הגן, הכאפייה, הטיגריס והיהלום

"העולמות התימטיים של ענבי נפרשים על מנעד רחב – מן הפוליטי ה'קשה', המצויר בנוסח כרזה כמעט, ועד לאלמנטים של הגן המעודן והיהלום הנוצץ, מחוזות היופי המלטף, החושני, הטרנסצנדנטי. אולם בעבודה אחת, שהיא בעיני עבודת מפתח ביצירתה, קורסים העולמות זה אל תוך זה ומתחברים". על יצירתה של קרן ענבי לרגל תערוכת היחיד "בית וגן" במוזיאון ינקו-דאדא.

בתערוכה "עד שתצא מקולי", שהוצגה זה לא מכבר במוזיאון אשדוד (אוצרים: יובל ביטון ורוני כהן-בנימיני), בלטו עבודותיה של קרן ענבי: בחדר לבן משלה הציגה ענבי מיצב מיוחד לחלל. בחלון החדר הציבה חיתוך מתכת דמוי מגזרת נייר, שמתוכו בקע דימוי של טיגריס שואג, ארוג בתוך סבך דוגמאות של כאפייה. המגזרת שבחלון יצרה צללים על רצפת החדר. אלה הידהדו גם ברישום מורכב שהיה על רצפת החדר, רישום שנעשה באדמת חמרה שרופה בצבע שחור. במובן הראשוני, עבודת הרצפה מעמידה במרכזה את הזיכרון של החומר: מה שהיה ואוכל, מה שהיה ונשרף, מה שהיה ואיננו עוד. בשכבת התכסית, הגיאומטריות והסימטריות התכתבו עם האסתטיקה של שטיחים וגנים מהמזרח הקרוב והרחוק גם יחד.

קרן ענבי, ללא כותרת, 2014, מוזיאון אשדוד לאמנות, בחלון: חיתוך מתכת 180X90 ס"מ, על הרצפה: אדמת חמרה שרופה. צילום: מוזיאון אשדוד לאמנות

קרן ענבי, ללא כותרת, 2014, מוזיאון אשדוד לאמנות, בחלון: חיתוך מתכת 180X90 ס"מ, על הרצפה: אדמת חמרה שרופה. צילום: מוזיאון אשדוד לאמנות

המיצב כולו שלח חוטים לעבודה נוספת של ענבי שהוצגה בתערוכה: תשע מגזרות נייר ששוכפלו וחוברו יחדיו לכדי יצירה אחת מונומנטלית. כך נוצר חלל תהודה מרשים, של אורנמנטיקה ערבסקית, משוכפלת לכאורה לאינסוף, פועמת, מרגשת. רליגיוזיות עמוקה נבעה מן החלל, רליגיוזיות שאיזכרה את הריבוע השחור של קזימיר מלביץ', אך גם את אבן הכעבה השחורה הענקית שבמכה.

כמענה לאיסור האיקונוקלסטי על המימזיס יצר העולם המוסלמי את הדגם החוזר לאינסוף. השכפוליות והחזרתיות של תבניות מורכבות הן מיניאטורה צורנית המבקשת ללכוד בתוכה קמצוץ מן האלוהות; מושג האינסוף מאפשר את היווצרות המרחב האלוהי, והדגם הצורני מבקש לייצר מישורים שונים השייכים לאותו מרחב אונטולוגי. דגם הערבסק המתפתל מנכיח את האלוהות ואת האינסוף כריק וכמלאות גם יחד, ומבקש מאיתנו לחוות את האינסופי בחלל ובזמן במקביל. המושג התולדות אמנותי "אימת החלל הריק", המתייחס לאמנות ביזנטית כמו גם מוסלמית, עולה במחשבה.

קרן ענבי, ללא כותרת, 2013, מגזרות נייר, לוח פרספקס, 190X190 ס"מ. צילום: מוזיאון אשדוד לאמנות

קרן ענבי, ללא כותרת, 2013, מגזרות נייר, לוח פרספקס, 190X190 ס"מ. צילום: מוזיאון אשדוד לאמנות

על שחורות כסממן בו-זמני של קדושה טרנסצנדנטית ואתניות באמנות הישראלית כתבו לאחרונה חביבה פדיה, בהתייחסה לעבודותיו הקנוניות של אבשלום (בספר "שוברות קירות"), ודרורית גור-אריה, שכתבה על תערוכתו של ז'וזף דדון המוצגת עתה בצרפת, "קיוסק שחור". עבודתה של ענבי משתבצת בגנאולוגיה הזו, ביכולת שלה להצרין באופן מרשים קדושה דרך פיסול סביבתי שחור, שהתכתב עם התימה האתנית של התערוכה כולה במוזיאון אשדוד לאמנות.

ענבי עצמה מעידה כי מה שמניע אותה הוא התרבות הים-תיכונית שבה היא מוקפת: "מזרח ומערב שחיים יחד סביבי בערבוביה; דימויים תקשורתיים, מוזיקה וארכיטקטורה מזרח-תיכונית: נוצרית ומוסלמית. כל אלו ועוד מולידים סוג של שעטנז באמנות שלי".

ההתמזרחות הנונשלנטית הזו היא קניינה של מי ש"עבודת הגבול" הזו כבר מאחוריה. המודעות למיצובה העצמי ולהיותה סובייקט הקלוע ושזור בתוך מערכות של כוח ממקמת את ענבי, שסיימה תואר ראשון בתולדות האמנות ותואר שני בתוכנית סטודיו, בעמדה פתוחה ומשוחררת הרבה יותר מאמנים בני דורה, הנצמדים לרוב לזהות חד-ערכית.

הבנתה העמוקה את הפוליטיקה של הזהויות באה לידי ביטוי גם בסדרה המרשימה "כאפיות" מ-2007, שיצרה במסגרת לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה, סדרה שלא במקרה לא זכתה לתצוגה בישראל מעולם. זו היא סדרה מצמררת בעוצמתה, הן בשל הגודל והנפחיות של הציורים הגדולים, הן בשל האיכות הציורית יוצאת הדופן והן בשל התחביר התימטי הפנימי.

קרן ענבי, ללא כותרת, 2007, שמן על פשתן, 7 ציורים, 200X95 ס"מ; ציור נוסף, 150X95 ס"מ. צילום: קרן ענבי

קרן ענבי, ללא כותרת, 2007, שמן על פשתן, 7 ציורים, 200X95 ס"מ; ציור נוסף, 150X95 ס"מ. צילום: קרן ענבי

ענבי יוצרת באמצעות הצבה ספציפית לחלל מסוים סביבה טוטאלית ששואפת לפעול על הצופה בעוצמה. הפואנטה מצויה דווקא בציור החורג מן הסדרה – הטיגריס הפוער את לועו בפנינו. ענבי אינה נרתעת מלעמת אותנו עם עומק הסטריאוטיפים הקושרים בין הלובשים כאפיות לחיות טרף, ומציירת קישור בוטה וחזק בין אסלאם וערביות לאפריקה.

הקישור הפוליטי נעשה דרך מוטיב אסתטי מובהק: הדגם הצורני של צורת הכאפייה. הקווים המרכיבים את התבנית הריבועית אצל ענבי אינם מהונדסים וישרים, אלא גמישים ומתפתלים, נעים בין דקות לעובי, כקווי המתאר של גב החיה האורגנית, כטיגריס הפוער את לועו. האסתטיזציה המוחלקת מתכתבת עם ציורי הכאפיות של ציבי גבע, הסדרות של דגנית ברסט "זה לא אני, זה המצב" ותצלומי הראשים המכוסים שקים של שבויים ערבים של מיכה ברעם.

בסדרת ציורי הכאפיות של ענבי נראה כיסוי העיניים השחור, המרמז על פגיעות אינהרנטית של מי שנתפסים כפוגעים. כך הופכים המחבלים הפוטנציאלים גם למי שמוצאים להורג בעצמם. הסדרה כולה מצליחה לתפוס את האימה שמטילים עלינו רעולי הפנים המכוסים בכאפייה, ולוכדת בו בזמן גם את הסיטואציה הפוליטית הלא פשוטה שבה מצויים כולם, ערבים ויהודים, מוסלמים ולא מוסלמים, קורבנות ותוקפים. קו מתח של חרדה מפני כל הצדדים שזור בה לאורכה. הסדרה הובילה ליצירת רישומי דיו גדולי ממדים שבהם הטיגריס הפך למעין נמר-של-נייר, ובהמשך למגזרות נייר שמבטאות מהלך של מעבר מהקונקרטי למופשט.

קרן ענבי, ללא כותרת, 2007, דיו על נייר, 150X220 ס"מ. צילום: עודד לבל

קרן ענבי, ללא כותרת, 2007, דיו על נייר, 150X220 ס"מ. צילום: עודד לבל

ענבי הציגה בעבר ציורי שמן ריאליסטיים סופר-פוליטיים. בהתבוננות רטרוספקטיבית, סדרת ציורי השמן המצוינת שהוצגה בתערוכה "פוטוגני" בבית-האמנים ב-2007 (אוצרת: רז סמירה) הקדימה את זמנה.

הציורים נוצרו כולם בעקבות דימויים מן התקשורת העולמית והמקומית, והם מציגים רצף אירועים המתרחשים במקומות וזמנים שונים, לא רק בישראל. כל העבודות בסדרה עוסקות ביחסים שבין צילום לציור ובתפיסה של דימוי. ציור כמו "נצחון חמאס בבחירות", מתוך הסדרה "Blood in The Gutter", הוא בבחינת אייקון ויזואלי למבצע "צוק איתן" העכשווי. רופאים היוצאים מבין ההריסות, בתים חרבים, הפגנות המונים, אנשים דתיים בכיפות לבנות – רפרטואר חזותי זה כמו נצמד בכוח לעזה בכל עת.

קרן ענבי, פרט מתוך הסדרה ","Blood in The Gutter 2007, שמן על פשתן, 50X30 ס"מ. צילום: גיא מנדלין

קרן ענבי, פרט מתוך הסדרה ","Blood in The Gutter 2007, שמן על פשתן, 50X30 ס"מ. צילום: גיא מנדלין

על-פי דבריה של רז סמירה, מהסדרה עולות "שאלות על ייצוג ותנאי הייצוג: תמונה, מבט, מצלמה, דימוי, זיכרון, כיבוש, טרור, חברה, צלם, אמן, סבל, אסון. היא בעלת מודעות למדיום עצמו. המדיום הוא 'הסיפור', והוא משפיע על האירוע" (רז סמירה-דימנט, "פוטוגני", קטלוג התערוכה, 2007, בית-האמנים ע"ש זריצקי, תל-אביב).

בעבודתה של ענבי מתקיימות פתיחה ובדיקה של האפשרויות הטמונות בציור ובגלגלו למחוזות חדשים וחזרה; היא יוצרת מן הציורים סביבות פיסוליות מרשימות. פריט ארכיטקטורה מוסלמית: ערבסק בתלת-מימד – המשרבייה הופכת בידיה לאלמנט פיסולי מרשים, שהוצג בתערוכה "שושן דרומי" בגלריה העירונית ברחובות (אוצרת: אורה קראוס).

קרן ענבי, "הרופאים", 2007, שמן על פשתן, 150X150 ס"מ. צילום: גיא מנדלין

קרן ענבי, "הרופאים", 2007, שמן על פשתן, 150X150 ס"מ. צילום: גיא מנדלין

קראוס עמדה על התפר הבין-תרבותי המוצרן בעבודותיה של ענבי: "ענבי מחברת בחלל בין אלמנטים מזרחיים למערביים במרכזו של המזרח התיכון ויוצרת בו דיאלוג בין-תרבותי" (אורה קראוס, "שושן דרומי", קטלוג התערוכה, 2013, הגלריה העירונית לאמנות רחובות).

התערוכה נקראה "שושן דרומי" על רקע עיסוקה המתמשך של ענבי בדגם הרוזטה, אותו קישוט קתדרלי המאגד בתוכו את השושן הצחור, סמלה של מרים הבתולה. מודוס פעולה זה, של היצמדות לדגם צורני וסמלי תוך "מתיחתו" ו"קריעתו", אופייני לדרך הפעולה של ענבי ומופיע ברבות מיצירותיה. ענבי משרטטת בדייקנות את חלקי הצורה, ואז מציירת/גוזרת/משכפלת אותם, הן במגזרות הנייר הגדולות, הן בציורי השמן על בד: היהלום המתפרק לפאותיו, קווי הכאפייה, הרוזטה, המשרבייה, עלי העץ.

קרן ענבי, פרט מתוך התערוכה "שושן דרומי", הגלריה העירונית לאמנות רחובות, 2013, מגזרות נייר. צילום: יגאל פרדו

קרן ענבי, פרט מתוך התערוכה "שושן דרומי", הגלריה העירונית לאמנות רחובות, 2013, מגזרות נייר. צילום: יגאל פרדו

התבניתיות נחקרת בשני אופנים: מלאכת היד היוצרת דגמים, והטכנולוגיה המשכפלת אותם. עבודות רבות נעות על קו המתח בין השרטוט המכני הקר לבין העבודה המיוזעת של היד העמלה בעבודה חדגונית. הפירוק וההרכבה-מחדש מתקשרים לאלמנט נוסף ברפרטואר הצורני של ענבי: העיסוק בצורות הראשוניות, בחקירה של המקורות, וראו אזכורו של מלביץ' בתחילת הרשימה.

אולם חקירתה של ענבי לעולם אינה תמימה. מבטה תמיד טעון בשכבה מודעת, ולעתים פרודית ממש. כך למשל הקתדרלה המתפוררת העשויה מגזרות נייר דקות שהוצגה ב"שושן דרומי" נוטה ליפול בכל רגע, מועדת להיקרעות ותלישה. ענבי רואה בכך סמל ל"קתדרלה הישראלית", המנסה לחקות ללא הצלחה את הקתדרלה האירופית היציבה. החיקוי השברירי, המודע להיותו חיקוי, מוטעם גם במשרבייה העשויה עץ דק, במגזרת הנייר ה"יודעת" שהיא אינה ערבסקה קליגרפית, בציורי השקפים הדבוקים לחלונות (גם כן בתערוכה "שושן דרומי") המחקים בקריצה את נוף הקוצים הארץ-ישראלי שבחוץ.

קרן ענבי, ללא כותרת, פרט מתוך התערוכה "שושן דרומי", הגלריה העירונית לאמנות רחובות, 2013, טכניקה מעורבת על שקף, 160X84 ס"מ. צילום: יגאל פרדו

קרן ענבי, ללא כותרת, פרט מתוך התערוכה "שושן דרומי", הגלריה העירונית לאמנות רחובות, 2013, טכניקה מעורבת על שקף, 160X84 ס"מ. צילום: יגאל פרדו

ענבי מבקשת לפרק את הקפסולה הדחוסה "נוף-מקום- סביבה", בכל פעם מפרספקטיבה אחרת. כך היא עצמה אומרת: "נקודת המוצא שלי פעמים רבות היא הנוף – המקום המסומן – הישראלי. זה החל בציורי השמן שלי, שבהם תיארתי נוף ישראלי טיפוסי המכוסה באותות המלחמה של צה"ל, דרך רישומי דיו מונומנטליים של החממה של אביטל גבע בעין-שמר, ובהמשך גם בפרויקט המשותף עם האמנית טל פרנק, 'Croosover', שבו הנוף הפך לנוף מקוטע וסוריאליסטי מצויר על פרגמנטים של ניירות אורז, ועד לתערוכה העכשווית 'בית וגן', שם הנוף הפך למגזרות נייר לבנות כתחרה שברירית. לאורך השנים המקום כמושג עבר בעבודות שלי טרנספורמציה מהקונקרטי לסביבות פרגמנטריות אוניברסליות וסוריאליסטיות יותר ויותר".

ואכן, מוטיב "הגן הסוריאליסטי" הוא מוטיב המפתח בתערוכתה "בית וגן" שבמוזיאון ינקו-דאדא (אוצרת: אורה קראוס). כאן משחקת ענבי בצל ובאור ויוצרת "פיסול בצל". הצופה חש כי הוא מצוי תחת סוכה מגוננת, תחת חופה רכה של אלמנטים צמחיים הגזורים נייר.

קרן ענבי, פרט מתוך התערוכה "בית וגן", מוזיאון ינקו-דאדא, עין-הוד, 2015, מגזרות נייר. צילום: שחר תמיר

קרן ענבי, פרט מתוך התערוכה "בית וגן", מוזיאון ינקו-דאדא, עין-הוד, 2015, מגזרות נייר. צילום: שחר תמיר

ענבי מנגידה בין תרבות וטבע דרך יצירת הטבע המלאכותי, אולם ללא כל יומרה להעתיק את "הדבר האמיתי". השוו למשל את ציור העצים המדויק של ישראל הרשברג והרישומים המדוקדקים והדייקניים של אברהם פסו של עצים, לעומת צילומי העצים של טל שוחט, צילום מטופל שמסגיר את היותו מלאכותי ללא כחל ושרק. הגן של ענבי מטעים את מלאכותיותו, ויש בכך כמובן גם מרוח הצייטגייסט (הפוסט) פוסט-מודרני. המתח בין הסוואה לחיקוי (ראו את הכאפייה המחקה את ההסתוות של הנמר) מצוי גם כאן.

שירה הידוע של יונה וולך "שני גנים" (שעל שמו קרוי ספר השירים כולו), המדבר על הגן בשני מונחים הלקוחים מרפרטואר הצורות של האמנות הפלסטית, עגול ודק, מתהדהד כאן כמו מעצמו:

"וּלְגַן אֶחָד כָּל הַפֵּרוֹת צְהֻבִּים וּבְשֵׁלִים וְכֻלּוֹ עָגֹל
וּלְגַן אֶחָד כָּל עֲשָׂבִים וְעֵצִים דַּקִּים
וּכְשֶׁגַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ גַּן דַּק מַרְגִּישׁ עָגֹל
וּכְשֶׁגַּן דַּק מַרְגִּישׁ גַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ דַּק
וְגַן עָגֹל צָרִיךְ גַּן דַּק
וְגַן דַּק צָרִיךְ גַּן עָגֹל
וּבְגַן עָגֹל מִכָּל פְּרִי עוֹלִים וְיוֹרְדִים הַצִּנּוֹרוֹת
וּבְגַן דַּק סִמְלֵי הַכִּוּוּנִים
וּבַצִּנּוֹרוֹת בָּאִים קוֹלוֹת הַפְּרִי הַבָּשֵׁל
וּבַגַּן הַדַּק אֵין קוֹל
וְהַגַּן הֶעָגֹל צָרִיךְ אֶת הַדְּמָמָה
וְהַגַּן הַדַּק נִכְסַף לַקּוֹל
וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן עָגֹל אֶת גַּן דַּק
מִתְפַּשֵּׁט הַקּוֹל לְדָפְנוֹת הַפְּרִי וְלֹא עוֹלֶה בַּצִּנּוֹרוֹת
וְחַי גַּן עָגֹל אֶת חַיֵּי צוּרוֹתָיו
וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן דַּק אֶת גַּן עָגֹל
מַכִּים סְמָלָיו הַנְּכוֹנִים בַּפֵּרוֹת הַנְּכוֹנִים וּמְנַגְּנִים
כָּךְ מְנַגֵּן הַגָּן הַדַּק בִּדְמָמָה בִּדְמָמָה".

וולך לוכדת במלים את "הגן הסמוי", הגן הטרנסצנדנטי המרחף מעל כל גן. בכל גן מצוי רמז לגן הראשון, גן-עדן; מן הגן הפרסי המוסלמי ועד לגן היפני דרך הגן האנגלי – הגן הוא מקום של התבוננות וקדושה. זהו פן אחר בנטייתה של ענבי אל הצרנת הרליגיוזיות (ראו כמובן גם העבודה שהוצגה במוזיאון אשדוד).

קרן ענבי, ללא כותרת, 2015, שמן על בד, 220X170 ס"מ. צילום: שחר תמיר

קרן ענבי, ללא כותרת, 2015, שמן על בד, 220X170 ס"מ. צילום: שחר תמיר

הגן הוא אי מתוחם במרחב, שבו מתנהל דיאלוג מורכב של יחסי כוח בין תרבות לטבע. מחד, לא פעם הוא מציג מופת של "הטעם הטוב", הסדר הקוסמי, ומאידך, הוא מיועד לפריעה, להילוכם של בני-אדם, למשחק ושעשוע. גניה של ענבי מציגים בפנינו תהליך מואץ של קריסה: הצמיחה הטבעית הפרועה, הריקבון ותהליכי האנטרופיה מוחלפים בגן מגזרות הנייר העדינות שבנתה בעין-הוד בנזילה, קריעה והתמוססות אט-אט של הסדר הקפדני שבנתה בעמל רב, המתפוגג לנגד עינינו.

העולמות התימטיים של ענבי נפרשים על גבי מנעד רחב – מן הפוליטי ה"קשה", המצויר בנוסח כרזה כמעט, ועד לאלמנטים של הגן המעודן והיהלום הנוצץ, מחוזות היופי המלטף, החושני, הטרנסצנדנטי. אולם בעבודה אחת, שהיא בעיני עבודת מפתח ביצירתה של ענבי, קורסים העולמות זה אל תוך זה ומתחברים. העבודה היא "שולה היהלומים". תחת קוד אסתטי מובהק של קליגרפיה יפנית, משורטטת-מצוירת יד שחורה השולה יהלום; העבודה השחורה, הניצול; ולצד זאת היופי, העדינות, הזוהר – כל אלה נשזרים יחד לכדי יצירה מרשימה.

אני רוצה לחתום רשימה זו ביצירה עכשווית של ענבי, ציור שמן המשלב את מגזרות הנייר במודוס אחר ומעניק צבע זוהר, מפתיע, השולח חוט ל"שולה היהלומים". בפורמט מלבני נדחסים רמזים ויזואליים למכלול החזותי המרתק של ענבי, הבנוי על קו התפר שבין פירוק לבנייה, בין צבע למונוכרומטיות, בין ציורי שמן מהוקצעים למגזרות נייר.

קרן ענבי, "בית וגן", תערוכת יחיד במוזיאון ינקו-דאדא, עין-הוד. נעילה: 31.5.15

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.