ממטיר דימויים כבתים

"ברית האמנות היא עבורו 'חוף מבטחים' – תלות והכרח קיומי המעגן את היותו ומציאותו, מעניק נחמה ומבטיח נצח, ובלעדיו הוא חש 'עקור ללא אדמה, ללא ידיעה'. ואולם, אף האמנות אינה ערובה עבורו לבית, והוא כאמן עודנו 'ממטיר דימויים כבתים, אך נותר עקור ומבקש רחמים'". מלאכי סגן-כהן על "פתח לי שער", תערוכתו של פיטר יעקב מלץ בבית האמנים, ירושלים

יצירתו של פיטר יעקב מלץ פותחת בפנינו שער אל "מסע הגיבור"[1] שלו. זהו מסע של חיפוש רוחני ועצמי, אמוני ואמנותי. האמנות בידיו היא כלי לבחינת האמונה, לחיפוש האמת הפנימית, הקיומית והאותנטית. כ"אמן מסע"[2] עבודותיו מתקיימות בציר שבין הבית והדרך, הריאלי והרומנטי, היומיומי והקדוש, האישי והקולקטיבי. גוף עבודותיו כולל פיסול ותבליט, ציורים ורישומים, ספרי אמן ומסעות "עלייה לרגל" אישיים וקבוצתיים בהדרכתו, לצד פרויקטים חברתיים הכוללים עבודה עם פליטים באירופה. עבודותיו עוסקות במתחים שבין חיפוש מקום ויצירת מקום ומבטאות תחושת עקירות, זרות ותלישות, לצד שאיפה ליצור שייכות, מפגש וקרבה דרך האמנות.

מלץ רואה בתחושת "העקירות" מאפיין יסודי של האמן, המקיים את יצירתו ואת מעשה היצירה בכלל. תערוכתו הנוכחית, "פתח לי שער", מבקשת להנכיח ולהעמיק את העיסוק בנושא זה. זוהי תערוכת היחיד השנייה של מלץ בבית האמנים בירושלים, והיא מעין מהלך משלים לתערוכתו "שורש" (2011), שנערכה במקום. "שורש" תיאר בכתיבה וברישום סיפור מסע ארצי-חזיוני אלגורי של הארה ותמורה מיסטית שחווה האמן לאחר משבר זהות-קיומי, בעת שובו מירושלים (מבצלאל) לביתו, בעקבות מפגש מקרי/גורלי (בהר שורש) עם "נביא-אמת". הנביא נשא בשורה רוחנית-אמנותית קיומית-דתית, שהניעה את האמן מנתיב הנרקיסיזם אל הכרה בשורש העולם, בשורש קיומו ולהארה: "ידעתי אמונה בטוב וידעתי כוחה של האהבה"[3]. הכרה זו לוותה בחוויה מיסטית כשגופו תואר כנמתח בין שמים וארץ ומעליו ריחפו קשת ועמוד ענן. הקשת סימלה את הברית שכרת האמן עם שורש האמת הרוחנית של נשמתו (בהשאלה מהברית בין ה' לאדם ולעולם לאחר המבול), ועמוד הענן סימל את ההדרכה האלוהית שהוא זכה לה (כעמוד הענן שהדריך את בני ישראל במדבר) ותלווה אותו בדרכו מעתה ואילך.

המוטיב האנכי (עמוד הענן) והקשתי (אות הברית) שחתמו את ברית "שורש" הם יסודות מכוננים בתערוכה הנוכחית. על רקע עבודותיו הקודמות של מלץ, כ"אמן מסע" וצליין-חילוני-דתי, העלייה הנוכחית לירושלים, השיבה לבית האמנים וההתמקמות בקומתו העליונה ("שורש" הוצג בקומת הכניסה), הופכים אף הם למעין מסע "עלייה לרגל", שבו האמן כגיבור עובר את סף העולמות ושב כדי למסור את חסדו ותובנות דרכו לעולם. אולם בניגוד ל "שורש" ולעבודות "צליינות" קודמות, הדרך הנפרשת בתערוכה זו אינה ייצוג נרטיבי או זיכרון ותיעוד של דרך מסוימת. הדרך מתקיימת כמיצב חללי-פיסולי-רישומי המבקש, בין היתר, להטעין במשמעות את הארכיטקטורה של בית האמנים עצמו, על שעריו וקשתותיו, ולייצר זיקה רוחנית ואולי רומנטית לאידיאה של המקום כמבנה בצלאל ההיסטורי, שבחזונו של מייסדו בוריס שץ יועד להיות מקדש של אמנות, המרכז הרוחני היהודי של ארץ ישראל.

מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: צור קוצר

זיקה זו לבית האמנים קשורה להיבט הרוחני והארספואטי העמוק שבתערוכה, ההופך במידה רבה את הדרך הנפרשת בה לכעין מיקרוקוסמוס לדרכו ועמדתו הקיומיות-רוחנית של האמן ה"עקור", המבקש ליצור שייכות וחיבור למקום. לדרך זו נלווה ספר אמן, המתפקד כנתיב טקסטואלי ארספואטי מקביל לנתיב שהתערוכה תווה ומציע התבוננות עצמית-קיומית של מלץ על דרכו ותודעתו כאמן. התבוננות זו מוצעת בתערוכה כסיפור מסע פתוח, במסגרת מיצב חללי-פיסולי-רישומי, המזמין את הצופה להפוך לגיבורו. הסיפור הפרום שמציעה התערוכה ומקומו הגדל של הצופה קשורים במידה רבה בתהליך פירוק וזיקוק מרכיבי שפתו האמנותית של מלץ. תהליך זה מתבטא בהתרכזות בשני היסודות המרכזיים של עבודתו – הפיסול והרישום – המתמזגים בתערוכה באופנים שונים, כשבמרכזם מצוי חומר גולמי ראשוני משותף ומאחד – הגרפיט.

מלץ מצביע על כך שגרפיט העיפרון, שקיבל את הכינוי המטעה "עופרת", הוא למעשה שילוב של אבקת חימר (אדמה-חרסית) וגרפיט (מינרל מוליך). שילוב זה מעניק ל"עופרת" משמעות סמלית מיוחדת, והופך בכך לחומר המיישב ניגודים תרבותיים ראשוניים שבין התיישבות והשתייכות למקום (כיסוד האדמה שבו) לנדודים ו"עקירות" (כגרפיט). החימר האדמתי והגרפיט כמוליך הם כלי רישומי המאפשר, כדברי מלץ, "יצירה ותיעוד תוך כדי תנועה". אחדות ניגודים סמלית זו מקבילה למאבק הזהותי קיומי של האמן, כמי שעל-פי מלץ נקרע מבפנים בין הרצון להשתייך לכל (להכות שורש וליצור מקום ובית) ובין ההגנה על נשמתו מפני אחרים. הגרפיט הופך בכך לסמל לתחושת העקירות שמלץ מזדהה איתה כאמן (וכמי שהיגר לארץ מלונדון בגיל צעיר), ומתפקד בתערוכה כחומר היוצר את התנועה האנרגטית בחלל.

היסוד הדינמי של הגרפיט מצא את דרכו אל הפסלים הנייחים והאנכיים בתערוכה. פסלי העמודים דמויי הרוג'ומים[4] נישאים לגובה של כשלושה מטרים ומאחדים בתוכם את הגרפיט, ההופך בגולמיותו לחומר פיסולי. כמבנים בסיסיים הם ביטוי אנושי פיסולי ראשוני ובמקביל גם מבנה נפשי עמוק, כצורך להעמיד ולאזן ציר אנך, לחבר בין קצוות וגבולות פיזיים ורוחניים ולהצביע על יחס שבין מטה ומעלה. פסלי הרוג'ומים, הניצבים לאורך חללי התערוכה, יוצרים מקום ודרך, כוונה וכיוון. בתור יחידים הם מתפקדים כפסלים מונומנטליים וצירים אנכיים, וכשורה הם מתמזגים לכדי צירים אופקיים המשרטטים מסלול ונתיב הליכה המחבר בין שלושת חללי התערוכה. ניתן לראות בדרך אופקית-אנכית זו סימני/אבני דרך שמותיר האמן לבאים אחריו. נראה כי זהו האמן העקור הנודד, המתואר על-ידי מלץ בספר האמן כמי ש"נע ונד/ על ציר החיים המסתלסל כסולם יעקב העולה ויורד/ יורד ועולה/ על האנך".

מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: צור קוצר

הנטייה האנכית והשימוש בגרפיט נמשכים בסדרת רישומי הנייר המאורכים. רישומים אלה מתארים סוגים שונים של מצבי התרוממות וצמיחה שורשית-ספיראלית-ספיריטואלית, שבהם הגולמיות והחומריות של מצע הנייר הסיבי העבה מודגשת, לצד הגופניות והחושניות של הפעולה הרישומית בגרפיט. שיאו של המהלך הרישומי בתערוכה הוא רישום גרפיט גדול מימדים המכסה קיר שלם ומותיר במרכזו חלל נגטיבי בצורת שער קשתי. שער זה מזכיר בצורתו את צורת הקשת הארכיטקטונית שבין מעברי החללים בקצהו האחר של התערוכה. כיסוי הגרפיט הגס על הקיר הגדול מותיר למרגלותיו את עפרו, החושף מימד חומרי נוסף שלו וכן את התהליך הסיזיפי המאומץ הכרוך בפעולה[5]. היצירה מעבירה בכך תחושה חזקה של נוכחות נעדרת לצד אפסות וענווה של היוצר, בבחינת "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית, יח, כז)[6]. נדמה כי זוהי צניעות הנובעת מן היראה והפליאה אל מול עוצמת נוכחות היצירה כסף-שער חומרי-רוחני של התגלות ואולי כתנאי לאפשרות הופעתה, כשהאמנות הופכת לאקט קיומי של אמונה ותפילה של האמן על אף הארעיות והכיליון.

היסוד הרליגיוזי שעולה מרישום השער טמון כבר בשם התערוכה, "פתח לי שער", היוצר זיקה לפיוט "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר" מתפילת "נעילה" של יום כיפור: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר […] נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ". זהו דימוי השער השמימי, שהתפילה לפתיחתו מייצגת את התחנונים האחרונים לכפרה ולרחמים ברגע הדרמטי שבטרם חריצת הדין האלוהי. עם זאת, חשוב לשים לב כי מלץ מטה את נוסח התפילה בשם התערוכה מפנייה קולקטיבית ("פתח לנו") אל פניית היחיד ("פתח לי"), ובכך מחזק את אופייה האישי-קיומי-חילוני-דתי של פנייתו. יחס זה חובר לשניות שמייצרת פרשנות הקריאה "פתח לי שער" בתערוכה, כפנייה לשער השמימי מחד ולאמנות בתור שער התגלות מאידך.

נדמה כי הגורם המאחד לשניות השער השמימי/אמנותי הוא מידת הרחמים האלוהית, העולה מדבריו של מלץ בספר האמן ביחס לאמנות, המוצגת בו כאהובה חומלת ("מנחמת 'כישלון הוא לפעמים ניצחון'/ לוחשת 'ראה חמלה'"), כשהוא מבקש את סליחתה ומודה לה: "אוי אהובתי הפלאית, אני מבקש סליחה/ את טבע חזק יותר מתודעתי הפגיעה/ את לא פורקן/ את הכלי לשלמות/ תודה". אופייה החומל והמנחם של האמנות הופך אותה בכך למעין "שער רחמים", כשבקשת הסליחה ממנה מתיישבת עם הפנייה המופיעה בשם התערוכה לפתיחת שער כדימוי למחילה וכפרה.

התנצלותו של האמן בפני האמנות כאהובה במלים "את לא פורקן" קשורה ליסוד הארוטי והיצרי הכרוך במעשה היצירה. יסוד זה עולה בדברי מלץ: "בכל פעם שאני יוצר/ אני מזריע/ פורה", והוא מודע כי ליצר זה אורב גם צד הרסני: "ואני יודע היטב שהיוצר מקים והורס". מלץ מצביע על הקשר בין "יצירה", "יצר" ו"ציר", המתאחדים בתיאורו למכניזם היצירה הנובע "בפראות. בתשוקה/ להבה בוערת מאירה[יצר]/ עמוד אש [ציר אנכי] המורה על הדרך [ציר אופקי]/ שיש לעשות/ כדי לחיות מתוך תגובה/ למה שהקשבתי לו והאמנתי". בהימצאותו על ציר-יצירה אמוני זה מגלם היוצר בדברי מלץ את הכיסופים לאיחוי הקרע בין הארצי לשמימי (האמנות והאמונה) ובין מידת הדין ומידת הרחמים (עידון היצר והיצירה). לעמדה אמונית-אמנותית זו נקשרת גם עמדה אסתטית-אתית כאשר מלץ מצהיר: "ואני יוצר יופי/ חיים/ ומרחיק מעלי עוון ופשע/ מתייחד עם חוסר הוודאות/ עם הסבל".

מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: צור קוצר

בהמשך לכך, השימוש של מלץ בביטוי "כלי לשלמות" לתיאור האמנות מבטא את היותה עבורו נתיב לאלוהי, כשחוויית היצירה מתוארת בדבריו כארוע נסי אסקטטי של התמזגות היוצר עם כוח מאחד: "גבולות העור אובדים ונותנים/ לנשמה להתאחד/ עם כוח/ י/ הנה הנס/ הנה אני אוחז באופק/ ובמרכז האדמה/ ובאינסוף שמעלי". רגע נשגב זה של יצירה טומן בחובו את הנצח ובו מוטמר, כדבריו, "סוד הידוע רק לי ולאלוה". עם זאת, מלץ מדגיש כי ברית זו אינה "חזרה בתשובה", אלא יותר "אמונה בשאלה: "התשובה לכל חבויה בשאלה/ חופי המבטחים מסתתרים בין גלי הספק/ סוד אותו חושפים כשכורתים ברית בין האמן לאלוהים”.

הכיסופים להתמזגות עם כוח מאחד (אדמתי-שמימי) עוברים דרך כל עבודותיו של מלץ בתערוכה ומגיעים לשיאם ברישום קיר השער הקשתי, הקרוב אלינו בחומריותו וחומק מאיתנו כדימוי נכסף. אנו ניצבים מולו חצויים, בדומה לדמות בשירו של יאיר הורוביץ "פתח לי שער", הקוראת את תפילת "נעילה" כשרגליה על הקרקע וראשה "שט בעננים"[7]. אנו תוהים אם השער פתוח או סגור, האם זהו שער הרחמים של האמנות? האם האמנות כשער רחמים וכברית בין האמן והאלוהים מובילה לבית כמו ששער הרחמים (החסום) שבחומות ירושלים מוביל להר הבית? האם בית האמנים כמבנה בצלאל ההיסטורי, שיועד להיות בית-מקדש של אמנות (ונקרא על שמו של בונה המשכן), הוא בית? והאם כשם שמשער הרחמים שבחומות העיר מאמינים כי יבוא המשיח והגאולה, אף האמנות היא שער גאולה פרטי וחברתי, המבטיח בית חומרי להתמקמות רוחנית בעולם, כמענה לתחושת העקירות של האמן והאדם?

נדמה כי עבור מלץ השער פתוח וסגור בו בזמן. ברית האמנות היא עבורו "חוף מבטחים" – תלות והכרח קיומי המעגן את היותו ומציאותו, מעניק נחמה ומבטיח נצח, ובלעדיו הוא חש "עקור ללא אדמה, ללא ידיעה". ואולם, אף האמנות אינה ערובה עבורו לבית, והוא כאמן עודנו "ממטיר דימויים כבתים, אך נותר עקור ומבקש רחמים".

בין ספי השערים והקשתות בתערוכה נפרשת לפנינו דרך נדודים ומסע. אמנם מלץ הוא זה המתווה אותה, אך אנו נדרשים לחצות את הסף; סף הפחד מן הספק ומן הסופיות אל "אמונה בספק/ובאהבה". זוהי דרך חיפוש המשמעות של האמן, הנודד אחר "מקום/ להכיל את כל היופי/ שיש בחולף". זוהי מתנתו המוצעת לנו כחסד, כשהוא פונה אלינו כאחיו ואחיותיו. חזונו ליצור "משכן שלום וקבלה", "שבת אחים גם יחד", ובעקירותו הוא הופך את דרכנו לבית ואת ביתנו לדרך – דרך האמן.

המאמר יופיע בקטלוג תערוכתו של פיטר יעקב מלץ, "פתח לי שער", המוצגת בית האמנים, ירושלים, במסגרת זכייתו בפרס לאמנות חזותית ע״ש מירון סימה
אוצרת: טלי בן-נון
נעילה: שבת, 24 יוני 2017
מפגש גלריה: שבת, 20 מאי 2017, בשעה 12:00

[1]  רעיון "מסע הגיבור" הוצג לראשונה על-ידי ג'וזף קמפבל בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים", 1949 (הוצאת בבל ומשכל, 2013).

[2] גדעון עפרת, "אלט-נוי-קונסט", פיטר יעקב מלץ, "שורש" (בית האמנים, ירושלים, 2011).

[3]  פיטר יעקב מלץ, "שורש" (בית האמנים, ירושלים, 2011).

[4] הרוג'ומים הם גלי אבנים המשמשים סימני דרך במרחב הפתוח למטייל הנודד.

[5] תהליך רישום הקיר נעשה באמצעות חיכוך גושי חימר-גרפיט שנוצרו על-ידי מלץ.

[6] בדיון עם ה' למניעת השמדתה של העיר סדום, מדגיש אברהם את אפסיותו ומשווה את עצמו ל"עפר ואפר". נטען כי בענוותנותו ובמחיקת אנוֹכיוּתו הגיע אברהם למדרגה של ביטול הגוף ואיפשר בכך את גילוי פני השכינה (התגלות ה' בעולם).

[7] יאיר הורוביץ, "ציפור כלואה", הקיבוץ המאוחד, 1987.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.