״הגן עושה את מה שהוא אמור לעשות״

יעל גילעת משוחחת עם האמן אריאל רייכמן על תערוכתו 1200 ק"ג אדמה במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

יעל גילעת משוחחת עם האמן אריאל רייכמן על תערוכתו 1200 ק"ג אדמה במוזיאון פתח תקוה לאמנות

יעל גילעת: איך הגן התחיל?

אריאל רייכמן: התהליך התחיל כשהוזמנתי להגיש הצעה לעבודה עם האוסף של מוזיאון פתח תקוה. זאת הייתה מחשבה חדשה, דפוס פעולה שאינו חלק מרצף העשייה הטבעי שלי. התחלתי לסרוק את האוסף, עברתי על היצירות הרבות שמרכיבות אותו, והבנתי שיש קבוצה מאוד נרחבת של עבודות שעוסקת בתֶמות של שכול, מלחמה וטבע. למעשה, קיים בו חיבור "טבעי" בין שכול ומלחמה לבין הנוף והטבע, נושאים שבמקרה ולא במקרה מעסיקים אותי. עוד לפני שהתחיל הפרויקט הנוכחי התעניינתי מאוד בבתי-קברות צבאיים. למרות שאני לא אח שכול ולא בא ממשפחה שכולה, ביקרתי לא מעט בבתי-קברות צבאיים.

י"ג: מעניין שאמרת דווקא "אח". שמת את עצמך במקום מאוד פעיל, במובן שגם אתה יכול לעמוד במקום הזה. באחת השיחות שנערכו עם ישעיהו ליבוביץ, הוא סיפר ששבים ושואלים אותו האם הוא עומד בצפירה ביום הזיכרון. תשובתו הייתה – בוודאי, אני חלק מהקהל. כלומר, אני חלק מהחברה. וכשליבוביץ אומר משפט כזה, עם כל מה שאנו יודעים על העמדות שלו כלפי מוסד הטקסים וההנצחה, הוא מדגיש שאם לא יעמוד ביום הזיכרון, הוא יאבד את הזכות שלו לבקר את החברה.

א"ר: אולי אני אומר דווקא אח כי שם העניין הזה התחיל. אחי הגדול איבד חבר קרוב בדרום לבנון. בשלב מאוחר יותר התחלתי להתעניין בסיפור שלו, שהיה מאוד מיתי והירואי וגם זיכה אותו בצל"ש. חשבתי הרבה על זה ש"אחי היה גיבור"; מקור לגאווה משפחתית ולאומית, מה שמתחבר לכך שאני בא מבית דתי-ציוני, ושעל הערכים האלה גדלתי. אחד הדברים שהכו בי בבתי-הקברות האלה הם השטחים הריקים שמוכנים לאיוש. הבנתי כי, בשונה מאנדרטאות שהן מקום היסטורי, בית-הקברות הצבאי הוא מקום חי ופעיל.

י"ג: זאת בדיוק הנקודה שמאפיינת את שיח השכול בישראל – שהוא בלתי סגור. ואז נשאלת השאלה איך אפשר לעסוק בהנצחה במקום שיש בו השתנות. בהקשר הזה, העיסוק שלך בקשר בין הגן החי לבית-הקברות מקבל משנה תוקף.

אריאל רייכמן - 1200 ק"ג אדמה. צילום: אלעד שריג

אריאל רייכמן – 1200 ק"ג אדמה. צילום: אלעד שריג

א"ר: אני חושב שהמאבק הזה משתקף ביחס שבין הגנן הצבאי שמטפח את הצמחייה בבתי-הקברות הצבאיים כמכלול, לבין הטיפוח המאוד אישי והכמעט ריטואלי של הקברים על-ידי המשפחות השכולות. הגן הצבאי הוא מקום מטריד ביופיו. ברור שיש בו סדר מאוד מדוקדק, וישנן בתוכו חלקות של כאוס המתרחש רק במרחבים הקטנים והפרטיים. מלבד סוגי הצמחים המאוד ייחודיים שנשתלים בערוגות הקברים, ישנם גם חפצים, פסלים, ואפילו בלונים לחגיגות ימי-הולדת. מעניין אותי המקום, שהוא בין הפוליטי והממסדי לבין הצורך האינטואיטיבי שלנו כבני אדם להפוך את האובדן למשהו ייחודי, אישי.

י"ג: לבית-הקברות הצבאי יש למעשה שתי פונקציות סימבוליות מרכזיות: האחת קשורה לריטואל הנוגע לתהליכי עיבוד האבל של המשפחה; השנייה קשורה לצדדים הלאומיים וההירואיים של ההנצחה מלשון "נצח", שהפונקציה שלהם היא כלפי העתיד ולא כלפי העבר, ובמילים אחרות, לחנך. זה בדיוק ההבדל בין בית-הקברות האזרחי – שמכוון לעבר לזה הצבאי, שמכין את הקרקע לעתיד. מהבחינה הזאת ההתערבות החיה, הקטנה, של הגן שפולש לגובה או לקבר השכן, היא משהו שמשבש את השורות. זהו מקום של הנצח שהזמני מתערב בו.

א"ר: בין העבר לעתיד, נדמה שבבית-הקברות הצבאי ההורים השכולים כלואים בתוך הווה מתמשך, בתוך עבודת אֵבל אינסופית; שאין לגיטימציה להתגברות ולחזרה לחיים, אלא כמו המיתוס של סיזיפוס, המשפחות נדונות לטפח את הגן לנצח. הווה מתמשך.

י"ג: זה הווה מתמשך גם מפני שאם כבר יש איזושהי התרה של האבל הפרטי, מתוסף אליו האבל הלאומי המתמשך – עוד טקס ועוד יום זיכרון. כלומר גם אם יש הורים שהצליחו להיאחז בחיים ולהמשיך במישור האישי, בא המישור הלאומי ומחזיר אותם לתוך הפולחן הזה, לתוך המצב הזה. ובתוך ריטואל האבל, דווקא הגן הוא המקום שבו קיימת לגיטימציה לפעולת האבל, הוא מקום שבו פחות אפשר לבוא עם ההורים לידי איזשהו חשבון. אולי כי הגן הוא לא טקסטואלי, במובן הזה הוא נראה פחות מזיק, אין בו איזו אמירה מסוימת או משהו שבית המשפט צריך לפסוק לגביו.

הערוגות האישיות נוצרו מתוך צורך שהביעו ההורים כבר בשנות ה-70. כלומר, לא שמישהו חשב שחשוב להקצות מקום לאבל פרטי, אלא הייתה ערוגה בבית-הקברות ואנשים עבדו לתוכה או הביאו מהבית את העציץ עם הצמח שגדל בגינתם. מאז, וכבר יותר מ-40 שנה, הגנים הם מקום של קונפליקט בין הצד הטיפולי, התרפויטי, המתמשך של ההורים, לבין הצד שמבקש להסדיר את הדברים ולכסות אותם. במובנים רבים אקט הגינון גם מאשרר בעצם את מיתוס ההנצחה ואת הימשכות החיים.

א"ר: אחד הדברים שהרגשתי במסגרת עבודת הגן בחצי השנה האחרונה זה שהוא מבקש או מכריח אותך להיכנס לתודעה של גנן. הוא דורש שאבוא כל יומיים-שלושה, שאטפח ואנקה אותו. הוא תרפויטי במובן אחד, אבל מאוד תובעני במישור אחר.

י"ג: זה ההבדל בין הגן לבין הטבע. הגן הוא תרבות. מה שמבדיל אולי את הגינון הסטנדרטי של בתי-הקברות הצבאיים, זה שהוא נעשה על-ידי גנן צבאי ומבוסס על התנאים הקיימים בארץ, לעומת הגינות הפרטיות שזקוקות לטיפול מתמיד. ההבדל בין קקטוס שכביכול פחות זקוק לטיפול – יבואו או לא, לא נורא – לבין הגינון הטרופי שזר כאן ודווקא הוא זה שמאפיין את הגינות הקטנות.

א"ר: מה יקרה באמת כשההורים השכולים בעצמם ייעלמו?

י"ג: במהלך המחקר המשותף שלי עם שושי וקסמן, הבנו שמה שחקוק באבן – חקוק באבן, והגינות אולי  ייעלמו. אם ההורים או הקרובים כבר לא יפקדו את הקבר עדיין תהיה הנצחה. בשרשרת ההנצחה הלאומית, בחשבון הכללי, ההנצחה חזקה יותר מהאבל על היחיד.
כשמדברים על הנצחה, קיימת הבחנה בין soft memory [זיכרון רך] ל-hard memory [לזיכרון קשיח]. ההנצחה באבן היא hard memorial [מצבת זיכרון קשיחה], וההנצחה הריטואלית והלא-מטריאלית מוגדרת כ-soft memorial [מצבת זיכרון רכה]. באופן מפתיע דווקא ההנצחה הרכה מאיימת על זו הקשה ומכרסמת בה.

א"ר: זה יפה הכרסום הזה, וזה מחזיר אותי לעניין ההדברה שנעשתה בחלל בהוראת הרסטורטור. אולי זה נשמע מאוד נאיבי, אבל הכנסתי את הגן לגלריה ובעצם הכנסתי לתוכו את בעלי החיים, שעכשיו צריכים לעבור הדברה ולמעשה למות. והפעולה המאוד הגנתית הזו נובעת בדיוק מתוך הפחד שהפעולה הרכה תכרסם – תגיע לקיר ותכרסם את הציור של האוסף שתפקיד המוזיאון להנציח אותו, לשמר אותו.

י"ג: זה היה מתח צפוי, לא?

א"ר: לא שיערתי בנפשי, לא חשבתי על המקומות האלה מראש – שיש לחות, אור, חרקים, ושהם יאיימו על האוסף. אני בוחר את העבודות באוסף ממקום מלא כבוד אליו. מבחינתי זו זכות להציג עבודה של משה גרשוני או אנה טיכו וזה מאוד מרגש. המחשבה הייתה שניתן ליצור חלל אחיד מבחינת ההיררכיה של הדברים שמוצגים בו, ואיזה סוג של יחסים נרקמים ביניהם. לא ניסיתי להקצין את המתח בין הגן לאוסף, אלא לקדם סוג של הרמוניה, מעין אפשרות לחיים משותפים, שבהם הפסלים מקבלים את העובדה שהגן מכסה אותם. זה לא מעשה של זלזול, אלא ניסיון מסוים למצוא את המקום שבו "נעים" לעבודות. כשאני מסתכל על פסל הפלמ"חניק של דב פייגין למשל, אני מרגיש שנוח לו שהוא לא על פֶּדֶסטַל. ואם השבשבת זוכה למעמד של פסל, זה לא בגלל שהם אחידים, אלא בגלל שיש ביניהם איזו שותפות.

י"ג: אני חושבת שאתה עולה כאן על משהו נוסף. העבודות שנתרמו לאוסף המוזיאון, לא נתרמו כיצירת אמנות אלא כ-offering, כמִנחה. בדיוק כמו שמחוות דתיות מחליפות את מנהג הבאת הקורבן דרך מתן חפץ, ואז אנו מתייחסים אליהן כאל שריד מקודש (relic), כאל משהו שנשאר מתוך איבר חי, ושככזה יש לו איכות מאגית. כשפסל מושם על המצבה הוא לא מושם שם כי הוא עבודת אמנות, אלא כמחווה של נתינה, מנחה המסמלת את הקורבן. בבתי-הקברות הצבאיים אין היררכיה, אפשר למצוא שם, זה לצד זה, את האפוד, הכובע, וגם את השיר היפה של יהודה עמיחי ששווה בערכו למכתב שכתב חבר. אלה מחוות של הנכחה וקשר, אבל הן לא נעשות במישור האמנותי. במקרה כזה השבשבת והפסל של פייגין בעבודה שלך הם בדיוק באותו מעמד. ובהקשר הרחב של אוסף המוזיאון – רבות מהעבודות המרכיבות אותו ניתנו מתוך רצון לכבד את זכר הנופלים באמצעות מתנה.

א"ר: בכמה שיחות שמעתי את האמירה "הגן משתלט על הפסלים". אני לא רואה את זה ככה. לגן אין תכונה של השתלטות, שהיא מונח אלים, אלא הוא פשוט עושה את מה שהוא אמור לעשות.

י"ג: אבל הפעולה שלך היא אלימה ואי-אפשר להתעלם מזה. גם הזיכרון הרך, הכרסום, הוא דבר אלים. אלימות היא לא רק מכה בראש עם פטיש חמישה קילו, אלא היא יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות ובאפשרויות קיום שונות.

תראה, כל דבר בעולם הוא תלוי מיקום. אדמה למשל, כשהיא בערוגה או במדבר היא לכשעצמה, וכשהיא בבית היא בגדר לכלוך. ונכון שבמסגרת האמנות העכשווית אנחנו מכירים את אמנות האדמה שחשבה על ההקשר החומרי וביקשה להכניס את מה שבחוץ פנימה, ונכון שכבר הוכנסה אדמה לחלל התצוגה באופנים שונים, אבל הפעולה שלך לא נעשתה בהקשר הזה, אלא במטרה מאוד מסוימת ומתוך רצון לשפוך אור על המאבק בין הטבע לבין התרבות. המאבק הזה לא מתקיים בעבודה שלך במישור הסימבולי (כפי שקורה באמנות בדרך כלל), אלא במובן הממשי ביותר – יש כאן מדבקות שאמורות ללכוד את החרקים המעופפים. יצרת מקום שפועל בצורה טוטלית, מקום שהוא גם חושי ופיזי וגם סימבולי, ואתה כל הזמן מתמודד עם המשמעויות הסימבוליות של העימות הזה.

היסוד של המאבק הזה הוא כניסתך לחלל, כשבצד אחד יש לך את מה שהבאת מבית-הקברות הצבאי ומצד אחר – את האוסף. אלה שתי צורות הנצחה שונות שהבאת לידי עימות ושאלת איך הן עובדות יחד ומה הן חושפות זו אצל זו. אתה מאיר כאן משהו בחריפות רבה. זה חריף אבל גם רך, ומאפשר לדבר על הדברים האלה.

הדיון שלך הוא לא מול ההורים השכולים, ובמובן הזה זה די ברור שאתה עוסק בזה בלא קשר אישי לשכול, אלא בשאלת הקיום שלנו במרחב ובאופן שבו אנו מנהלים את הזיכרון ההיסטורי שלנו, את הריטואל ביחס לזיכרון, את הסכסוך ואת מה שנקרא ניהול הסכסוך. ומהבחינה הזאת העבודה היא חברתית, פוליטית ואמנותית ומתקיימת בה חפיפה בין הדנ"א של המוסד הזה לבין מה שקורה במדינה. הדרך שבחרת לעסוק בנושא הזה מאפשרת לאלה שיש להם נגיעה ישירה ולאלה שיש להם נגיעה עקיפה לכך לדבר על הנושא.

א"ר: כשהגן עוד היה בסטודיו ובאו אנשים לביקור, פגשתי קשת של תגובות: התגובה הבסיסית הייתה "איזה כיף" – יש כאן גן יפה, וריח, ריח שמתחזק כשמשקים, ורצון לשבת בגן. ומצד שני, היו אנשים שהרגישו דבר מאוד עוצמתי, מבכי ועד התרגשות, כאילו משהו היכה בהם והם לא ידעו מהו. בדיעבד הסתבר שכל אלה שנכנסו והייתה להם נגיעה אישית לשכול הרגישו את המטען הזה, ואלה שלא – יכלו פשוט ליהנות מהגן הירוק, שיש בו חיים, והוא יפה. כשאני נמצא בבית-קברות צבאי, זה בדיוק הפרדוקס שאני חווה – התחושה שאני נמצא במקום יפה, ומצד שני תחושות של עצב, כעס, כמעט רצון להפגין. תחושות אמביוולנטיות בלא פיתרון. תנועה בין אמפתיה, הנאה אסתטית וזעם.

י"ג: ייבאת דברים מסוימים לגלריה מתוך בתי-הקברות הצבאיים, ומדברים אחרים נמנעת. אחד הדברים הבולטים בבתי-הקברות הוא צילומי הדיוקנאות של הנופלים. אני יודעת שבאוסף יש עבודות כאלו ונמנעת מלהביא אותן. הימנעות מאוד ברורה שמעידה על זה שאתה נמצא בגלריית האוסף ועוסק באמנות. יש איזו תחושה שבעצם אתה לא לגמרי רוצה שזה יראה כמו בית-קברות.

א"ר: נמנעתי מהפָּנים בצורה מודעת. יש הרבה דיוקנאות של נופלים, או של אמהות מקוננות על בניהן, דברים שלכאורה מבחינת השיח הם מאוד שייכים. אבל רציתי להימנע מהסובייקטיביות והספציפיות של השאלה "למי שייך הגן הזה?".

י"ג: זה נראה שמה שנכנס לכאן לא יכול לצאת.

א"ר: כן. וכל מה שקורה פה התרחש בזמן הזה. כשחשבתי על ציור מסוים אז חשבתי על הקשר שלו לגן באופן הפיזי והאסתטי ביותר; למשל, הציור של גרשוני ממש הזכיר לי את הצמח שעומד לצידו. כמו השתקפות. לא רק במובן הצורני, רציתי להכניס את הטבע של האוסף לתוך הטבע של הגן. בגן העצמאות, הנמצא למרגלותינו, מוצב טנק כמו עצם זר, וזה בדיוק מה שלא רציתי לעשות בגן שלי, אלא להכניס דברים שלכאורה מרגישים פה בנוח. הרישומים של הצמחים מרגישים בנוח עם הצמחים הממשיים, אין כאן התנגשות ביניהם אלא דיאלוג.

י"ג: מה עם הספסלים?

א"ר: הם שייכים למוזיאון והכנסתי אותם פנימה. ובכלל, לא הכנסתי לכאן שום אובייקט אמנותי שהוא שלי – לא פיסלתי ולא ציירתי. עשיתי מחוות, אבל לא ייצרתי שום דבר, חוץ משני השרפרפים. בבתי-הקברות הצבאיים יש מקומות ישיבה לאדם הבודד, לא לאורחים אלא לאחד. זה איזכור מאוד סובייקטיבי של הפרט ולא של החברה. בחרתי לעבוד עם בַּלטות השומשום כי הן מבטאות את הרצון להכניס את המרחב הביתי לתוך המרחב הציבורי שגלריית האוסף מהווה.

י"ג: גם בבתי-הקברות הצבאיים, לעיתים הקבר הופך לחדרו של הבן. מביאים אליו חפצים, נשקים ופרטים אישיים.

א"ר: היה חשוב לי שהשהייה פה תציף עוד ועוד דברים, ושהזיהוי לא יהיה ישיר, אלא שהרבדים יצופו ויעלו.

י"ג: אני מסתכלת על השורות של התאורה מלמעלה.

א"ר: זה הסדר, זה הגריד.

י"ג: זה מזכיר גריד של חממה. ובכלל, אנחנו למעשה נמצאים בחממה, ואין יותר מחממה בשביל לדבר על האופן שבו ניתן לתרבת את הטבע באמצעות תאורה וחום מלאכותי. יש לזה הסבר?

א"ר: זה הסבר גנני.

י"ג: העניינים הטכניים יוצרים אסתטיקה מסוימת וסדר מסוים – מעלה-מטה, חום-קור, טבע-תרבות. כל הזמן פוגשים כאן את הבינאריות הזאת, ומצד שני – את הניסיון לפרק אותה.

א"ר: כשהגיעו הוראות הרסטורטור, התחיל המשא ומתן – הצמחים רוצים אור והציורים רוצים חושך, איך דואגים לשניהם? רוב המומחים בכלל לא חשבו שהגן הזה יחזיק מעמד. אלה צמחים שצריכים אור. ומה שהדהים אותי זה לא רק שהם לא נבלו, אלא שהם גדלים וצומחים כאן.

יעל גילעת היא ראשת החוג לאמנות במכללה האקדמית אורנים
השיחה מופיעה בקטלוג התערוכה 1200 ק"ג אדמה של אריאל רייכמן, שהוצגה לאחרונה במוזיאון פ״ת באוצרות הילה כהן- שניידרמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.