מוזיאון פתח תקווה

  • מוזיאון פתח תקוה לאמנות הודיע על רכישת עבודות חדשות

    רכישות חדשות במוזיאון פתח תקוה לאמנות: באמצעות קרן שטיין-מוריה, נרכשו יצירות של האמנים אניסה אשקר, אורית חופשי, הלל רומן ואמנים נוספים

  • בגוף יודעים

    "התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אולי בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני", דרורית גור אריה על "שביל ישראל – התהלוכה", מתוך טקסט קטלוג התערוכה

  • שני שדות, שתי חלקות

    "דנציגר פעל לשיקום וריפוי, בדומה לנטיות השמאניסטיות של בויס, אך הוא רחוק וזר מן הסוגיות החקלאיות שהתערוכה במוזיאון פתח-תקווה עסקה בהן. דומה הוא ללורנס איש ערב – פרא-אציל הדוהר בערבות הנגב, אך תמיד ידבק בו קמצוץ של רומנטיקה אוריינטליסטית". טלי תמיר מגיבה למאמרה של אירית סגולי "עקדת יצחק"

  • סיפור של פרידה

    "סרט משפחה של טל שוחט מרצד במחוזות הפנטסטי, מבקש פענוח אך נותר חתום. שוחט מטילה את דמויותיה אל מרחב של טבע נטוש, עתיר שברים ובקיעים, שמערפל את תחושת הזמן". דרורית גור-אריה מתוך קטלוג התערוכה "ימים אחרים" של טל שוחט במוזיאון פתח-תקווה

  • שובו של הספר

    "התערוכה מחזירה את הספר אל החומריות האבודה או הנשכחת שלו; היא מתבוננת בטקסט כאובייקט – אסתטי, פוליטי, היסטורי או פסיכולוגי. הספר עצמו מחולץ מהשכבות התת-קרקעיות של הקריאה, משתחרר ממנה. העמדה הבסיסית הזו יוצרת רושם שיש בו מסתורין; מימד מאיים, ברוח האל-ביתי הפרוידיאני". עמרי הרצוג על התערוכה "ביבליולוגיה" במוזיאון פתח-תקווה.

  • "אשת חיל" – אתוס, ארוס, טנטוס

    חשבתי לעצמי: לו עיוורת היתה עומדת על ספו של חלל התצוגה הקטן, בקומה התחתונה בבית יד-לבנים בפתח-תקווה, על מה היתה חושבת? על מה היתה מהרהרת זו שאוזניה פקוחות ועיניה סומות בבואה לתערוכה "אשת חיל"?

  • האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

    "נדמה כי ברגע שאנו חושבים על תמונה זו כעל 'דיוקן של אלוף בצה"ל', נחשפת התרמית. זהו אינו (רק) דיוקן של כוח, זהו דיוקן של כאב, בדיוק משום שזהו גוף נשי ממוגדר ולא גוף גברי". מבט בציורה של אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", בתערוכה "אשת חיל" במוזיאון פתח-תקווה.

  • כותבים ב"ערב רב" מסכמים שנה

    השאפתנות של "טובין", הפנטזיות של נבט יצחק, כוויות האש של יורם קופרמינץ, הדינוזאורים של נעמה ערד, סוכת ההדרה של סלה-מנקה, הקומדיה השחורה של תמר הירשפלד, "איטבח אל-יהוד" בתערוכה נידחת, חמקמקותו של השיח, האור המאיים של אדג'יאשווילי, מעמד השירה והערה על העומק באמנות.

  • הזמנה להשלת קליפה

    "ביצירה זו הקהל רודף בגופו ובמבטו אחר הרקדן הנע ממקום למקום; הוא עומד ויושב לחלופין על הרצפה, הוא מתערבב עם ריח גופו, זיעתו ונשימתו במרחק הפורץ את טווח הביטחון והנוחות". אורנה אוריין על עבודת המחול של יסמין גודר במוזיאון פתח-תקווה.

  • טבעת מביוס השבורה

    "נקודת הפער בין 'לחשוב אינסוף' ל'לעשות אינסוף' היא נקודת הפער הגיטלינית". קריאה בתערוכה "16 עבודות" של מיכאל גיטלין, על הציר המחשבתי המערב רליגיוזיות, טרנסצנדנטיות ומיסטיות, ולבסוף גם מגדר.

  • כפוף לתנאים: על אודות ובין קורות "כמיטב יכולתנו"

    "מאז אותו ערב במנהטן בנובמבר האחרון אני חושבת ומנסה לכתוב על החוויה שהעניקה לי העבודה של עינת עמיר, 'כמיטב יכולתנו'. אני מנסה לנסח את מה שההשתתפות באירוע נתנה לי, עד שאני מבינה שהיא בעצם נטלה ממני משהו". שירלי בכר מתלבטת בין נוכחות לעדות.

  • ״הגן עושה את מה שהוא אמור לעשות״

    יעל גילעת משוחחת עם האמן אריאל רייכמן על תערוכתו 1200 ק"ג אדמה במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

  • האפשרות הפואטית של האוצרות

    "מה שמלהיב באוצרות היא העובדה שמדובר בהבניה של חילופי רעיונות בעלי ערכים אסתטיים ויחסי שיתוף מורכבים שנועדו לייצר טענה תרבותית חדשה, טענה עצמאית ואפילו שונה במהותה מעבודות האמנות המרכיבות אותה". נעמי אביב, שהלכה השבוע לעולמה.

  • גינה בהפרעה

    במוזיאון פתח תקווה מוצג אשכול תערוכות גדול ותובעני. תערוכתם של הצמד גיל ומוטי בנאלית ומאכזבת, ואילו אריאל רייכמן מציג מיצב יפה של גן פרא המונשם באמצעים מלאכותיים.

  • בין הכיסאות

    "אחד הדברים שהכי מוזרים לי מאז שהתחלתי לעבוד כאוצרת במוזיאון פתח תקווה, זה שיש לי משרד. אמנים באים להיפגש איתי, ואז יש את הכיסא שברור שהוא של בעלת המקום, ולצורך העניין בעלת הסמכות; ויש את הכיסא של מי שהוא מהעבר השני של השולחן". הילה כהן שניידרמן מסרבת להיררכיה בין אוצרים לאמנים ונהנית לעבוד עם אמנים חיים.

  • קץ ואידיאולוגיה

    אף אחת משלוש תערוכות המועמדים לפרס גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2010 המוצגות כעת במוזיאון ת"א אינה תערוכה גרועה, אולם כולן מאכזבות למדי.

  • אמנות כמייצרת קהילות

    התערוכה "אורות מציון" במוזיאון פתח-תקוה יצרה, ולוּ לרגע, חריגה חגיגית מהמציאות, אשר תמשיך להדהד כהצעה אמנותית-חינוכית.

  • קולנוע של גרילה

    מכונת המלחמה ומכונת הקולנוע באו לעולם שלובות זו בזו. הקולנוע הדרומי שצמח בשדרות מתחיל בקשר בין מכונת המלחמה לקולנוע, אך מנסה להפוך אותו על ראשו, להפוך את החולשה לכוח. לעשות מלחמה דרך הקולנוע — שהיא לפני הכל מלחמה בייצוג של המלחמה, בייצוג של הפריפריה, של המזרחים, של הדרום.

  • כזה כאילו

    שתי תערוכות עוסקות במימד הפוליטי הגלום בצילום – האחת באמצעות חשיפה שמכסה על קוצר ראות, והשנייה במיסוך שמבקש לחשוף.

  • לכתוב את ההיסטוריה בחול

    הפרויקט האמנותי של איציק בדש – בין קינה, זהות ושכול. על סרטו של בדש "זאלה", המוצג במוזיאון פתח-תקווה.