הרחק מן ההמון הסואן

"התמטיקה של שי-נחום עמוסת זיכרון, מבקשת לפלח את ההוויה הדכאנית של הווה ולהנכיח מחדש את העבר. דרך הפרקטיקות של הציור והאריגה היא מבקשת 'לשכון מחדש בתוך עצמה', לייצר משקל- נגד אישי, פרטי וקסום לגופי הידע הקאנוניים". קציעה עלון על עבודותיה של אביבה שי-נחום מתוך גיליון מיוחד של "הכיוון מזרח" במלאת 20 שנה להקמת תנועת אחותי

קריאה ביצירתה הכמוסה והנפלאה של אביבה שי-נחום על פי גסטון בשלאר

בשנת 1989 סיימה אביבה נחום את לימודיה במדרשה לאמנות ברמת השרון. קשיי החיים והפרנסה אילצו אותה לזנוח את חלומה לפתח קריירה כאמנית, והיא מצאה את דרכה כעובדת בכירה בבנק הפועלים, אולם חלומה ואהבתה לאמנות לא נזנחו: בשנת 2004 סיימה לימודי תואר שני בתולדות האמנות ובשנת 2011 סיימה לימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, תחת הנהגתו של מוטי עומר. אולם דומה כי רק בימים אלו, כאשר שי-נחום עומדת בפני פרישה, התפנתה נפשית ורגשית לבחון את כלל יצירתה, שנעשתה למרות הכול (היותה אם חד הורית, עבודתה במשרה מלאה) לאורך השנים. הבחינה הזו היא שיחה, כשם יצירתה המרגשת המציגה את אמה בשיחה עם אמה- שלה. שי-נחום בוחרת ברגע מכריע בחייהן של השתיים, רגע המפגש והשיחה הטעונה. אמה של שי-נחום גודלה למעשה על ידי סבה וסבתה, ולא על ידי אמה הביולוגית, בשל נסיבות חיים מצערות. משפחתה של שי-נחום הייתה בעלת מעמד גבוה בעירק. מוצאה המקורי היה מתורכיה1, וסבה נשא בתואר הכבוד "פאשה" משום שהיה רופא נערץ ולמעשה נשלח לעירק עם משפחתו בכדי להקים שם בית חולים. האב, שהיה קצין בצבא העותומאני, נהרג בקרב הדרדנלים. האם, שנותרה אלמנה מטופלת בילדה, נסעה אל הקהילה היהודית עירקית המשגשגת בהודו, והותירה את בתה הקטנה, לימים אמה של שי-נחום, בידי הוריה. בהודו היא אף נישאה מחדש. ברבות השנים חזרה האם לעירק, ומשם אף עלתה לישראל. המפגש הטעון בין השתיים הוא מפגש לאחר שנים בהן לא פגשו האחת בשניה, והציור מצליח להעביר את כובד המעמד. מבחינה סגנונית, בחרה שי-נחום במודוס הנע בין נפחיות תלת מימדית לשטיחות המאזכרת את סגנונו של אנרי מאטיס. בפינה הימנית מצוירים שלושה ריבועים צבעוניים, המונחים כקוביות זה מעל זה: ירוק אדום ואפור. התצורה הלא מימטית מדגישה ומטעימה  את האופן בו שי-נחום אינה רואה עצמה מחויבת לחוקי הפרספקטיבה, אלא לחוקיות הסמויה מן העין שמכתיב הקנווס, שמכתיבים הצבעים והצורות. קיר התכלת האוריינטלי גולש לרצפה, והחדר כולו נדמה זע ונע, בסערת רגשות. שתי הדמויות, האם והבת, כמעט זהות, כפילות האחת של השניה: פניהן עשויות באותה תבנית, לשתיהן אותו דפוס של לבוש- חצאית פסים וחולצה, ולשתיהן כיסוי ראש. מנח הידיים המשוכלות זהה אף הוא.

תמונה 2: אביבה שי נחום, דיוקן האמנית כילדה

אולם מעבר לרקע הביוגרפי המרתק, ברי כי הדמויות מייצגות גם חברות, שכנות, עמיתות, בנות, דודות; שיחה בין שתי נשים באשר הן, שיחה בינה לבין עצמה, שיחה בינה לבינינו, שיחה שלי עימכם על מכלול יצירתה. ולשיחה הזו בחרתי לצרף דברים משל הוגה הדעות גסטון בשלאר, מספרו "הפואטיקה של החלל"2.

חוט השני העובר במכלול יצירתה המגוונת, משטיחי קיר עד לתמונות אקריליק, הוא העיסוק בגניאולוגיה המשפחתית. שי-נחום, בת למשפחה עירקית, חוותה מראשית דרכה את הפער בין הדיסיפלינה המובחנת של "תולדות האמנות", הנלמדת באוניברסיטאות מפרספקטיבה אירופוצנטרית מובהקת, לבין המסורות האסתטיות והויזואליות אותן הביאה עימה3.

תמונה 3: אביבה שי-נחום, דיוקן עצמי

אחד המוטיבים החשובים ביצירתה הוא מושג השטיח. השטיח הרך, הארוג בקפידה, הטומן בחובו מסורות של מלאכת מחשבת של אריגה, הנושא עימו שלל צבעים ודוגמאות. השטיח הוא לב ליבו של הבית המזרחי, המיניאטורה המייצגת אותו. אריגת השטיחים היא מסורת מפוארת וארוכת שנים בתורכיה, באיראן, באפגניסטאן, ובארצות הסובבות אותן. השטיח העבה כיסה את הרצפה הקרה בחודשי החורף, ושימש מצע רך לישיבה, אכילה ושינה בכל חודשי השנה. הישיבה הנמוכה, הנהנית ממנעמי השטיח, אופיינית למזרח התיכון. השטיח אינו בבחינת קישוט דקורטיבי גרידא, הוא אוגר בין קפליו את חום הבית, את מרחב האינטימיות, את העבר. התבנית הצורנית של המסגרת- בתוך- מסגרת, של קומפוזיציה ערבסקית הסובבת ותוחמת את צורתו של השטיח, אופיינית ליצירותיה של שי-נחום4, וראו למשל את התמונות מספר 2 (דיוקן עצמי כילדה) ו-3 (דיוקן עצמי). בתמונות 2 ו-3 מאומצת התבנית הצורנית, ואף השטיח עצמו מצויר, אולם גם השטיח עצמו, כמודוס אמנותי מובחן, כיצוג אונתולוגי, הוא גיבורן של שתי יצירות מפתח.

תמונה 4: אביבה שי-נחום, "שורשים"

היצירה "שורשים"- ראו תמונה מספר 4, מציגה את הסבתא של האמנית כנטועה בתוך מרחב רך, בלתי מוגדר. תווי מתאר מטושטשים של כמעין-כורסא, נבלעים ברקע הצבעוני, העשוי שכבות שכבות של אדומים וכחולים, מסגרות ופסים. דמות הסבתא הופכת ל"דמות בשטיח", אם להזכיר לרגע את הנרי ג'יימס. אנו שואלים את עצמנו מה "בפנים" ומה "בחוץ",  אולם כדבריו של בשלאר:"הדיאלקטיקה של הפנים והחוץ: הכול מקבל צורה על הדף"5. הדיאלקטיקה המערבלת אכן מוצרנת על הדף, מערבלת ומערבבת אם האם עם הרקע. העיטוף של הדמות היחפה אינו רק צורני. חקירה של המהלך האינטלקטואלי העומד מאחורי התמונה פותחת צוהר אל אירוע היסטורי ואל תמונת מפתח בתולדות האמנות הישראלית.

תמונה 5: השטיח שארגו הנשים העירקיות לנציב העליון

בשנת 1920 מונה סר הרברט סמואל היהודי לנציב הראשון בארץ ישראל,  מטעם המנדט הבריטי. מינויו של יהודי לתפקיד מושלה הראשון של ארץ ישראל עורר התרגשות רבה בקרב קהילות יהודיות רבות בעולם. הקהילה היהודית בעירק החליטה להעניק לו לכבוד המאורע שטיח קיר, (תמונה מספר 5) עליו ארוגה דמותו לבושה בבגד רשמי, בכחול ואדום. בצידי השטיח כתובות בעברית וערבית – לסר הרברט סמואל, ו- ציונות עירקית (שגיאות הכתיב מעידות על רמת העברית המועטה שהייתה לנשים האורגות את השטיח). ברבות השנים רכש את השטיח הדיפלומט והאמן אריה ארוך, ובהשראתו צייר את התמונה הידועה "הנציב העליון", אחת התמונות המפורסמות בכרונולוגיה הויזואלית של אמנות ישראל- ראו תמונה מספר 6.

היצירה של ארוך מצטטת למעשה את השטיח, מטביעה מיניאטורה משוכפלת שלו, וחוזרת על צבעיו- אדום וכחול. על העבודה נכתבו מאמרים רבים, כאשר המפורסמים שבהם הם מאמרו של מוטי עומר: "ירושלים של אריה ארוך: בין רחוב אגריפס לבין הנציב העליון" (1989) ומאמרו של גדעון עפרת, "בספרייתו של אריה ארוך" (2001). עפרת ועומר מצביעים על המשמעויות הרבות הטמונות ביצירתו של ארוך, מן ההתייחסות לסמכות השלטונית הזרה בארץ ישראל ועד לסמליות של הכחול והאדום, כמסמלים זכר ונקבה, שלטון וכוח, נצרות (כחול ואדום הם צבעי הבתולה), רוח וחומר.

תמונה 6: אריה ארוך, "הנציב העליון"

יצירתה של שי-נחום מבקשת להסיט את המבט הגברי אל מקום אחר: אל הקהילה שהנביעה את השטיח, ואל האורגות עצמן. שי-נחום בוחרת בדמות סבתה, בכדי לסמן בו זמנית שתי פונקציות מנוגדות: הן את הקהילה שבחרה להעניק מתנה מיוחדת לנציב העליון, והן כמייצגת הנשים האורגות עצמן. הסבתא האישית נמזגת בפרסוניפיקציה של דמות הקהילה כולה, כ"אם הגדולה". לא בכדי נבחרו גם הפורמט המדמה שטיח, וצבעי הכחול והאדום.  כך מנכסת שי-נחום בחזרה את מורשתה-שלה, דרך עבודתו הקאנונית של אריה ארוך. הרוגע שמקרינה העבודה מהדהדת את מילותיו של בשלאר: "כפי שנדרש בחקירה  על אודות דימויי האינטימיות, אני מעלה את סוגיית הפואטיות של הבית. השאלות כאן רבות: כיצד חדרים סודיים, חדרים שנעלמו, מתקיימים עדיין כמשכנו של עבר בלתי נשכח? היכן וכיצד מוצאת לה המנוחה מצבים מועדפים?"6 שי-נחום מעלה מן האוב את העבר הנשכח, המוצנע, הנשי, של יצירת האמנות הגברית, הנחגגת ברוב עם. החדר הסודי, החדר הנעלם, נפתח, והשטיח שמכסה אותו, שנארג בעבודת כפיים נשית אינסופית – מתגלה. העבר לעולם אינו נשכח.

האם מתוארת בעבודה "המנוחה של אחרי העבודה" , אחרי האריגה, אחרי הענקת המתנה, מנוחה של שלווה ושביעות רצון, או מנוחתה של האם? השאלות כולן מצויות בעבודה, מרחפות מעליה.  השטיח עצמו, כחפץ של כבוד, מצא ביטוי גם בעבודה אחרת של שי-נחום, הקרויה "אייקון"- ראו תמונה מספר 7. דיוקנה של האם הנערצת, האייקון וההשראה בחייה של אביבה עצמה, מוטבע כתליון במרכז השטיח, אותו ארגה אביבה שי-נחום עצמה, בשיתוף עם המערך המקצועי של "דקלה". הצורך הוא "להעניק שטיח" לאם עצמה, ולא רק לנציב העליון, להחליף את היוצרות ולהעלות על נס את עבודתה המפרכת והבלתי מתוגמלת בגידול 12 ילדים, "להעניק שטיח" של כבוד לרוקמות עצמן ולהעריץ את פועלן.

תמונה 7: אביבה שי-נחום, "שטיח, אייקון האם"

השטיח המוקדש לאם מייצר העלאה-באוב של העמלנות הנשכחת, של האישה המזרחית הנדחקת לא פעם ל"אחורי הקלעים" של האומנות הישראלית. "ולא רק הזיכרונות שלנו "משוכנים", אלא גם השיכחות שלנו. הלא מודע שלנו "משוכן". נשמתנו היא בית. וכאשר אנו נזכרים ב"בתים", ב"חדרים", אנו לומדים "לשכון" בתוך עצמנו. דימויי הבית צועדים בשני הכיוונים: הם נמצאים בתוכנו בה במידה שאנו נמצאים בתוכם"7 כותב בשלאר. התמטיקה של שי-נחום היא עמוסת זיכרון, מבקשת לפלח את ההוויה הדכאנית של הווה ולהנכיח מחדש את העבר. דרך הפרקטיקות של הציור והאריגה מבקשת שי-נחום "לשכון מחדש בתוך עצמה", לייצר משקל- נגד אישי, פרטי וקסום לגופי הידע הקאנוניים. דיוקנה העצמי כילדה (תמונה מספר 2) מציג אותה כילדה המציירת את דגל ישראל על פי הצעתו של הרצל, כוכבים ולא מגן דוד. במילים פואטיות להפליא מנסח בשלאר, בהקשר אחר כמובן, את המוטיבציה העקרונית של שי-נחום בציור זה, החיפוש האובסיסיבי אחר "החום הראשוני" שהבית אצר בחובו: "עלינו לבחון מקרוב כיצד מיוצגים בגאומטריה החולמנית, בתי העבר, בתים שבהם נמצא מחדש, בחלומותינו שבהקיץ, את אינטימיות העבר. עלינו ללמוד ללא הרף כיצד החומר העדין של האינטימיות מוצא מחדש, באמצעות הבית, את צורתו. את הצורה שהייתה לו כשאצר חום ראשוני."8 ה"חומר העדין של האינטימיות" מפכה בכל ציור וציור של שי-נחום, יחד עם רפרטואר שלם של סמליות: ה"ציונות העירקית" ו"דגל הכוכבים" הם סימנים מטונימיים לציונות האחרת, "הציונות של המנוצחים", הציונות המזרחית.9  יצירתה של שי-נחום היא קריאה לשיחה אומנותית חדשה, שיחה נשית, אישית, טנדו מלב אל לב. "הבתים האבודים לעד חיים בקרבנו. בקרבנו, הם מתעקשים להיות מחדש, כאילו ציפו מאיתנו לתוספת קיום! — לזיכרונות הישנים שלנו יש פתאום אפשרות ממשית לקיום! אנחנו שופטים את העבר. מעין חרטה על כך שלא חיינו די לעומק בבית הישן מתגנבת אל הנשמה, עולה מן העבר, מציפה אותנו."10

 

המאמר פורסם בגיליון מיוחד של "הכיוון מזרח" לרגל 20 שנה לתנועת אחותי, עורכות: שולה קשת וליאת סידס

הצג 10 הערות

  1. שם המשפחה "נחום" מזוהה עם הקהילה העירקית כורדית, בשל היותו של קבר נחום הנביא מצוי בעיר אלקוש (נחום האלקושי, על פי התנ"ך) הנמצאת בשטחי כורדיסטאן העירקית
  2. גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, 2020, בבל. תרגום: מור קדישזון
  3. בהקשר זה ראו מאמרי: "בלי נעליים", בתוך: נעליים, רסלינג
  4. אמניות בולטות שהשטיח הוא מוטיב משמעותי ביצירתן הן למשל שולה קשת ופטמה אבו רומי
  5. בשלאר עמוד 304
  6. בשלאר עמוד 32
  7. בשלאר, 33.
  8. בשלאר 92
  9. להרחבה בענין זה ראו:
  10. בשלאר 101

2 תגובות על הרחק מן ההמון הסואן

    איזה ציורים יפים ומלאי חיים איזו שליטה בצבע ובקו וקשת של רגשות שמחים ועצובים בו זמנית.
    אמנית מוכשרת. תענוג להתבונן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת