בית האמנים ירושלים

  • הבדלה, או: איך מצלמים רוח?

    ״עבודותיה מבקשות ללכוד את הנשגב כפי שהוא מופיע דווקא בחדרי חדרים ולא, בניגוד להופעותיו המקובלות במרחב הטבעי, במובנו הבראשיתי. זוהי רומנטיקה שונה מזו של המאה ה-19. אם שם האלוהי מגולם בים ובפסגות ההרים, כאן, אצל גרינברג, השכינה שוכנת בבתים, על המיטות, בינות לסדינים״. יאיר ברק על תערוכתה של נגה גרינברג, ״עד שייאסף החול״

  • ריאליזם מזויף

    ״זו תערוכה יפה, וירטואוזית, של ציורים שאפתניים המנסים ואף מצליחים ללכוד דבר מה חמקמק מכוחו של הריבון, ממה שנמצא כמושא וכאופק עבור הציבור המודר מכוח, שנחשף בציורים אלו כמרכז השואב את הכוח והפנטזיות והבורות של הפריפריה הנושאת אליו עיניים״. יונתן הירשפלד על התערוכה ״משכן״ של אוסנת יהלי סרבגילי בבית האמנים, ירושלים

  • הבו לנו עוד אמנים משוררים

    "הגעגוע נוכח מאוד, אך אינו משרה תחושת חוסר, אלא תחושת התכרבלות נעימה בזכרונות. עבודות הבד, שרובן משדרות רכות גדולה (התאפקתי ולא נגעתי), מתעתעות בצופה ומעמידות אותו מול השאלה, האם העבודות האלה הן אכן כסות מפני החורף הקר או שמא הן החורף עצמו?". דוד (דוכי) כהן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בבית האמנים, ירושלים

  • ממטיר דימויים כבתים

    "ברית האמנות היא עבורו 'חוף מבטחים' – תלות והכרח קיומי המעגן את היותו ומציאותו, מעניק נחמה ומבטיח נצח, ובלעדיו הוא חש 'עקור ללא אדמה, ללא ידיעה'. ואולם, אף האמנות אינה ערובה עבורו לבית, והוא כאמן עודנו 'ממטיר דימויים כבתים, אך נותר עקור ומבקש רחמים'". מלאכי סגן-כהן על "פתח לי שער", תערוכתו של פיטר יעקב מלץ בבית האמנים, ירושלים