מוזיאון ישראל

  • יונה פישר: האוצר שראה הכל

    "כשאני התחלתי, המילה אוצר לא הייתה קיימת. הייתי מאושר שיש רעיון שאני יכול להגשים אותו. שמחתי שאפשר לעשות כל כך הרבה דברים בבת אחת – עיצוב גרפי, תלייה של אמנות״. דברים שאמר יונה פישר בסדרת ראיונות שערכה עימו מיטל רז בשנה האחרונה לחייו

  • המודרניזם של יונה פישר

    ״ה׳אמן של פישר׳ נשען ומתבסס על המטען הביוגרפי שלו ועל חוויותיו האישיות. עם זאת, על מטען זה לעבור מטאמורפוזה לכדי צורה, מרקם, צבע וקו״. דברים לזכרו של האוצר יונה פישר

  • בזכות המוזיאון הקנוני

    "הווה מתמשך" במוזיאון ישראל היא תערוכה שדורשת השתהות בחלל וגם בעצם הקונספט: תערוכה שמאגדת מה"חדש באוסף" של המוזיאון בשנים האחרונות לכדי תמה, ומתיימרת לומר משהו הן על העבודות והן על המציאות האמנותית העכשווית

  • אושר מינוי פרופ' דניס וייל לתפקיד מנכ"ל מוזיאון ישראל

    וייל, פרופסור לעיצוב ובן למשפחת תורמים למוזיאון, יחל את תפקידו בחודש מרץ 2022 ויחליף את פרופ׳ עידו ברונו, שהודיע לאחרונה על עזיבתו לאחר 4 שנים בתפקיד

  • אבנר כץ – דיוקן עצמי ברבים

    "מלאכת הזיכרון וההיזכרות, כמו רגעי התשוקה, ארוגים בדיוקנו העצמי של כץ. עם זאת, בדיוקן עצמי אבנר כץ מציג לפנינו, זה לצד זה, 366 דיוקנאות שנרשמו יום אחרי יום. הבחירה בריבוי קוראת תיגר על הדיוקן היחיד כמקבע וכמנכיח ייצוג מיטבי של דמות המתוארת בציור דיוקן. באמצעות ההישנות כץ מציע לנו דרך נוספת לחשוב על הדיוקן". נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה "אני כבר הייתי" של אבנר כץ

  • מנכ״ל מוזיאון ישראל עוזב את תפקידו

    פרופ׳ עידו ברונו, שכיהן כמנכ״ל המוזיאון במשך 4 שנים, יסיים את תפקידו בסוף השנה. הוא מסיים קדנציה שנויה במחלוקת שכללה עזיבת בעלי תפקידים בכירים ומשבר כלכלי שנגרם בעקבות הקורונה והוביל לסגירה ממושכת של המוסד בשנת 2020

  • הוא היה ונשאר

    ״כץ דיבר דרך קו וצייר דרך מילה, הגבולות וההגדרות האלו התערבבות ונמחקו בעבודותיו כמעט לחלוטין. בחלל הנוכחי, כץ לוקח אותנו יד ביד ומעביר אותנו תהליך של התבוננות פנימית דרך פרויקט הדיוקנאות, תהליך של זיכרונות דרך הרישומים והטקסטים המוצגים במרכז החלל וחשיבה על זקנה בעקבות העבודות התלויות על הקירות הנוספים״. דידי כליפה על תערוכתו של אבנר כץ ״אני כבר הייתי״

  • שתי אוצרות ראשיות חדשות במוזיאון ישראל

    תמי מנור פרידמן מונתה לאוצרת הראשית של האגף לאמנויות, ד"ר רחל צרפתי מונתה לאוצרת הראשית של האגף לאמנות ותרבות יהודית.

  • אפרת קליפשטיין מונתה לאוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל

    אפרת קליפשטיין, אמנית רב-תחומית ומרצה בתחום האמנות, מונתה השבוע לאוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל. לקליפשטיין ניסיון ארוך שנים בניהול תכניות אמנות ובפיתוח תכניות לימודים

  • דיוקנה של האמנות כמיצג מוזיאלי

    ״היצירה יכולה להיות מכונסת ומחושבת כל עוד היא מקפידה לשמור על קשר עין עם העולם החיצוני. אך אמן שאינו יוצר משהו שבתיווך נכון מסוגל להעשיר את חיי החברים שלו, גם חברי הילדות שלו שבחרו להיות עורכי דין דווקא, מחמיץ את יכולתה של התרבות החומרית לפעול מחוץ לדיסציפלינה; מפספס את העובדה שרוח אינה רק מדעי הרוח; ובעיקר, לא יכול להתרעם על חוסר רלוונטיות״. ידידיה גזבר עונה למאמרו של יוסף קריספל

  • בין פנים לחוץ, בין חומר לחלל

    ״רובם הגדול של האמנים המשתתפים בתערוכה הם אמני מיצב ובתערוכה מוצגות חתיכות קטנות מתוך מרחבים גדולים וכוללים יותר. דבר זה מאפשר לנו לבחון את מקומו של מוזיאון ישראל כמוזיאון קנוני ואת הצלחתן של חתיכות מיצבים לתפקד כיצירות עצמאיות״. דוכי כהן על התערוכה ״אמות וספים – אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״ במוזיאון ישראל

  • נמרוד – יצירתו של דימוי קנוני

    ״ככל שננעץ ׳נמרוד׳ עמוק ויציב יותר אל הכן במוזיאון ישראל כנציג אופייני של הישראליות התרבותית וההיסטורית-מודרנית, כך רבו מתנגדיו; מימין ומשמאל, דתיים וחילונים בשורה של מאמרים שתקפו היבטים שונים בדמותו הפיסולית". דליה מנור על תהליך הפיכתו של הפסל ״נמרוד״ של יצחק דנציגר ליצירה קנונית בשדה האמנות הישראלי

  • שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    "ההפשטה של האסון היא בחירה מודעת של הצייר: היא מאפשרת לחשוב על האסון, מבלי להיבלע באימת המקום ומבלי ליטול בו חלק. זוהי בחירה אנטי-דרמטית שמשמעותה לא לייצר גוף פצוע, אלא אמנות פצועה". עילי ראונר על עבודותיו של גלעד אפרת, בעקבות התערוכה "גוף ציור" במוזיאון ישראל

  • המלצת השבוע: אריה ארוך ואוונגרד רוסי במוזיאון ישראל

    במרכז תערוכת הקבע הישראלית פותחים יונה פישר ואמיתי מנדלסון תצוגת-מאמר-מוסגר על אריה ארוך, ובקומה מעל מוצגות עבודות מרכזיות בתולדות האוונגרד הרוסי ממהפיכת אוקטובר עד ימינו

  • המלצת השבוע: "היעלמותה של לוקרציה", אורן אליאב במוזיאון ישראל

    "במרכז התערוכה עומד בד קטן המיוחס לג'ובאני דה-פאולו ממחצית המאה ה-15. אליאב מגיב לו בסדרה של דה-קונסטרוקציות, עיוותי מחשב, הגדלות, קיטועים, הפיכת הפרט המוגדל לסינקדוכה – אבל לא של הציור השלם, אלא של עולם התוכן שאבד לנו"

  • ממחזר, ועדיין אקטואלי. איי בירושלים

    "הביקורת שלי חורגת מהדיון הטרנדי על איי כאמן נרדף, שהוא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו סין מעוצבת בתודעה המערבית. ובכל זאת ולמרות הכל – איי מציג בישראל, חי בברלין, ומוכר את עבודותיו בהרבה כסף. זה לא אומר שאין בעיות בסין (או בישראל), אבל זה אומר שדמוניזציה אינה הדרך". אילת זהר על תערוכתו של איי וויווי במוזיאון ישראל

  • יגאל צלמונה – אחראי התוכן של מוזיאון ישראל

    צלמונה, שכיהן כאוצר ראשי בינתחומי במוזיאון במשך 14 שנה, ישמש בתפקיד החדש בששת החודשים הקרובים, אלא אם ימונה מנכ"ל למוזיאון או אחראי תוכן קבוע קודם לכן

  • מיהו קורבן?

    "למרות איכותה המופתית, 'זה האיש' אינה תערוכה משדדת מערכות. למעשה היא תערוכה שמרנית למדי. האמנים הישראלים המוצגים בה ובספר הם חלק מקאנון האמנות הישראלית, שלמוזיאון ישראל תפקיד מרכזי בהבנייתו". דוד שפרבר על התערוכה והספר "זה האיש: ישו באמנות הישראלית"

  • העולם שייך למנציחים

    "חגית לאלו ללא ספק ראויה לתערוכות היחיד של עבודותיה, אבל ההתנהלות כאן מעוררת מחשבה דווקא על אמניות שאין מי שיקדם את הצגתן במוזיאון באמצעים כלכליים". דוד שפרבר תוהה כיצד קרה ששני המוזיאונים הגדולים בישראל העניקו קיר הנצחה ותערוכות יחיד לאמנית שלא זכתה להיכנס אליהם בחייה.

  • חתונה מעוקרת

    "שני המוזיאונים בחרו בדרך האמצע, ובמקום להציע פירוק או בנייה, התמקדו בתחזוקה. כך במקום שבר קיבלנו אישוש עצמי. במקום פריצה – חנופה. במקום שידוד מערכות – תיקונים. במקום מפץ אוצרותי שימוטט צירי סידור ומחשבה מקובלים – הזזה קלה של קווי הגבול הקיימים". יונתן אמיר בעקבות יום עיון שעניינו החלפת שתי תערוכות הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל.