רשמים מהתערוכה "לגלות סימני חיים"

בימים אלה של כאב, שבר גדול ומבוכה, מוצגת באיחוד האמירויות תערוכה בינלאומית באוצרותו של שרון תובל ובהשתתפות האמנים ארקן אוזגן, שי עיד אלוני, אייל אסולין, מורן אסרף, נזקט אקיסי, צ'נצ'ל באנגה, מיימונה גורסי, אריאלה ורטהיימר, איריס חסיד, ניר ז' יונסי, שחר מרקוס, אופירה ספיץ, רות פתיר, מעיין שחר, חן שיש ואבנר שר.

דומה שתערוכה זאת מבקשת לקרוא תיגר על המציאות הקשה, להראות שעדיין ניתן "לגלות סימני חיים", שלא אבדה התקווה, שאפשר לדמיין עתיד טוב יותר. כמו במקרים רבים אחרים, ייתכן שדווקא האמנות יכולה לשלוח קרן אור מתוך המאפליה ולומר שלא כלו כל הקיצין. וכשהיא במיטבה, היא לא עושה זאת במילים מפורשות, בגילויי דעת או בהצהרות, אלא בדימויים, במצבים, בסרטי וידאו שנמנעים מלנופף במסרים פשוטים וברורים. בכוחן של יצירות אלה לחלחל לראשי המתבוננים בהן ולדרבן אותם, בדרכה המעורפלת והחמקמקה של האמנות, לדמיין את אפשרות קיומה של מציאות אחרת, אנושית יותר, מיטיבה עם כלל שוכניה. באופן חריג ומפתיע, התערוכה, שתוכננה לפני זמן רב, לא בוטלה בעקבות השבעה באוקטובר, והאמנים הישראלים הרבים המשתתפים בה אף הוזמנו לשהות במקום. חריגות זו לא נעלמה מעיניהם של שגרירי ארצות הברית וצרפת, שנכחו בערב הפתיחה המפואר, וציינו זאת לטובה. פרויקטים רבים שאמורים היו להתבצע, במרוקו למשל, בוטלו.

בתערוכה הציגו את עבודותיהם בעיקר אמנים מישראל, אך גם ממדינות כמו טורקיה, סנגל והודו. דומה שהמכנה המשותף לעבודות שהוצגו הוא המוטיב של "חתרנות בונה". כלומר, הן מציעות מבט ביקורתי על ההווה ורומזות על האפשרות לתיקונו, תיקון עולם, בעת ובעונה אחת. אם מתמקדים ביצירות של האמנים והאמניות מישראל, רואים כי מדובר במופעים ויזואליים הטומנים בחובם קריאה לחשיבה ביקורתית ומחודשת על מקומה של ישראל במרחב המזרח תיכוני, קריאה להשתלבות במקום התחפרות בתפיסות עבשות ומיושנות. באופן מפתיע, התערוכה הטובה ביותר של אמנות ישראלית עכשווית מוצגת בימים אלו (ועד סוף פברואר) בדובאי.

ברשימה זאת אנחנו נעים בין שתי נקודות מבט שונות: נקודת המבט של איחוד האמירויות, ונקודת מבט מקומית, כלומר ישראלית. מכאן שהחתרנות עצמה, מנקודת מבטו של המתבונן, נושאת אופי שונה.

נפתח בפסלו של אייל אסולין, "מוטי", שמציע מעין קריאה מחודשת ביצירה האייקונית ביותר באמנות הישראלית לדורותיה – "נמרוד" של יצחק דנציגר. בזהותו החדשה, נמרוד בעל חזות שחורה, והוא עשוי פלסטיק מתנפח ולא אבן חול נובית. במקום הבז ניצב על כתפו חתול, שאת צווארו מעטר גורמט. החיבור הילידי, האוטוכטוני, שעליו מעיד "נמרוד" של דנציגר עובר מטמורפוזה רדיקלית.

"מוטי" מצטרף ליצירות אמנות אחרות המערערות על מיתוס נמרוד הישראלי, אך יש בו ייחודיות שמבדילה אותו מעבודות אחרות. היצירה, שהוצגה לראשונה בבית האמנים בתל אביב בשנת 2018, בתערוכה "ח'שומה", משלבת חתרנות בועטת ומתריסה עם עמדה פרודית, אירונית והומוריסטית. נמרוד העכשווי אינו קורא תיגר על התפיסה המבקשת ליצור זיקה בין העם היהודי ובין מולדתו, אלא נושא מאפיינים שונים בתכלית: ראשית, הוא שחור. נמרוד הוא מוטי המזרחי. הוא אינו חושש לעטר את גופה של חיית המחמד המתלווה אליו בתכשיטי זהב נוצצים שנתפסים כוולגריים, צעקניים, ומעידים על הון סימבולי חסר. ובהקשר רחב יותר, דומה שמתקיימת כאן פעולה של ניכוס מחדש (re-claiming), בדומה ליצירות אמנות המציגות את ישו לא כפיגורה אירופאית בהירה, אלא כבעל מראה מזרחי תיכוני ואף אפריקאי.

מהגרסה שהוצגה בפסטיבל האמנות בראס אל חיימה נעדרים חלקים מהפסל המקורי – היא סורסה! איבר המין אמנם הושמט, אך כפיצוי זכתה הדמות לתפוח לממדים מונומנטליים. ועדיין, בעיניים אמירתיות, הפסל נתפס כסמל אייקוני לאידולטריה, ולכן הועתק ממקומו המקורי שמול המסגד. ובכך כמו הושב לו מעמדו המקורי, כסמל לפגאניות.

אבנר שר, מתוך "לגלות סימני חיים" בראס אל ח'יימה, איחוד האמירויות

עבודה אחרת המתייחסת למוטיבים מזרחיים היא שדרה האובליסקים המונומנטליים, העשויים שעם ומלאי חריטות, של האמן אבנר שר. הדי המלחמה הנוכחית תבעו את נוכחותם – בתהליך הובלתם לדובאי עלה החשד שהם טילים מוסווים, ההובלה התעכבה עד ליום הפתיחה ממש, והאמן אף נדרש לשלם הון תועפות על שלל הבדיקות והסריקות הביטחוניות שעברו עבודותיו. בעוד מרחבי המזרח התיכון מנוקדים במונומנטים מסוג זה, המרחב המקומי שלנו חף מהם. שדרת האובליסקים מספקת עדות לתשוקה אילמת להשתייך למרחב המזרח תיכוני. דומה כי השדרה משכה את מירב תשומת הלב של באי התערוכה, וייתכן שהיא תהפוך לחלק מתערוכת הקבע במקום.

ארבעת הציורים המונוכרומטיים, בגוון אוכרה־אפריקאי, של חן שיש, השתלבו באופן הרמוני במרחב הייחודי של אל ג'זירה אל חמרה, כפר הדייגים הנטוש מהמאה ה־17 שבו התקיימה התערוכה. עבודות אלו מהדהדות את סדרת הציורים "כלה טוניסאית", אך החגיגה הצבעונית שאפיינה את עבודותיה בעבר פינתה מקומה לדיוקנאות ארכאיים ונטולי צבע.

אנשי הכפר עצמם, המתגוררים כיום בעיר דובאי, נכחו במקום לאורך כל תהליך ההקמה, והיו גם בפתיחה. כך התאפשרה למשל שיחה מרתקת בין האמנית אופירה שפיץ, שהציגה מיצב גדול ויפה, עשוי פנינים ובדים, המרמז לעיסוקים של בני הכפר בשליית פנינים – טרם גילוי הנפט – ובין תושב הכפר שבחנותו הריקה התמקם המיצב.

חן שיש, "כלה תוניסאית", מתוך "לגלות סימני חיים" בראס אל ח'יימה, איחוד האמירויות

האמנית המוסלמית האיטלקיה־סנגלית מיימונה גרסי (Maimouna Guerresi) מציגה שני תצלומי ענק מרהיבים ביופיים שבהם אישה ניצבת על צמרת עץ, עוטה רעלה ירוקה ארוכה המשתלשלת מתחת לרגליה. גרסי, אשר בניגוד לאמנים מוסלמים רבים מציגה את עבודותיה בישראל, בונה שקילות סימבולית מרהיבה בין העדרה של עלוות העץ ובין הרעלה הירוקה והמשתפלת. הדמות הנשית משתלבת בין ענפי העץ בצורה המעידה לכאורה על תשוקה לחופש, למעוף, לטרנסצנדנטיות.

רות פתיר, שתייצג השנה את ישראל בביאנלה בוונציה, מציגה בתערוכה זו את עבודת הוידאו MARRY FUCK KILL, שהוצגה בעבר במרכז לאמנות עכשווית (CCA). פתיר עוסקת במוטיבים של מיניות ופוריות האישה באמצעות צלמיות פריון קדומות המפזזות באקסטזה. ברקע נשמע ראיון שערכה פתיר עם אמה, ועוסק בחוויותיה במפעל לקונדומים שהוקם בישראל. כך מבקשת פתיר למזג בין ההווה לעבר הרחוק מאוד, ומתוך כך לדון באופן ביקורתי בסוגיות של מיניות נשית ופריון. התפאורה שסיפק כפר הדייגים הנטוש לצלמיות הפריון המחוללות יצרה תחושה של כיווץ מרחבי החלל והזמן. עבר ועתיד נמזגו יחדיו, בתפאורה שונה לחלוטין מזאת הממתינה לה בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה.

נסיים סקירה זאת בהתייחסות לעבודותיה של האמנית הצעירה מורן אסרף, שבחרה להציג על קירות חיצוניים של בית נטוש שני צילומים גדולי מידות. צילומיה מביעים מחאה פמיניסטית מובהקת: הפה חסום בספוג לניקוי כלים והידיים כמו אזוקות. אסרף בחרה להציג בצילום את גבה וחלק מחזה, אזורים שאסור לחשוף לפי חוקי הדת. כך, הצילומים זוכים למשמעות חדשה, ומיקומם וההקשר שבו הם מוצגים משמשים מגבר למחאתה.

כאמור, שלל העבודות מתעקשות "לגלות סימני חיים", לאחוז בתקווה במחוזות שבהם אובדן חיים הפך לעניין שבשגרה. הן מבקשות לנטוע את האמונה שהארוס, יצר החיים, יגבר בסופו של יום על התנטוס, על יצר ההרס.