הוא היה ונשאר

״כץ דיבר דרך קו וצייר דרך מילה, הגבולות וההגדרות האלו התערבבות ונמחקו בעבודותיו כמעט לחלוטין. בחלל הנוכחי, כץ לוקח אותנו יד ביד ומעביר אותנו תהליך של התבוננות פנימית דרך פרויקט הדיוקנאות, תהליך של זיכרונות דרך הרישומים והטקסטים המוצגים במרכז החלל וחשיבה על זקנה בעקבות העבודות התלויות על הקירות הנוספים״. דידי כליפה על תערוכתו של אבנר כץ ״אני כבר הייתי״

תערוכתו החדשה של אבנר כץ, "אני כבר הייתי", המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל, עוסקת בשכבות של זיכרון, זקנה והתבוננות פנימית. אך לפני שנפרק את שלושת הגורמים הללו לפרטיהם השונים, חשוב לשים לב למהלך המתרחש בתוך חלל התצוגה הממוקם באולם האמנות הישראלית במוזיאון. כאשר נכנסים לאולם נחשף פרויקט תיעודי נדיר הכולל 365 פורטרטים עצמיים של האמן, משורטטים בדיוק רב. הרישומים הקטנים תלויים בזה אחר זה, כמו פריימים מסרט, על כל אחד מצוין תאריך, יום ושעה.

לאחר ששלב ההשתאות מהדיוק והסיזיפיות של הפרויקט נמוג לו, מחלחל שלב הרגש, ההזדהות עם האמן המזדקן על כל העובר עליו. כץ, שהשכים בוקר אחר בוקר והתיישב מול הנייר, לא בהכרח התכוון ליצור את מסמך הזיכרון המונומנטלי שנולד עקב הנסיבות המצערות. עצם הצגת התערוכה הזו לאחר מותו הופכת את סדרת הרישומים הנהדרת הזו ליומן אישי, שאנו כצופים זוכים לקבל הצצה נדירה אליו.

אבנר כץ, דיוקן עצמי, פברואר 2018- מרץ 2019, גרפיט על נייר, צילום: לורה לכמן, מוזיאון ישראל, ירושלים

כאשר חושבים על ציירים משדה האמנות הישראלית שציירו דיוקנאות עצמיים בכזו אינטנסיביות, קשה שלא להעלות על הכתב את ליאוניד בלקלב. תערוכה ובה דיוקנאות עצמיים שלו הוצגה בשנת 2015 במוזיאון תל אביב לאמנות עכשווית תחת הכותרת "ליאוניד בלקלב: חוקר דיוקנאות אובססיבי". אך בשונה מבלקלב, בוגר שיטות ציור קלאסיות מברית המועצות המצייר לרוב במדיום הכבד והרציני של שמן על בד, אבנר כץ הוא יליד הארץ ובוגר בצלאל. שיטת הרישום שלו מאופיינת בסממנים מקומיים ובחומרים דלים, החל מסוג הנייר דרך אופי הרישום וכלה בהערות כמעט הומוריסטיות המופיעות פה ושם על הרישומים בסדרה (לדוגמה: "אופס, הפסקת חשמל"). הבחירה של כץ בפריים המדויק, בגודל האחיד ובנייר הפשוט הופכת את אוסף הרישומים הזה לסדרה טיפולוגית. ההבדלים המינוריים בין רישום לרישום יוצרים תחושת עומק ומאפשרים השוואה. ניתן לראות באיזה יום השתמש האמן בצבע, מתי הרישומים נעשים כהים יותר וכן הלאה. תנועה השוואתית כזו הופכת פעמים רבות את הצפייה בדימויים לטכנית, כזו המחפשת את הכשל, את חוסר הדיוק. אך בשונה מהכלל, בתערוכה זו הצפיפות לא מחניקה את תחושת האינטימיות שחווה הצופה אל מול העבודות. חווית הייחוד מורכבת משכבות, כאשר הדימוי העצמי לוקח בה חלק משמעותי אל מול אופיו של הקו הרושם, החושף רובד נוסף בהיכרות. על ידי ניתוח קצב, עוצמה ואינטנסיביות, אל מול רפיון וחופשיות.

מראה הצבה מתוך "אני כבר הייתי", אבנר כץ במוזיאון ישראל, 2021, צילום: אלי פוזנר

בשלב הזה תשומת הלב כבר מתפזרת בכל החלל. העין נמשכת לשולחן סגור המקיף את העמוד המרכזי של האולם, בתוכו מונחים רישומים עדינים, פיגורטיביים, מלאי אמפתיה, של דמויות בפרספקטיבות שונות. גם כאן נעדר הצבע. המשקל שמקבל הטקסט משתווה לזה שמקבל האיור אותו הוא מלווה, והצד המספר של כץ זוכה לנכוח בצורת מילים על נייר. בשונה מהטקסטואליות הציורית שהופגנה עד כה, המאופיינת בנרטיביות דימויית, בתיאור האישיות וקורותיה, המילה הכתובה מוצאת כאן בית. היא משוחררת כמעט כמו הרישום עצמו וקצב האותיות מתנסח באופן זהה לזה של הקו והכתם, כך שבמבט מעמיק הם הופכים לאחד. הדמויות המתוארות אינן ספציפיות בשום צורה והן גם לאו דווקא מצוירות "נכון" או "מדויק". בשונה מהיכולת הווירטואוזית שמפגין כץ בסדרת הפורטרטים העצמיים, כאן יש מהלך מאוד משוחרר ולא מתאמץ המאפשר למשהו אחר להופיע. חוסר המחויבות הזה עושה טוב לעבודות האלו.

ממרכז החלל נודד המבט אל עבר הקירות הנוספים, שם מתגלים עוד ועוד ציורים של האמן, ציורי גוף מלא בתוך חלל וסביבה משתנה. האירועים המתרחשים בציורים אלה מתחזקים כאשר מגלים את הרבדים השונים מהם מורכב הציור. משטחי צבע אבסטרקטיים משמשים כבסיס ועליהם ערפל כהה מפחם, מפוזר בעדינות ומשווה להכל עגמומיות מסוימת, עכירותו החומרית משרה דכדוך על צבעי הפסטל העולצים; תהליך של הזדקנות בפריים אחד. בבת אחת מרחפת אל החלל שאלת המוות, המצפה את הכל בדוק של רטט וזיע, כמו גם שאלות על כוונות המצייר והאם יום המיתה עמד לנגד עיניו בעודו עובד על הציורים האלה, התאריך אמנם קרוב אך אין תשובה בטוחה. יש גם אפשרות לבצע מהלך הפוך, אופטימי יותר, ולקרוא את הציורים ככאלו המציגים עולם מלא בצבע שנמצא מבעד למסך הערפל השחור והסמיך, אבל העובדה שהאמן הנהדר הזה איננו איתנו סוגרת למעשה כל אפשרות לבחינה אופטימית של הבחירות הציוריות האלו ומשאירה אותנו כצופים עם גוש בגרון וגעגוע לאדם שמעולם לא פגשנו.

אבנר כץ, מתוך מחברת מתווים, עירוב טכניקות על נייר, צילום: לורה לכמן, מוזיאון ישראל, ירושלים

אורנה גרנות, אוצרת התערוכה, בחרה לכתוב בטקסט האוצרותי על צדדיו השונים של אבנר כץ כאיש מילה וספר וכאיש כתם וקו: "יצירתו של אבנר כץ (2020-1939) עמדה איתן על שלוש רגליים: איור, ציור וכתיבה. כל אחת מן השלוש בנתה וחיזקה את רעותה ותרמה למגוון העשיר של עבודותיו, שניחנו בקו מובחן. בתערוכה מוצגות שלוש קבוצות של דיוקנאות עצמיים שיצר, ובכל אחת מהן מינון משתנה של טקסט ותמונה. ההתבוננות בהן יחד  מעשירה את דמותו כאדם וכיוצר ייחודי: סופר שמצייר תמונות וצייר שכותב מטפורות."1 במילים פשוטות אלו מצליחה גרנות לנסח דמות קוהרנטית ומפעל חיים של אדם. כץ דיבר דרך קו וצייר דרך מילה, הגבולות וההגדרות האלו התערבבו ונמחקו בעבודותיו כמעט לחלוטין. בחלל הנוכחי, כץ לוקח אותנו יד ביד ומעביר אותנו תהליך של התבוננות פנימית דרך פרויקט הדיוקנאות, תהליך של זיכרונות דרך הרישומים והטקסטים המוצגים במרכז החלל וחשיבה על זקנה בעקבות העבודות התלויות על הקירות הנוספים. איש ירושלים, שגדל, התחנך ונלחם עליה, זוכה להנצחה במקדש לאמנות, בבירה שכל כך אהב.

מראה הצבה מתוך "אני כבר הייתי", אבנר כץ במוזיאון ישראל, 2021, צילום: אלי פוזנר

להגדיר את התערוכה כמרגשת יהיה קלישאה מעייפת ופתרון ניסוחי קל מידי. התחושה הנותרת בתום ההליכה בחלל דומה לתחושה של עמידה ליד קבר, כזה של אדם יקר שאהבנו ואנו לא רוצים לעזוב. הבחירות האוצרותיות בתערוכה מוקפדות ומדויקות, לדוגמא, ההצבה המרכזית של פרויקט הדיוקנאות העצמיים כך שברגע הכניסה החלל שואב אותך לחוויה אינטנסיבית מול האמן; הבחירה להציג דימויים בתוך שולחן סגור שגורמת למבקר להרגיש כמי שמחפש זיכרונות על שולחן עמוס במסמכים בדירה הישנה של סבא, ובכלל הכנסה של רהיט מעץ בעל נוכחות לתוך לחלל כזה. כל אלו ובחירות נוספות יוצרות הדהוד של העבודות פנימה, אל תוככי הלב הנכמר, ומעבר לכך משרטטות בקווים עדינים דמות של אדם וסיפור חיים. בלי הרבה מילים, בלי הרבה מאמץ, נוצר רושם של היכרות מעמיקה ורבת שנים. משהו באישי, באנושי ובפשוט, מתערבב ומצליח לגעת.

הצג 1 הערה

  1. מתוך אתר המוזיאון.

2 תגובות על הוא היה ונשאר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת