מכתב להנהלת מוזיאון תל-אביב

נוסח מכתב ששלח יותם דביר להנהלת מוזיאון תל-אביב – הסבר כאן. כדי להביא אל התודעה הציבורית את הסוגיות שאני מעלה כאן על הפרק, בחרתי לצאת למהלך סמלי שבמסגרתו הצגתי תערוכה על קיר חיצון, עשרות מטרים בלבד מן הכניסה הראשית למוזיאון תל אביב לאמנות. מאחר שאני אמן בתחום הצילום, הדפסתי את עבודותי על גיליון נייר ברוחב […]

נוסח מכתב ששלח יותם דביר להנהלת מוזיאון תל-אביב – הסבר כאן.

כדי להביא אל התודעה הציבורית את הסוגיות שאני מעלה כאן על הפרק, בחרתי לצאת למהלך סמלי שבמסגרתו הצגתי תערוכה על קיר חיצון, עשרות מטרים בלבד מן הכניסה הראשית למוזיאון תל אביב לאמנות. מאחר שאני אמן בתחום הצילום, הדפסתי את עבודותי על גיליון נייר ברוחב של כשבעים ס"מ ובאורך של קרוב לחמישה וחצי מטרים, שאותו תליתי והורדתי במשך חודש ימים, בשעות ובימים קבועים שאותם פרסמתי מראש (חמישה ימים בכל שבוע). התייחסתי לתערוכה כמו לכל תערוכה אחרת שהייתי מציג: ההדפסה בוצעה בפלוטר מקצועי וברזולציה גבוהה, העבודות נשאו כותרות כנדרש, ולצד התערוכה נתלה גילוי דעת, שתפקד גם כטקסט אוצרותי מלווה. כמו כן הדפסתי הזמנות, הוצאתי הודעה מוקדמת לתקשורת וקיימתי אירוע פתיחה רשמי לכל דבר ועניין. כל הפעולות האלה בוצעו ללא פנייה מראש לקבלת אישור מן המוזיאון או מן הערייה. בשל עבודות הבנייה של האגף החדש, נאלצה התערוכה לנדוד שלוש פעמים מקיר לקיר במהלך חודש ימי הצגתה.

לאחר שבועיים ימים של הצגה, ומשום שהמוזיאון בחר להתעלם כליל מן הסוגייה שהבאתי לפיתחו, פניתי אליו בכתב בראשית השבוע השלישי להצגת חדר מכונות (18.7.10), במכתב שנשלח ישירות לכתובת הדואר האלקטרוני של פרופסור מרדכי עומר, המפורסמת לרשות הציבור באתר המוזיאון, ושאותו מענתי במקביל גם לאביטל בורג שסיקרה את התערוכה מטעם עיתון ה"ארץ", ולליסה פרץ עורכת מוסף גלריה באותו העיתון. ביום חמישי של אותו השבוע, ומשום שטרם התקבל כל סוג של מענה מן המוזיאון עד לאותו שלב, בחרתי להשתמש בזירה הציבורית של אירוע פתיחת תערוכתו של דייוויד לה-שאפל, ותליתי את אותו המכתב, כמעט במלואו, לצד הטקסט של נילי גורן, אוצרת התערוכה. הטקסט נותר תלוי עד לסיום אירוע הפתיחה, וזכה, להתרשמותי, להתעניינות רבה מצד ציבור המבקרים באירוע.

לפני הבאתו-כאן של נוסח הטקסט שתליתי בערב הפתיחה, אני מבקש לנצל במה זו כדי להביע את התנצלותי הכנה בפני נילי גורן, שאותה אני מוקיר ומעריך, על הפגיעה האישית שנגרמה לה בשל הפעולה הסמלית שבצעתי. אין ולא הייתה בפעולה הסמלית שביצעתי כל כוונה לביקורת אישית או מקצועית כלפי נילי גורן או כלפי דייוויד לה-שאפל.

אני עומד מאחורי כל המהלכים שבצעתי, ומוסיף להמתין, בעודי כותב שורות אלה, למענה כלשהו של מוזיאון תל אביב לאמנות לסוגייה שהבאתי לפיתחו. למדיניות השתיקה שהמוזיאון בוחר לנקוט בה, לפחות עד כה, ולמה שתמיד-כבר מסתתר מאחוריה, אני מתייחס במפורש בשורות האחרונות של נוסח הטקסט שתליתי באירוע הפתיחה של לה-שאפל. אני חש שבמובנים רבים הן ראויות אולי לשמש גם כאקורד סיום לחיבור זה.

"מזה שבועיים ש"חדר מכונות" שני מציג על קיר חיצון, עשרות מטרים  בלבד מן הכניסה למוזיאון, ועד כה בחר המוזיאון להתעלם מן העניין שבשמו ולשמו בחרתי להציג את חדר מכונות במתכונתו הנוכחית. כפי שנכתב בגילוי הדעת המלווה את התערוכה (מצ"ב), חדר מכונות מוצג מחוץ למוזיאון במחאה על מחסור חריף בחללי תצוגה יעודיים ציבוריים, שלא למטרות רווח, בעבור אותם אמנים ואמניות שאינם מוצאים את מקומם במסגרת ההגיון של כלכלת השוק החופשי , בין אם משום שאותו שוק אינו מגלה בהם עניין, ובין אם משום שהם עצמם לכל הפחות חושדים בו, ואינם ממהרים לסור למרותו ולתכתיביו.
ההכפפה הגוברת והולכת של שדה האמנות להגיון כלכלת השוק החופשי, קוראת לבחינה מחודשת של תפקידו המסורתי של המוזיאון בחברה דמוקרטית וחופשית. שכן לאמן הפועל כיום מחוץ לגלריות המסחריות ומערכת יחסי הציבור המלווה אותן, ובהעדר כמעט מוחלט של חללי תצוגה ציבוריים חלופיים לאותן גלריות, אין כמעט אפשרות להגיע להכרה ציבורית ולחשיפה רחבה, ולפיכך יוצא שבפועל דרכו אל המוזיאון – המציג באופן מסורתי אמנים רק שאחרי שכבר זכו למוניטין ולהכרה –חסומה. מאותו הטעם קטנים גם מאוד סיכוייו של אותו אמן לזכות במלגות, פרסים ומשרות הוראת אמנות.

במצב העניינים הבלתי נסבל המתואר, שהוא, להערכתי, מנת חלקו של ציבור גדול, ואולי אפילו רוב מכריע, מקהילת האמנים הפעילים בישראל, מתעורר צורך בשינוי תפיסה י ס ו ד י בארגון וחלוקת החלל המוזיאלי, ובאופן שיבטיח מתן מענה כלשהו לעיוות האי-שיוויוני שמחדיר האינטרס הכלכלי הצר לשדה היצירה המקומי. באופן מעשי, אני קורא למוזיאון תל אביב לאמנות להיות ראשון לחלוצים, ולהקצות אחוזים לא מבוטלים משטחי התצוגה שלו לטובת אותה עשייה אמנותית שאינה מקבלת במה בגלריות המסחריות. בכך יבטיח המוזיאון לא רק ייצוג הוגן , שיוויוני , מגוון ודמוקרטי יותר של שדה היצירה המקומי, אלא גם – וחשוב לא פחות, יבטיח מרחב פעולה משוחרר מאינטרסים עבור אמנים הסבורים שיש לחשוד או להציב בשאלה את הקשר שבין הון לאמנות. דווקא לנוכח ההכפפה של שדה האמנות לאינטרס הכלכלי הצר, על המוזיאון כמוסד ציבורי, הנתמך על ידי משלם המיסים, ושלנגד עיניו אמורה להיות ניצבת טובת האמנות מעבר לכל שיקול או אינטרס, לאפשר מרחב פעולה חופשי לביקורת ולאוונגארד בלב ליבו של הממסד.

אני מבקש לקבל את תשובתו העניינית של המוזיאון לאמור בפנייתי זו, ואודה לפירוט הטעמים בשלם יכריע המוזיאון בדרך בה יכריע, בסוגיה שהבאתי לפתחו. כולי תקווה כי המוזיאון יקבל על עצמו את האתגר המוצע בפנייתי.  אם יבחר בדרך ראויה זו, הרי שקבלת האחריות משמעה החובה לפעול ליישומה במהירות האפשרית. כמעט שאין צורך לציין, כי  התעלמות, שתיקה, סחבת או הסכמה רפה שאין בצידה החלטות ופעולות מעשיות, הינה בגדר הפניית עורף של המוזיאון לאחריות הרובצת לפיתחו.

אני מבקש להדגיש בפני המוזיאון, שהכרעתו ותגובתו תיבחנה לא רק ע"י התקשורת, הציבור הרחב בכלל וקהילת האמנים הפועלת כיום בפרט, אלא תעמוד בעתיד גם למבחן הצדק ההסטורי. שכן מה שעומד כאן על הפרק – כך אני מעז לחשוב – נוגע לעתידה ולגורלה של האמנות בישראל בכלל.

יותם דביר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.