לבנות בארץ-ישראל ואליה הגיעו פלאחים ממרחקים במטרה לטחון את הדגנים שברשותם. סביב טחנת הקמח התפתחו חיי חברה והווי משגשגים של יהודים וערבים. לא רחוק מהאתר היה מצוי הכפר הערבי  שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), שננטש ב-1948.

תמונה 4: חנאן אבו חוסיין, מתוך In Between the Destruction of the Father, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל, 2019

"באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה".2 אומרת אבו-חוסיין כשהיא מציינת את הקיום והחיים הלא פשוטים שבין שני העולמות, היהודי והערבי, על רקע השסע והסכסוך הישראלי-פלסטיני. "החומרים המשמשים אותי הם חומרי בניין כמו בטון ומלט. החומרים הללו מתייחסים לבנאי הערבי שבנה את הארץ ומצד שני לחומת ההפרדה שחותכת את הארץ. החומה הזו אמנם מפרידה בין שני העמים אבל היא עדיין מאפשרת לראות את מה שמעבר לה".3

תמונה 5: מראה הצבה מתוך "מיצבים", חנאן אבו חוסיין, מוזיאון ארץ ישראל, 2019

שמן הזית הוא גם הכוכב של היצירה "In Between the Destruction of the Father" ("בין חורבן האב", 2019) שמוצגת בבית הבד שבגן המוזיאון (תמונה 4). בתוך מערכת צינורות משוכללת זורם-עומד השמן, שהפך גם הוא, כמו הצינורות ממתכת, ל"רדי מייד". כך הופכת אבו-חוסיין לסוג של רופאה עממית, שמאנית המבקשת, בזכות יכולתה המזהירה לשלוט בכמה שפות (מעברית וערבית עד לשפות האמנות והפמיניזם) ובכמה הוויות (יהודית, ערבית, מזרחית, מערבית, פלסטינית וישראלית), לרפא את שני העמים או את שתי הישויות ואולי יותר. שלל אמצעים מגויסים לשם כך: גופה של האמנית, חומרי המרפא שגדלים על אדמת הארץ, תנובת האדמה ורפרטואר החפצים והחומרים: בטון, אבן ומתכות, חומרים המזוהים עם מלאכה גברית בדרך כלל מצד אחד (תמונה 4), בדים, מזרנים, חוטים, מחטים, כלי תפירה וחומרים רכים המזוהים לרוב עם מלאכה נשית מצד שני. כך, למשל, בעבודה  "סמנדרה" (2018), מזרונים מסודרים בערמה זה על גבי זה ומהם משתפכים חוטי רקמה לבנים שגליליהם מונחים בסמוך אליהם על  פודיום נמוך (תמונה  5). אלו וגם אלו מבקשים ליצור קשר בין הרוחני והטרנסנדנטי ליומיומי. כך נדמית הרקמה בעבודה ״My Mothers Blanket #2״ ("שמיכתה של אמי", 2019, תמונה 6) גם כסוג של קמיע. באמצעות מלאכת התפירה וההטלאה של הבדים הרקומים מציעה אבו-חוסיין, ברם המציאות המסוכסכת, אופציה של שיתוף פעולה, שפיות וחיים בשתי החברות ויותר, בהרמוניה שאינה נטולת בעיות ועם זאת אפשרית. לא בכדי מגדירה עצמה אבו-חוסיין בדף הפייסבוק שלה "אשת חינוך" ולא "אמנית", כמו מבקשת להתנער מממדי האגו והנרקיסיזם המקופלים במילה "אמנית" ולהתחבר אל העשייה החברתית של המעשה החינוכי.

תמונה 6: חנאן אבו חוסיין, My Mothers Blanket #2, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל, 2019

 

ההתבוננות האסתטית במכלול היצירתי של אבו חוסיין מעלה על פני השטח מילון צורני הכולל רפרטואר מובחן של צורות ראשוניות: קו עם חצי עיגול, עיגול עם קו למעלה, ריבוע, אסתטיקה קומפוזיציונית של "נזילה": הקו היורד מטה, החוט הנשרך, הצינור המשתפל, הצורניות המאזכרת תנועה של דמעה לבנה ( במיצב "בוקג'ה") או שחורה (בעבודה "שמיכתה של אימי"). דמעות הכאב כמו נכרכות סביב מרכז פועם ותוסס או אולי כורכות לב דואב ורוטט. זוהי הליבה הצורנית המשועתקת בווריאציות שונות בעבודותיה, הנדמות במבט ראשון כה שונות זו מזו. העין רואה לפתע את המודוס, הדפוס הקומפוזיציוני החוזר, את ה"עודפות הפרקטלית" של ההעתק והשכפול הכמעט אובססיביים ובלתי נשלטים המאפיינים את כל עבודותיה; משטחים גדולים המשכפלים אלמנט זהה וקבוע. כך גם מובן תיוגה העצמי כ"אשת חינוך" – הרצון בהנחלה עצמית, ההשתוקקות לשינוי בעולם דרך העברת חומרי הנפש העמוקים המוצרנים לכדי יצירת אמנות, זוהי חנאן אבו-חוסיין.

 

"מיצבים''/ חנאן אבו-חוסיין
אוצרת: ד"ר דבי הרשמן
מוזיאון ארץ ישראל
נעילה: 1.11.19

הצג 3 הערות

  1. חנאן אבו-חוסיין מצוטטת בטקסט האוצרת, דבי הרשמן. https://www.eretzmuseum.org.il/1111/
  2. שם
  3. שם

1 תגובות על “הלחם, העיגול, השמן והחוט – חומרי הקיום הבסיסיים והחיים בין העולמות של אבו-חוסיין”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.