על שירה כפרויקט בניה – יסמין דאהר

קיבלתי מתומר גרדי את הזמנת זוכרות להשתתף בערב זה, התישבתי בבית קפה ביפו, כדי לקרוא. במודע ובתמימות כמישהי שכותבת שירה, פתחתי את הספר המונח לפנינו. היה בי משהו מאד אופטימי, אני לא יודעת למה אופטימיות פיעמה בי באותו יום, לא רציתי להיות פוליטית. הייתי בטוחה ששירה עברית שנכתבה מיד אחרי הנכבה בין 48 ל-58, תתיחס […]

קיבלתי מתומר גרדי את הזמנת זוכרות להשתתף בערב זה, התישבתי בבית קפה ביפו, כדי לקרוא. במודע ובתמימות כמישהי שכותבת שירה, פתחתי את הספר המונח לפנינו. היה בי משהו מאד אופטימי, אני לא יודעת למה אופטימיות פיעמה בי באותו יום, לא רציתי להיות פוליטית. הייתי בטוחה ששירה עברית שנכתבה מיד אחרי הנכבה בין 48 ל-58, תתיחס לנכבה, פשוטו כמשמעו. זאת שירה לעזאזל, אמרתי אחר כך לתומר בטלפון בהתלהבות ובכעס. איך אפשר לכתוב שירה בלי להרגיש, את הכאב שלך, את הכאב של האחר? הרי אנשים גרו אחד ליד השני פחות או יותר, ההרס, הגירוש קרו מולם, ראו את האוניות שיוצאות מיפו, איך אפשר לא לדבר עם הפלסטיני, על הפלסטיני, לא לדבר על הסובייקט הזה, על מה קרה ליהודים בעקבות זה, על יחסים כלשהם בין השניים.

כריכת הספר

חשבתי, שירה היא ביטויי של הלא מודע, של האנושי, אשר אינו רואה אלא את עצמו במראה, ושם לא תוכל יד פוליטית או אידאולגיה כלשהי לחרחר. שם זה המקום לעשות את מה שלא נעשה באמת….

אני מודה שטעיתי בהבנה אבל לא בכוונה.

מכל מקום, העבודה שנעשתה על ידי מערכת סדק ובעריכתו של חנן חבר, היא איסוף ובעיקר שיחזור מרתק לשירה שנכתבה בתקופה מאד חשובה. זהו בהחלט ספר בעל ערך רב לכל מי שירצה להבין, להתעניין ולחקור את רוח התקופה. ואולי לכך רמז אדוארד סעיד בספרו "תרבות ואימפריאליזם" כאשר ראה בספרות ובשירה, דלת אחורית חשובה, אולי אף יותר חשובה מספרי היסטוריה, להבנת הלך הרוח והפוליטיקה בכל תקופה.

באסופה זו, בניגוד אולי להלך הרוח של תקופתנו הנוכחית – ניכר מקומה של העדות. ראיית המקום המתרוקן, הנחרב, זה שנעשה דומם ומת, ומשם מתחילה צהלת התקומה מחדש. ניכר שרצף אירועים אין, מה היה לפני שהבתים התרוקנו, מי גר בהם, איך התרוקנו, ולאן הלכו הבעלים, הרוב עד אז… כלום. כמובן אי אפשר לא לראות גם את הכאב שחשו המשוררים השונים לנוכח התרוקנות המקום, להפיכתו לרוח רפאים שאוטוטו הם הולכים לגור בו, אבל הסבל שמתואר הוא סבל של דברים שאין בהם חיים והתיאורים חוזרים ונשנים: הבתים הדוממים, העצים הנטושים, האדמות וכו. אקט ההשתלטות על המקום, על פלסטין- הקולוניה, כאילו נעשה תוך כדי מרירות.

המסע אל הארץ המתרוקנת הוא מסע הרחק מן האמת, הריקנות הזו מצטיירת כעל טבעית, והמרוקן עצוב למדי, עצוב ולא רוצה לספר לנו למה? למה אתה עצוב, הרי השדה נשאר והעצים גם, וכל הבתים? אז למה העצב? לכן היא עדות אבל עיוורת. עדות כמו זאת שמזמין אותה בית משפט, העד, אחרי שתפס אותו מצפונו או עובר אורח בסצנה, הוא חייב להתייצב שם ולהגיד משהו. ותמיד אפשר לשכוח קצת פרטים. אבל מולנו ניצבת שכחה כוללנית עד שהיא כמעט מדברת. לכן העדויות שמתנוססות להן באמצע הספר, פה ושם, של פליטים פלסטינים, מחזירות את התוהה לדרך, ואולי כפרדוקס גמור, מחזירות קצת אנושיות לשירה ששכחה ממנה ומהם הפלסטינים, סובייקט העצב – פרויקט העצב שאיננו. העדויות של הפליטים הפלסטינים שם, לטעמי, הם אינם עוד נקודת מבט או ראות, לכל מחפשי האיזון ושיווי המשקל, הם משקיפים על הבתים הדוממים, העצים הנטושים והאדמות ומקנים משמעות למוסד העדות. הם אינם שם להצביע על עוד מוסר, כי אין שניים.

האסופה הזאת, יותר מכל, מספרת על השירה העברית של התקופה ההיא, שכשלה לצאת מעמדת ההגמוניה הפוליטית של האליטה השולטת לגבי נסיבות, תוצאות ואחריות הנכבה. לנהר הגענו, אפשר להגיד, אבל חזרנו צמאים. היא נכשלה, לעשות את הדבר הפשוט, ששירה צריכה לעשות, קודם לספר ואז את האמת.

שני דברים יוצאי דופן ומצמררים אפשר לגלות וללמוד מאסופת השירים "אל תגידו בגת":
דבר ראשון – וזה אינו סוד כלל, הציבוריות הישראלית, של עזה 2009, אינה משתמשת במונח "נכבה" ואוסרת על שימוש בו בדרכים שונות, כי המילה הזאת מסמנת אחריות. היא מאשימה. בתודעה הפלסטינית ברור את מי. אבל פה, בלב תל אביב, אפשר לחשוב שב-1948 פקד צונאמי את האיזור, ובחר רק בילידי המקום – הפלסטינים, שם אותם על אוניות ובמקומם הוריש את האדמה והשלטון ליהודים. ומאז נמחק ונשמט אירוע הצונאמי הזה.

לכן הופתעתי כאשר קראתי שירים אלו – ואני חייבת להגיד לכם שההפתעה משמשת אותי כמנגנון לבדיקת אי הסתגלותי למצבים לא נורמליים-. הופתעתי כאשר חשבתי שבשירה דברים אולי יהיו אחרים. אולי יהיו עקבות הפלסטיני ברורות, הצער מהדהד בקול רם, אולי יושר מסוים מול מציאות עגומה. וההפתעהב לא אחרה לבוא: השירה שלפנינו מדברת על החצר הנטוש ולא שואלת על בעל החצר, ולא על צל המגרש. לא שואלת על הפלסטיני היוצא משם – לא בכורח ההיסטוריה אלא בכורח הכוח הציוני. בדיוק במקום הזה נעלם האומץ או היושר או הרצון אפילו – להביע עמדה מוסרית. מהדהדת העלמתו של האדם הפלסטיני מהשירה הזו, מהדהד סיפורו שנשמט לחלוטין. ואיפה שהצער היה מורגש הוחמץ או נמחק בעליו. ובפעמים המעטות שישנה הזדהות כלשהי, אקט ההזדהות מתגלה כאקט מסתורי וזעיר, הננקט מרחוק ועם פחד, והמרחק של ההזדהות הופך אותה לאדוניות ואורינטליסטית לתפארת. פלסטין שהיתה בירת התרבות של העולם הערבי, בירת המסחר והכלכלה, מקום הצמיחה והאנטלקטואליזם, הופכת בשירה הזו למקום זניח, ונטוש, למקום מלנכולי – באופן טבעי, לכמה פלאחים שקוראים להם ערבים. וכאן מצטרפת השירה העברית לממסד, מיישרת קוו, לא מבקרת, לא בוחשת בלב אמיץ ותמים גם, כמו ששירה יכולה להיכתב. ואם הממסד הציוני דיבר לאורך שנים על "ארץ ללא עם", הרי בשירה צופים בנפילתו של הפלסטיני משורות השירה, אחת אחרי השניה, באקט לא פחות תעמולתי.

ופה אפשר להשתמש בעדויות הפליטים הפלסטינים בספר, באופן מאד מעשי. ומכיוון שהשירה היא כל כך אילמת, אפשר להסתכל עליה כעל תמונה, שם יש את הבית הנטוש, ואת העיר שנחרבה, ואת העץ ללא בעלים. ולקרוא אחר כך את העדות כהסבר לתמונה שלא מדברת.

הדבר השני שברצוני להצביע עליו הוא מעשה הכתיבה עצמו. כתיבה ידועה בדרך כלל כמעשה של הנכחה, וכך היא. אבל היא גם לחלוטין יכולה להיות מעשה של מחיקה. זה בסך הכל משחק של מילים, ובין לבין הכל מתאפשר. כתיבה מועילה מאד בתרפיה אחרי עדות ונוכחות במעשה קשה, הסוביקט הכותב פוגש את עצמו האמיתי בכתיבה, ושם הוא יכול לעשות הכל, אפילו למחוק עוולות ולשכוח אותן ולתת לשדים ללכת, פעם אחת ולתמיד. גופת המילים היא גופת עבר או עתיד כלשהו, גופת מעשה, שם היא מונכחת ושם היא גם נעלמת. בחלק מן השירים מורגש מעשה ההשכחה תוך כדי ההנכחה הרגעית של כאב שרוצים שילך, וגם תוך כדי הוספת חלום. חלום ציוני של בניית הארץ בלי הפלסטינים, ותיקון החורבן בלי באמת לתקן אותו, אלא לרטש את הנמצא. השירה מנסה לבנות אומה בשירים, מיד מיד רוצים שהכאב הזה יסתלק מעינינו, רוצים להמשיך הלאה, וההנכחה של לפני רגע הופכת להשכחה לעד. כאילו אומרים לנו עם הכאב של מה שהיה, אז היה, וההזמנה ברורה: בואו נסתכל קדימה, ונבנה את הכפרים שננטשו.
כמו בשירתה של צפרירה גרבר, תחת הכותר "ערים וגבעות" היא כותבת:

עיר מתחדשת
חדשה תצמח מעל ההריסות
הבית הגדם –
על קבים הוא קם וצועד
הבית הסומא –
תריסים צבועי – כחול חדש
מכסים על עורונו.
(עמ 79)

המסע אל הארץ המתרוקנת הוא גם מסע אל הארץ שמקבלת באופן אובסיסיבי שמות. לא נראה לי שאי פעם קראתי שירים שכמעט בכל בית יש שם של מקום, עכו, יפו, נצרת, הגליל, הדרום. מסע ברור של בניית הארץ דרך יצירת זהות יחודית שלה, עם שמות, אבל שמות שמתחרים ומאד קרובים למקור. זה מסע של בעלות. אבל זה לא סתם מסע, זה מסע שנעשה בחיפזון רב, בלי היסוס, ובלי הסתכלות לאחור. זה מסע שלא רצה אפילו לנשום את השריפות, להבין את הריקנות שהוא עצמו רואה. כמו בשיר של נעמי נדב, על יפו (שוב):

ראיתיך בבוקר הזורח, ראשי מגדליך בתכלת,
ענבלי פעמוניך מכים חגיגות ליום.
ראיתיך עולה מולי חלומית ונשגבת
מנצחי עתיקות הזמנים, צופה הריסות,
אך יודעה: עתים שבות להתחדש ממקורן.
(עמ 104)

משפט אחד, רק אחד, בין ההריסות ובין התחיה. באותה נימה – נשימה אשר מתעסקת בחלוקת שמות חדשים, זוהי אותה שירה שאינה רוצה לרגע לתת אפילו למקום להתאבל. אותו מקום שעתה קיבל לבוש חדש! זאת שירה עם פרויקט בניה מובהק.

ובחלק אחר מן השירים, מעשה המחיקה, נעשה דרך ההצדקה. כאשר פשע הופך להיות מוצדק או יגידו אחרים, הכרחי ואולי יגזימו ויגידו מוסרי!!! הפשע כבר אינו פשע. המילה עם סיום המשפט, מאבדת את משמעותה, מאבדת את הכוח שלה לצדק רטרוספקטיבי לפשע השואה. הטרנספורמציה הזאת, לרגשות, לסיטואציות, סוללת את הדרך למשוררים, כמו שמצביע חנן חבר בהקדמה שלו, להשליך אחריות בקלות יתרה. קטע מ"כפר נטוש" של דניאל בן-נחום

במחפרת מגן, בין רובה למכוש
מהמם בך כל חש והלב הוא נחוש
בקרב זה אין רחמים ואין תמה

כה יכלה בעשן כפר שומם, עד זומם:
בקתות – מק, צהל-חג, קול הטף, לחן-אם.
יעלם. העשן מר עד דמע.
(עמ 83)

לא רק שהשירה מישרת קו עם השתלטות התנועה הציונית על פלסטין, היא אפילו מרחיקה לכת בלבנות אותה, בדמיון, או לפי הדמיון הספציפי שמוחק שמות ונותן אחרים, שבונה מהר לפני שיתעוררו השדים, מוחק ומסמל. השירה סוללת את דרך המצפון שהתלבט לרגע, אבל הוא נחוש בצדקתו, שכאב את העזיבה הרומנטית, אבל יודע תמיד אמת. זאת לא שירה מחקה אידאולוגיה אלא מייצרת אחת כזאת, נקיה, טהורה, דטרמניסטית ואדונית.

1 תגובות על “על שירה כפרויקט בניה – יסמין דאהר”

    השיר הראשון והשלישי לחלוטין אינם מתעלמים מן הדמע. הראשון במיוחד אפילו מקדים את תקופתו ומסביר את מה שקרה לישראל הכובשת-העיוורת. כך אני קוראת שירים אלה . ללא קריאת כל המקבץ אני בטוחה שרוב אנשי הספרות בחרו בהכחשה. כי אחרת האם היו מקימים את מדינת ישראל על החורבות? האם יכלו לעמוד בידיעת הסבל שגרמנו? רק עיוורון מוסרי איפשר זאת. ייתכן שלא היתה "תקומה" בצורה אחרת כלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.