אמנות שמשדרת אמונה

תערוכות בוגרות מכללת תלפיות לאמנות חושפת לבטי זהות מגדריים, פוליטיים, מקצועיים ומשפחתיים.

תערוכת בוגרות המסלול לאמנות במכללת תלפיות שהועמדה ב"גלריה האחרת" בבניין המכללה בחולון, משדרת את אמונתן, עמדותיהן והשתייכותן הקבוצתית של שתיים-עשרה הבוגרות לשנת תש"ע, באמצעות כלים אמנותיים מגוונים, מוקפדים ובהירים. ריבוי הסגנונות והשליטה בטכניקות חדשניות מסכמים ידע מצטבר הן בתולדות האמנות והן בסדנאות השונות, אליו נחשפו הבוגרות במהלך הכשרתן המקצועית. זו תערוכת גמר מרתקת שאצר האמן והמרצה אבנר בר-חמא, המחלק את העבודות לשתי קבוצות עיקריות:

"העבודות נוגעות בנימי החברה הישראלית בכלל ובזו המסורתית בפרט. כמו גם בחייה האישיים של היוצרת, שברוב המקרים מגיעה ללימודים כרווקה, נישאת לקראת השנה השנייה והופכת לאם בסיום לימודיה".
שמות העבודות: "געגוע", "מבוך החיים", "זוויות ראיה", "מאזניים", "תבונה" –  מסגירים את השפעת התהליך האישי על בחירת הנושא.
עבודות אחרות: "חשבון נפש", "התמודדות גאה",  "ת.נ.צ.ב.ה.", "משחקי החיים","שלא תקלקל ותחריב עולמי", "ב.ד.ל.", "הר הבית בידינו?" – מתייחסות ומגיבות למהלכי החברה הישראלית מנקודות מבט שונות".

שירן אדרי - ב.ד.ל. פרט ממיצב

שירן אדרי - ב.ד.ל. פרט ממיצב

התבוננות בתערוכה מגלה בראש ובראשונה שגם אם העבודות מתארות ספקות ולבטים ביחס לעולמה של האשה המודרנית וביחס לפוליטיקה המקומית המטלטלת, הרי שבחירת הסגנונות, הטכניקות והאמצעים האמנותיים מדוייקת מאד. במאמר לא אוכל לגעת בכל העבודות אך אתייחס לחלקן: העבודה "מאזניים" של איילת שטרית, המוצבת בכניסה לגלריה, מצהירה על הרוח הכללית של התערוכה: אמנות ספוגה באמביוולנטיות של היות היוצרת אישה – על כל המשתמע מכך. העבודה כוללת סינר צבעוני גדול ממדים מצויר בדגמים מגוונים שנתלה על הקיר החיצוני של הגלריה, ובצדו מיצב תלת-ממדי של דמות נשית לבושה כ"אשת קריירה" בעלת אישיות צבעונית ומורכבת (פני הדמות מעוצבים ממשיכות מכחול צבעוניות). שני האובייקטים מייצגים את הקטבים המנוגדים בחיי האישה המודרנית. כיסוי הראש של הדמות מסגיר את השתייכותה הקבוצתית של היוצרת ואת שאלת עתידה המקצועי. אם להתייחס ליחסי הגדלים בעבודה, הרי שהסינר משתלט בממדיו על מרבית השטח הנתון.

אילת שטרית - מאזניים

אילת שטרית - מאזניים

הבחירה בדימוי של "סינר" מעלה על הדעת סוגיות חברתיות נרחבות כמו מעמד האישה, תפקידיה המסורתיים, חלוקת העול המשפחתי והצורך לבחור בינם לבין קריירה, והיא אינה מנותקת מתהליכים דומים בחיים ובאמנות העכשווית הבינלאומית. בעצם הבחירה שעשתה שטרית באריג בפורמט של סינר ובעיטורו בשלל דגמים מצוירים שמקורם במלאכות-יד מסורתיות של נשים – רקמה, תפירה ותחרה, ניכר השיח שהיא מקיימת עם אמניות עכשוויות בינלאומיות פורצות-דרך דוגמת ג'ודי שיקאגו ומרים שפירו. שיקאגו ושפירו, שתיהן אמניות אמריקאיות יהודיות בעלות שם, העלו במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים את מלאכת היד המסורתית של נשים ממעמדה השולי כ"אומנות דקורטיבית" למעמד של "אמנות גבוהה". יצירות אמנות מונומנטליות שלהן, ששחזרו עבודות מחט דוגמת רקמה ותחרה ואריגים לפי דגמים שעוצבו בידי נשים אלמוניות, חיברו אותן לדורות רבים של עשייה נשית ויצרו מחדש רצף היסטורי איתן. בו בעת העלו לדיון הציבורי את סוגיית הדרתן העקבית של נשים מהקנון האמנותי המרכזי. העבודה של שיקאגו The Dinner Party (ארוחת הערב החגיגית), נודעת כיצירה הגדולה והמגוונת ביותר שנוצרה בידי אמנית-אישה עד כה.

הדס גינון - שלא תקלקל ותחריב את עולמי... אין מי שיתקן אחריך!

הדס גינון - שלא תקלקל ותחריב את עולמי... אין מי שיתקן אחריך!

שפירו, שהתפרסמה כיוצרת בסגנון המופשט הגיאומטרי, פיתחה בשנות השבעים טכניקת קולאז' חדשה משלה, ששילבה ציור עם גזרי אריגים, לה העניקה את השם  femmage (פמאז') משחק מלים של אשה+קולאז'. בטכניקה מקורית זו יצרה שפירו עבודה גדולת ממדים דוגמת Anatomy of a Kimono (אנטומיה של קימונו) שעוסקת בפעילויות של נשים מן העבר ובמהלכיהן אל העתיד. בעבודתה זו העמידה את הקימונו כסמל לכל מה שהוא מייצג ומעלה על הדעת ביחס לעולמן של נשים במציאות שנשלטה בידי גברים.  המניפה הייתה התפתחות טבעית של הקימונו, ובאמצעותה שידרה שפירו מסרים חברתיים דומים.  שפירו הצהירה בשנת 1976 שהיא תופשת את חומרי יצירתה ואת חומרי חייה כשווי-ערך בחשיבותם. עבודותיהן של שיקגו ושפירו רוויות בדגמים מגוונים, שמקורם בעולמן וביצירתן המסורתית של נשים.

העבודה "מאזניים" מתכתבת עם מגמה זו בתולדות האמנות. גם העבודה "ת.נ.צ.ב.ה." של יפית קרסו עוסקת בעולמה של האישה, תוך הדגשת תהליך התהוות העובר ברחם אמו והפן הפילוסופי של הפסקת הריון. העבודה כוללת תשעה ציורים בהם נראה עובר בתנוחות ובגוונים שונים. את הרצון להבין מקרוב את התהליך המסתורי של יצירת חיים או אובדנם, מתרגמת היוצרת לעשייה בלתי אמצעית של הציור באמצעות הידיים ובמגען הישיר עם החומר.

עם קבוצת העבודות העוסקות בהרהורים על הפן הפילוסופי של החיים נמנות עבודות מלאות ההשראה ורגישות דוגמת "ב.ד.ל." של שירן אדרי – שבחרה במיצב המזמין את הצופה להציץ על ציורי נופי קדומים ולהתחבר באמצעותם לחוויותיו הפנימיות. גם העבודות "מבוך החיים" של מיכל כהן, המציגה באמצעות טריפטיכון (שלושה ציורים) מגוון דרכים ואפשרויות להבנת האמת. "זוויות ראיה" של נחמה אירני, ו"תבונה" של נעמה צמח מציעות השתקפויות והשתברויות כהרהורים אודות אופני-חשיבה, ראייה וקליטה של המציאות המשתנה בטכניקות מסקרנות. העבודה של אירני מציעה דימוי שבור לא ניתן לקרוא אותו בשלמותו אלא לדמיין אותו או להרהר במהותו הנרחבת. זו של צמח משלבת בין ציור אקספרסיבי לבין מבנים לבנים נקיים המשתקפים כולם מבעד למראה החושפת פרטים שלא ניתן להבחין בהם במבט שטחי. הפן הדתי של החשיבה הפילוסופית מתממש בעבודה התלת ממדית "שלא תקלקל ותחריב עולמי… אין מי שיתקן אחריך!"  של הדס גינון, המוצבת על רצפת הגלריה ומסגירה, בעיקר מעצם שמה והרציונל שכתבה היוצרת, מחשבות על האחריות המוטלת על האדם לשמור על תפקוד תקין ונכון של העולם. הבוגרות המתמקדות בפוליטיקה הישראלית מציעות עבודות מרתקות לא פחות, ביניהן "הר הבית בידינו?" של אודיה אמרופל שבחרה לכתוב את שם העבודה בשפה הערבית ושילבה בין טכניקות של ציור ושל פיסול ובכך יצרה מיצב מסקרן. עבודתה מייצגת את הקוטביות של מציאות ושל אשליה, תלוי בנקודת המבט ובתפיסת העולם של מגזרים שונים במציאות הפוליטית המקומית. "התמודדות גאה" של שני פלוט, עוסקת בפוליטיקה של זהויות תוך התמקדות בסוגיית "הגאווה" במציאות הישראלית בכלל ובאורח מורכב יותר בעולמו של דתי גאה. עבודה זו ניתן לפרש באופנים שונים – ובכך כוחה.

שני פלוט - התמודדות גאה

שני פלוט - התמודדות גאה

סקירת מגוון הדימויים המוצגים בתערוכה, מדף, כנים, מבנים, נופים, ציור מופשט, סינר ועוד חושפים אמנם ויתור על הצגה ריאליסטית/נטורליסטית של דמות האדם,  אך עם זאת משמרים בדרכים שונות את זיכרון הגוף גם בהיעדרו. מגמה זו מעלה על הדעת את המושג הדיכוטומי "נוכח-נעדר" שעולה שוב ושוב בשיח הפוסט-מודרני בישראל ובעולם. מרבית העבודות בתערוכה סודקות את ההיררכיה המפרידה בין אמנות גבוהה לנמוכה; בין אמנות לעיצוב; ובין אמנות לאומנות. הן מנפצות מסגרות, סטיגמות או סטריאוטיפים ומתעלות מעליהם. מרביתן חושפות את הפן הליברלי של הפוסט-מודרניזם ומשדרות עצמה ומלאות נשית שאינה דורשת את תיווכן של ההגדרות המקובלות. הן מדברות בעד עצמן – ולא בלחש.

הביקורת פורסמה לראשונה ב"מקור ראשון"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.