בגוף יודעים

"התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אולי בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני", דרורית גור אריה על "שביל ישראל – התהלוכה", מתוך טקסט קטלוג התערוכה

לַדְּרָכִים אֵין עֵינַייִם לִרְאוֹת
מֶה עָמְקוּ חֲלוֹמוֹת הוֹלְכֵיהֶן
– אברהם חלפי1

"את הקרקע אפשר לחוש דרך רקיעות ודריכות חזקות; את הטבע אפשר לנשום טוב יותר כשנמצאים בתוכו"2 – כך, ברוח האתוס הציוני, ביקשו מעצבי התרבות העברית החדשה לשלב בין צעדי הדֶבְּקָה החלוציים לבין הצעד התימני, בין הדחף העמוק להשתלב במרחב לבין מורשת העולים שבאו מרחוק. המזיגה המיוחדת של אוונגרד וחילוניות – החיבור בין הרגליים הכובשות את רגבי האדמה בעבודה לבין אלה היחפות הרוקדות בטבע – התגבשה ליצירת המחול העממי, שנחוג בכנסי מחולות העם בקיבוץ דליה (1944-1968). החלוץ ירקוד הורה ולא מצווה-טאנץ חרדי מזרח-אירופי – תבעה האידיאולוגיה ופסקה ש"לרקוד בעברית" פירושו קרוב לאדמה, בחיק הטבע וביחד. ריקודי העם ומסכתות החג בקיבוצים שילבו תחומי אמנות שונים בנראטיב סמלי-מיתי, שהיה כבבואה לערכים הפוליטיים והתרבותיים שהגדירו את החברה הישראלית: חלוציות ולאומיות, טבע ואדמה, קיבוץ גלויות, כוח ועבודה.

חיפוש מהיר בגוגל ילמד על הפופולריות העכשווית של שירי הליכה לאורך שביל ישראל, המצטרפים לרשימה ארוכה של שירי מסע ודרך בהקשר הלאומי-ציוני. בעבודתן של מירב הימן ואילת כרמי, המסע הקבוצתי לאורך נתיב הליכה ארוך זה מהדהד אותה תשוקה בוערת לכיבוש הטבע ברגלי הצועדים, כעין תחליף לטיפוס בשבילים ההירואיים של העבר, כמו ההעפלה במעלה מצדה. התהלוכה המהפנטת והמוזרה שיצרו הימן וכרמי, הנפרשׂת בהקרנות ענק על פני שלושה קירות במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, מתנהלת ככוריאוגרפיה עכשווית שכלליה נקבעו בקפדנות. זוהי הליכה-ללא-הליכה, המסרבת למחווה ההירואית של "רקיעות ודריכות חזקות". משתתפי המסע – צועדים, נוודים, שורדים, פליטים – מתקדמים במסלול כשהם נישאים ואחוזים במִתקנים שונים ומשונים, המונעים מגע עם רגבי האדמה. ההתקדמות מנקודה לנקודה, המתבצעת בלא נגיעה בקרקע, יוצרת מופע לולייני-קרקסי – ואולי דווקא מיצג-מחול, שכן העיצוב של בגדי הגוף הצמודים ומטשטשי המגדר ושל האביזרים השונים (דוגמת מגיני הברכיים) נשאב מבמת המחול העכשווי.

צילום: אילן שריף, מתוך "שביל ישראל – התהלוכה"

צמד בנות מתקדם על גלגל-טפטפות תוך שמירה על שיווי משקל; האחת רוכנת קדימה, בעוד חברתה מייצבת את המכשיר בהישענות לאחור, במלוא כובד משקלה. זוג אחר הולך על גבי מבנה דמוי כוכב, התקדמות (הליכה, נפילה, מתגלגלות קדימה בשביל) התובעת תכנון ותיאום מדוקדק בין מי שבתוך הכוכב למי שמעליו. קבוצה נוספת מקרטעת על גבי כדורים העשויים מאהילים של מנורות רחוב, ומשפחה אחרת מודדת צעדים, מותחת חוט, מגלגלת אותו וחוזרת לספור צעדים בריטואל פרטי. המצעד מתנהל במקצבים שונים, בסיוע מִתקנים העשויים משופרות, אופני נכים ומינֵי קביים – פעמה, פעימה, עצירה, מאמץ גופני והתרכזות בגוף פנימה.

"על המקום", מאמרם המכונן של זלי גורביץ' וגדעון ארן מתמודד עם המְשגת הציונות סביב הרעיון של שיבת העם למולדתו. הישראליות מפורשת לעתים כמקומיות שכולה אנטיתיזה לגלות – אלא שמקומיות זו היא בבחינת מחוז חפץ, מושא הכמיהה וגרעין הבעיה של הישראליות, שכן "המקום עדיין אינו במקום". בחוויה הישראלית אין זהות מלאה בין הישראלי לבין ישראל, וקיימת רתיעה מפני התערות מוחלטת בארץ. בשיח הזהוּת הזה נטוש תדיר מאבק על המקום – מאבק המתנהל בעיקר בינינו לבין עצמנו, על משמעות המקום ועל זהותנו כבני המקום.3 המקום – והמקום הישראלי על אחת כמה וכמה – לעולם אינו נייטרלי, "שכן מלכתחילה התארגן במידה רבה על פי צדדים נִצים, מלחמות, מאבקים, כיבוש, עִברוּת. […] ישראל היא מלכתחילה מקום מריבה אידיאולוגי, פדגוגי, הקשור להיסטוריה של מעשה כיבוש והתיישבות ושל 'כתיבת', 'הכְתבת' ו'שִכתוב' המקום".4 בחוויה הדתית ובחוויית הקדוּשה הארכאית, לעומת זאת, המקום הוא מושג מפתח, תשתית הזהות המחברת את היחיד לעולם ודרך העולם – לעצמו.

צילום: אילן שריף, מתוך "שביל ישראל – התהלוכה"

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), מורה האל לאברהם וטובע את הקשר הגורדי אדם-אדמה (ובהמשך גם דם). האדמה היא חומר הגלם לבריאה הראשיתית, אך היא גם סימנו של הקץ ובשיבה אל חיקה, כאשר ההליכה הפיזית ממנה ואליה מומשגת בה-בעת כהוכחה לאמונה. ברוח זו, "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג מגוללים מסע פנימי בנפתולי דרך החיים, תנועה המחוללת שינוי תודעתי – מצב קיומי עתיק שיהודה עמיחי מציירו כ"הליכה העוברת בירושה".

פֶּתַח הַדֶּרֶךְ נָבַח;

מִי הָלַךְ?

אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אָמַר:

אֵין דָּבָר,

עַבָר.

סוֹף הַדֶּרֶךְ הוֹדִיעַ:

הוּא טֶרֶם הִגִּיעַ.

רַק ארֶךְ הַדֶּרֶךְ מְהַרִהֵר:

אֵיךְ הַזְּמַן עוֹבֵר!5

בשביל ישראל: התהלוכה של הימן וכרמי, קורסות הילת העבר והחוויה המכוננת הקשורה בפולחן הטיולים המקומי. נותר האקט של הגוף, גופניותו וביצועיו, בפעילות אינטנסיבית רב-כיוונית. במחשבה על "הגוף ללא איברים" שדימו ז'יל דלז ופליקס גואטרי בעקבות אנטונן ארטו, הגוף מאפשר לריבוי רב-העוצמה לזרום דרכו ובתוך כך מחולל דה-טריטוריאליזציה ופירוק של האורגניזם, הבנוי כמערכת לוגית של סיבה ותוצאה, ראשית ואחרית. "הגוף ללא איברים" הוא מטאפורה לאינטנסיביות של התשוקה. איברי התשוקה אינם נעלמים אמנם, אך פעולתם המקרית אינה מתארגנת ברצפים לוגיים. האיברים אינם אלא זרמים, עוצמות המונעת על-ידי תשוקה הפועלת לשם עצמה וממוקדת בעצמה.6

התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אולי בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני. דגלים, סמלים, חפצים ופריטי לבוש עוברים עיבוד מיוחד כמשקעי זיכרון פולחניים, או כהטרמה אפוקליפטית, או כשילוב של שניהם. המבנה אינו חותר ליעד כלשהו, ומתקיים למעשה בתוככי תשוקתו הפנימית. האם זוהי תהלוכה של מרטירים, או מסע חניכה נשי? שהרי יש בעבודה נוכחות נשית בולטת של זמרות, תוקעות בשופרות, סבלות, נושאות דגלים, אקרובטיות. אמצעי התחבורה הקרקסיים והלהטוטניות העושות בהם שימוש מעלים על הדעת את התיזה של דומיניק ג'אנדו, שראתה בקרקס אתר של אמנציפציה נשית: מקום שאיפשר לנשים הגשמה אמנותית ומקצועית בלי לפגוע בכבודן, בימים שבהם מיניות ואתלטיוּת נשית דוכאו על-ידי ממסדים דתיים ושמרניים. התרבות הפיזית המוחצנת של להטוטי הקרקס איפשרה החצנת מיניות (של שני המינים) באקלים תרבותי מדכא.7

נשות הקרקס של הימן וכרמי – נשים בגילאים שונים, כוהנות או לוחמות – נראות כסובלות ורחוקות משחרור בשל צמידותן למכשירים הייחודיים. אין זו תהלוכה של הגשמה עצמית או שחרור פמיניסטי, אלא יותר קרקס של סבל או מצעד מחאה, החושף לעין כל את קשיי הגוף הגוררים פציעות, חבלות ושלפוחיות. לרגע מצטיירת לפנינו תהלוכת צליינים, שנתפסו להרפתקה דתית של טיהור עצמי בסיוע מכשירי עינויים מטילי מום – אך בעוד צלייני העבר יצאו אל חוויה טרנסצנדנטית החורגת מקיומו העצמי ורצופה מבחני גוף ונפש, לצליינוּת העכשווית של הימן וכרמיאין יעד המדריך את העלייה לרגל. זוהי חוויה תהליכית ורב-מוקדית, מסע נוודי שסופו אינו ידוע ואף אינו חשוב, שכן עיקרו למידה ואיסוף חוויות. בשביל ישראל: התהלוכה של הימן וכרמי, הנדודים הם לשם עצמם, וההליכה המוזרה יוצרת עולם המתקיים לעצמו, פעולה סיזיפית מתמשכת והולכת: החוט הנגלל בידי מודדות הצעדים מהדהד את סיזיפוס, המגלגל לשווא את האבן במעלה ההר, והכוהנות השרות נדמות כסירנות המלוות את דרכו של אודיסאוס.

מחזה הראווה הצבעוני של העבודה נראה כהזיית חלום, פנטזיה צליינית שראשיתה ציפייה והבטחה ל"מסע תענוגות בארץ הקודש", וסופה – כבמסעו של מארק טוויין – אכזבה מרה מתרשים הנוף, ש"כאן הוא גס וצורמני".8 ההולכות הנוודיות של הימן וכרמי ניצבות על קו הגבול – או על קו האור – של ההוויה הישראלית-ציונית, שמאחוריה מסתתר עולם יצרי ואפל. הערב יורד על התהלוכה; השיירה שוקטת, על אנשיה ומכשיריה; צללים נצבעים בכתום ושחור והכל הופך לתמונה חיה של חלוצים עובדי אדמה, אנשים וטף, כבעבודת הצלליות של מאיר גור אריה מימי בצלאל. יום אחרון, שעה יפה ונוגה במדבר דומם המבלע כל.

טקסט מתוך התערוכה המוצגת במוזיאון פתח תקווה לאמנות, מירב הימן ואילת כרמי, שביל ישראל, מיצב וידיאו, 2018, אוצרת: דרורית גור אריה. שביל ישראל הינו פרויקט משותף ורחב היקף, המתאר מסע קבוצתי לאורך שביל ישראל. זהותם של משתתפי המסע –ספק נוודים, ספק שורדים או פליטים–אינה ברורה, והם אינם נושאים סימנים מוגדרים של שייכות ושל זמן.

נעילה: 9.2.19

הצג 8 הערות

  1. אברהם חלפי, שירים (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986-88)
  2. רות אשכנזי, סיפור מחולות העם בדליה (תל-אביב: תמר, 1992), עמ' 22
  3. זלי גורביץ' וגדעון ארן, "על המקום: אנתרופולוגיה ישראלית", בתוך: זלי גורביץ', על המקום (תל-אביב: עם עובד, 2007), עמ' 24-22
  4. שם, עמ' 14
  5. יהודה עמיחי, עכשיו ובימים האחרים: שירים (תל-אביב: לקראת, 1955), עמ' 36
  6. ראו:Gilles Deleuze and Félix Guattari, "November 28, 1947: How Do You Make Yourself a Body without Organs?", A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia (Minneapolis: University of Minnesota Press,  1987), pp. 149-166
  7. Dominiqe Jando, "Venuses of the Age: The Female Performer Emancipated," in: Noel Daniel (ed.), The Circus, 1870-1950  (Cologne: Taschen, 2008), pp. 198-273
  8. ראו מארק טוויין, מסע תענוגות בארץ הקודש, מאנגלית: עודד פלד (תל-אביב: מחברות לספרות, 2009)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.