"אשת חיל" – אתוס, ארוס, טנטוס

חשבתי לעצמי: לו עיוורת היתה עומדת על ספו של חלל התצוגה הקטן, בקומה התחתונה בבית יד-לבנים בפתח-תקווה, על מה היתה חושבת? על מה היתה מהרהרת זו שאוזניה פקוחות ועיניה סומות בבואה לתערוכה "אשת חיל"?

חשבתי לעצמי: לו עיוורת היתה עומדת על ספו של חלל התצוגה הקטן, בקומה התחתונה בבית יד-לבנים בפתח-תקווה, על מה היתה חושבת? על מה היתה מהרהרת זו שאוזניה פקוחות ועיניה סומות בבואה לתערוכה "אשת חיל"?

בתערוכה שאצרה סיגל קהת-קרינסקי, שני צלילים עוטפים את הבאות והבאים בכניסה לחדר האפלולי ומעצבים את מנעד התחושות והמחשבות עבור הרואים והסומים כאחד. באותם שברירי שנייה של המפגש הראשוני מקדמת את פני הרואים חצאית קפלים לבנה מתנופפת. החצאית חגה במעגל סחור-סחור מעל קופסת עץ נמוכה, וצליל של להבי מסוקים הבוקע ממנה מפעיל את חלל התצוגה כולו. אופיו הטורדני של רעש להבי הרוטור, העשוי להישמע כצליל ברכה לאחד וכמבשר רעות לאחר, ואופיו המלנכולי של הסאונד המלווה את עבודת הווידיאו של אורית ישי מנתבים ומלווים את השיח הפנימי של הצופים. התחבולה האודיאלית-חזותית משרטטת בפני הצופות מעט מההדגשים שהאוצרת בחרה להתוות בתערוכה הצנועה, והיא חושפת קו מחשבה בהיר ומרובד.

התערוכה ״אשת חיל״ - מראה כללי

התערוכה ״אשת חיל״ – מראה כללי

התערוכה כוללת עבודות אמנות עכשוויות לצד עבודות מאוסף מוזיאון פתח-תקווה והארכיון לתולדות פתח-תקווה על-שם עודד ירקוני, ומשתתפים בה הגר שפירא, אהרון גלעדי, אורית ישי, משה מילנר, אלכס גל, אנה פרומצ'נקו, אפרת גל, ישראל פלדי, ניר הוד ועופרי מרום. 14 עבודות מוצגות בחלל, ושתיים אחרות, שהן בבחינת נוכחות-נעדרות, ממוקמות מחוץ לחלל התצוגה הקטן: פסלו של משה ציפר "דפנה הפלמחניקית", המוצב דרך קבע בחדר ההנצחה המקביל לחלל התצוגה, מקדם את פני היוצאים; ופסל החיילת שיצר שמעון פוגלמן, ומופיע בעבודת הווידיאו של אורית ישי, נשקף דרך חלונות הזכוכית של הקומה השנייה.

בתערוכה הקבוצתית-תימטית, ומבעד לעיצובן של מערכות היחסים שבין האודיאלי, החזותי ותנועת הצופה במרחב, משרטטת האוצרת בעדינות ובתמציתיות את נקודת מבטה הרגשית והאישית ואת עמדתה התרבותית-פוליטית ביחס לסיפור הגדול והרב-ממדי של נשים-חיילות בצה"ל. בתוך החדר הקטן הצופים נעים לאורך הקירות בין ייצוגים של חיילות זקופות האוחזות כלי נשק לציורים של חיילות אדומות פנים, ומשוטטים בין תצלום חיילת אוחזת תינוק לרישום חיילת משליכה רימון. וכל העת, כמו אבן אומפאלוס, בטבור העולם-האולם, שואב ושורט רעש להבי הליקופטר בגבם של המשוטטים. תנועת הגוף בחלל התצוגה מתרגמת, במודע ושלא במודע, את תנועת החצאית שבמרכז החדר. חצאית הקפלים הלבנה, התפורה מבד מצנח, מזכירה לרגעים את חצאיתה המתנופפת של מרלין מונרו, ובאחרים היא נדמית כחופת מצנח. מתוך כך מסומנת תנועת מטוטלת בין אתוס, ארוס וטנטוס, העולה מהתערוכה כולה.

אורית ישי, מיצב

אורית ישי, מיצב

התנועה המעגלית מציינת גם את עבודת הווידיאו של אורית ישי; "מספר סידורי 2953". העבודה נעה בין שני סוגי תנועות ושתי מערכות ייצוג חזותיות, ובין מבט על מה שפוקו כינה "גופים צייתנים" למבט על "גופים ארוטיים".[1] הווידיאו מתמקד בפסל חיילת הנע לאטו בתנועה מעגלית חוזרת, ואיבריו מתגלים אט-אט מתוך האפלולית. תנועתו האטית של הגוף הפיסולי נקטעת מדי פעם באמצעות הבלחות של תצלומים וסרטי ארכיון ובאמצעות התגלות של מערכת ייצוג של הזרה והאחדה שמציינת את תנועת הגוף הממושטר במסדרים ומצעדים.

העבודות בתערוכה נעות בתווך בין צמדים של מערכות ייצוג אסתטיות; מערכות ייצוג חזותיות התלויות זו בזו, מאפשרות זו את זו ואשר ביניהן מתקיים מבנה יחסים דיאלקטי הכורך אותן זו בזו. אף כי הצמדים עשויים להיתפס כמרוחקים זה מזה, למעשה הם מעצבים זה את זה ומקיימים ביניהם רצף בין סמיכויות.[2]

עופרי מרום - חיילת, שמן על בד

עופרי מרום – חיילת, שמן על בד

בתערוכה, המשלבת בין מדיומים וזמנים, אורגת האוצרת קשרים ויוצרת סמיכויות בין חיילוּת לנשיות ובין מערכת ייצוג מיליטריסטית לבין ייצוג חזותי של חיילת בתפקיד אמהי. התערוכה "אשת חיל" מצליבה בין דגם חזותי ומודל גוף של חיילוּת ומחוות גוף של "גבריות חברתית", המאופיינים ביציבות, שליטה, ריסון ואיפוק, כמו זה העולה מתצלום חיילת צה"ל מ-1955, לבין מערכת ייצוג מיליטריסטית שעברה פמיניזציה. היא טווה את הקישור בין לחימה וצבאיות לבין יופי, קישוטיות ונשיות, ומחברת בין ייצוגי חיילות האוחזות כלי נשק לציור שמן של חיילת המאפרת-מקשטת את פניה בצבעי הסוואה.

אפרת גל, "שנה טובה", 2011, עיפרון על נייר, השאלת האמנית

אפרת גל, "שנה טובה", 2011, עיפרון על נייר, השאלת האמנית

הדיאלוג שנוצר בין פסל החיילת ארוכת החצאית של פוגלמן לבין פסלו של ציפר "דפנה הפלמחניקית" חשופת הרגליים מסמן את התנועה בין מודל ה"צברית" ו"העברייה החדשה" למודל הבורגנית המהוגנת והחסודה. בעוד שפסלו של פוגלמן מציין דגם חזותי של צניעות וגוף נשי לאומי מהוגן, בחצאית ארוכה עד לקרסוליים, חולצה רכוסת כפתורים עד צוואר, שיער אסוף מוגבה תחת כומתה – פסלה של "דפנה הפלמחניקית", שהוצג בסרט "אקסודוס", הוא דגם למערכת חזותית ומודל גוף שג'ורג' מוסה היה מכנה "הגוף המהפכני" וייצוג של נשיות פעילה; גוף צעיר במכנסיים קצרים, חשוף, חופשי, בריא, אתלטי ומשוחרר.[3]

צלם לא ידוע, 1.3.55, חיילת צה"ל  בחיל נשים, באדיבות הארכיון לתולדות פתח-תקווה על-שם עודד ירקוני, לשכת העיתונות הממשלתית

צלם לא ידוע, 1.3.55, חיילת צה"ל בחיל נשים, באדיבות הארכיון לתולדות פתח-תקווה על-שם עודד ירקוני, לשכת העיתונות הממשלתית

כפי שכותבת האוצרת באתר המוזיאון, "התערוכה מצביעה על השינוי שחל בדימוי החיילת כפי שהוא משתקף באמנות הישראלית מקום המדינה ועד ימינו". לכאורה, דיוקנה של האלופה במיל' אורנה ברביבאי, שציירה אנה פרומצ'נקו, הוא סמן מובהק של השינוי שחל ביחסי הכוחות המגדריים בצה"ל. דיוקן האלופה הראשונה, ועד כה גם היחידה, נמצא על הקיר בחזית אל מול הכניסה. כסאה האדום-זהוב ומחוות גופה ממגנטים את העין ומזכירים ציורי גנרלים וגברים רבי השפעה מהמאות הקודמות. במקביל, פניה המאדימות וחלקו התחתון של הדימוי ההולך ומתמוסס אל שולי הבד מעוררים מחשבה מנוגדת.

רשת ההקשרים החזותית-מילולית שיוצרת פרומצ'נקו באמצעות הקומפוזיציה, מחוות הגוף המוצג נכה וחסר וכותרת העבודה בין "האלופה הנעדרת" ברביבאי לגנרל הסמוי (ג'וזף בונפרטה?) של גויה, אותו ציור לא גמור שנתגלה באמצעות קרני רנטגן מתחת לעבודה "פורטרט של דון רמון סאטו" (Portrait of Don Ramon Satue), מדגישים דווקא את חריגותו וארעיותו של מעמדה של אשת החיל יוצאת הדופן.

אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", טכניקה מעורבת על בד, 2014, השאלת האמנית

אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", טכניקה מעורבת על בד, 2014, השאלת האמנית

אם אחזור להרהורי הפתיחה הספקולטיביים של מי שאוזניה פקוחות ועיניה סומות, אכתוב כי למרות צניעותה של התערוכה "אשת חיל" והמתח בין שורשו המסורתי, ויש שאף יאמרו הפטריארכלי והדכאני, של שמה לבין האפשרות השוויונית הנרמזת בו, התערוכה נחווית, בשל תחבולת האוצרות האודיאלית-חזותית, כשיטוט גופני-מחשבתי עם מימד היסטורי ונקודת מבט עכשווית וטורדנית.

Hidden Goya portrait of Joseph Bonaparte beneath Don Ram

Hidden Goya portrait of Joseph Bonaparte beneath Don Ram

[1]Foucault, M. (1995). Discipline & Punish: The Birth of the  Prison. NY: Vintage Books, PP. 195-228.

[2] ברונפלד-שטיין, ח' (2012). פנטזיה של מדינה: תצלומי חיילות וארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל. ת"א: רסלינג.

[3] מוסה, ג' ל' (2008). לאומיות ומיניות באירופה המודרנית. ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, עמ' 110–144.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.