קיבוץ בניה לתוכה

יחסה של החברה הדתית ללהט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טראנסג'נדרים וביסקסואלים) עולה  בציבוריות שלנו בדרך כלל סביב מאבקי הכוחות שבין הקהילה החרדית לארגוני הקהילה ביחס למצעד הגאווה בירושלים. גם התבטאויות  הומופוביות או התנהגות לא נאותה  של רבנים, אנשי ציבור  וחברי כנסת דתיים  מעלות את הנושא  שוב  ושוב לכותרות.  אלא שהדיון הזה מוגבל מאוד ולרוב אינו מגלה את […]

יחסה של החברה הדתית ללהט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טראנסג'נדרים וביסקסואלים) עולה  בציבוריות שלנו בדרך כלל סביב מאבקי הכוחות שבין הקהילה החרדית לארגוני הקהילה ביחס למצעד הגאווה בירושלים. גם התבטאויות  הומופוביות או התנהגות לא נאותה  של רבנים, אנשי ציבור  וחברי כנסת דתיים  מעלות את הנושא  שוב  ושוב לכותרות.  אלא שהדיון הזה מוגבל מאוד ולרוב אינו מגלה את המנעדים הדקים שעולים סביבו בחברה הדתית.
לעומת זאת עבודתם של האמנים בניהו  אלבז ויצחק וולף המוצגת בתערוכה "שבר ותיקון" – תערוכה בעקבות תחרות לפרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב, בבית האמנים בירושלים (אוצרות:  אמילי בילסקי  ואביבה קט-מנור, מעצבת: רחל לב), מגלה עולם תוסס ומורכב ופותחת פתח למגמות העומק ולשיח ענף המתקיים סביב ההומוסקסואליות בחברה הדתית.

בניהו אלבז ויצחק וולף - חתונה יהודית (בעקבות יוסף ישראלס), תצלום על בד, 2008

בניהו אלבז ויצחק וולף - חתונה יהודית (בעקבות יוסף ישראלס), תצלום על בד, 2008

בעשור האחרון התגברה ניראותם הציבורית של להט"בים  דתיים, ובעקבות זאת עלה הנושא לדיון ציבורי בחברה הדתית. הדיון ההלכתי סביב הנושא  שהחל בבמות אוונגארדיות חילחל במהרה  אל לב ליבו של  הממסד הדתי, ובשנים האחרונות  גם נוצרו כמה סרטים סביב בנושא: הסרט התיעודי "לפניך ברעדה" (במאי: שמחה סנדי דובובסקי, 2001), עסק בלסביות ובהומואים דתיים, והציג, לראשונה על המסך הגדול, גישות רבניות שקולות ולא מתלהמות סביב  הנושא. הסרט כלל סיפורים אישיים המייצגים את חוויות ההומואים והלסביות בקהילה הדתית, בעיקר בארצות-הברית. לצד אלה הופיעו שם  רבנים אחדים ומרואיינים שונים. הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, אומר בסרט כי המקרא אמנם הגדיר משכב זכר כ"תועבה", אך חז"ל עמעמו את שאט הנפש שהביטוי טומן בחובו, בדורשם אותו "טועה אתה בה" (תלמוד בבלי, נדרים, נ"א, ע"א).
בשלהי שנת 2004 יצא סרטה של אילאיל אלכסנדר, "את שאהבה נפשי", שעסק בשלוש לסביות ישראליות דתיות. הצפייה בסרט מלמדת כמה מהר השתנתה המציאות: בארבע השנים שחלפו מאז יצא "לפניך ברעדה" נוצר אקלים חברתי שאיפשר לנשים בסרטה של אלכסנדר להתראיין בגלוי ולתאר חיים קשים פחות מאלה שתוארו בסרטו של דובובסקי.
גם סרטו  העלילתי של חיים אלבום (בוגר בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה")  –  "ואהבת"  העוסק בהתמודדותו של בחור ישיבה עם אהבתו לגבר (ובשאט הנפש שהדבר גורם לגבר הנאהב), זכה בפרסים רבים  וקצר שבחים.

בתחום האמנות, השיח היהודי בארצות-הברית כבר מזמן חוגג את האמנות הקווירית כענף של הדיון בזהות יהודית חדשה – על-פי רוב לא ממסדית. גם בארץ  כבר שנים שיוצרים מסורתיים או  בוגרי החינוך הדתי מתייחסים לנושא (יוסף ז'וזף דדון, איציק בדש, בנימין רייך, דינה ברמן, טמיר לדרברג, רפי דייגי ועוד), אבל השיח הפרשני של האמנות נותן ניראות מוגבלת מאוד למגמות אלה. המגמה הזאת סומנה בתערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות" שהוצגה  במרכז המגשימים הדסה, בשנת 2009  (אוצרת: עופרה צוקר).  איכות העבודות שהוצגו שם לא היתה אחידה, ולצד עבודות טובות הוצגו שם גם יצירות חלשות, ואף על-פי כן  התערוכה קיבלה תהודה בין-לאומית רבה בהיותה סמן לדיון ציבורי ולאקטיביזם חברתי בתחום שבעבר הודחק בחברה הדתית.

הצילום  של אלבז  ווולף עוסק בקוויריות כזהות ולא רק כפרקטיקה מינית. בהעמדת הדברים כך מאתגרים השניים את החברה הדתית אליה הם משתייכים בעצמם. היחס לקוויריות כפרקטיקה מינית "סוטה" עולה לא פעם בשיח הרבני, הנוטה (עד כמה שהדבר ישמע מוזר),  ליחס סלחני כלפי ה"חוטאים", מתוך תפיסה  שהקהילה יכולה להכיל בתוכה "עוברי עבירה" שונים.  את הביטוי "תועבה" ממירים חלק מן הרבנים ומתייחסים  ל"בעלי הנטיות ההפוכות" (כפי שהדבר מכונה שם), כמו לעוברי עבירה  אחרים  שאינם מודרים בהכרח מלבוא בקהל.
הקוויריות כזהות (שלא מסתכמת כפרקטיקה מינית), מהווה מושג  מאיים יותר, שהעולם הדתי עדיין לא התמודד איתו באופן חזיתי ומעמיק. לשם הדגמה, כשנשאל הרב מוטי אלון (שבעצמו הואשם לאחרונה בניצול סמכותו הרוחנית לצורך קיום משכב זכר) על הביטוי "תועבה" שמיוחס  במקרא להומוסקסואליות, השיב שגם שקר במשקלות, במאזניים, מכונה במקרא תועבה. לעומת זאת מטעים  הרב כי "הפיכת ההומוסקסואליות לאידֵאה, לרעיון, למין הכרה משפטית בזוג – כל זה מהווה נדבך נוסף בשבירת הערך הבסיסי ביותר הנחוץ כדי לקיים חברה, מדינה, עם ואפילו עולם. פירקת את הפאזל המשפחתי – פירקת את כל המערכת" (פורסם ב"עיתון ירושלים", 1 ליוני 2001).

הצילום  של אלבז  ווולף נוצר בהעמדה מחדש של ציורו של יוסף ישראלס, צייר יהודי-הולנדי (1824 -1911), מגדולי היוצרים בזמנו,  המתאר חתן וכלה עומדים מתחת לטלית-חופה. למרות התפיסה המקובלת הגורסת כי תבניתו של טקס החתונה אינה ניתנת לשינוי, למעשה מדובר בטקס שעבר שינויים רבים. מנהגים עממים שונים התקיימו בחתונה ולא פעם הם מתקיימים  בניגוד לדעת בעלי ההלכה  המרכזיים (נושא החתונה היהודית  עולה  כעת גם  בתערוכה: "בטבעת זו – טקסי חתונה באמנות העכשווית", בית התפוצות, תל-אביב, אוצרת: רז סמירה). אלבז ווולף מספרים כי "באמצעות השימוש בחופת "סודר" (פריסת טלית על שני המתחתנים), פרקטיקה שמקובלת כיום  רק כתוספת לחופה המקובלת שנתלית  על  ארבע עמודים אך בעבר התקיימה לפעמים  כמימוש יחיד של החופה וכעומדת בפני עצמה, ניסיתי להכניס לעבודה את המתח בין היהדות הפורמאלית-הלכתית שאיננה מקבלת מנהג זה כמימוש הנישואין, לבין היהדות החיה והעממית בקרב הקהילות היהודיות, שבה חופה כזו הייתה מקובלת בהחלט. כך גם  הקַבלה של חתונות חד-מיניות בקרב  קהילות יהודיות היום (בעיקר בתפוצות),  יוצרת מתח מול הקהילה שלי, דהינו היהדות הישראלית הפורמאלית הלכתית-אורתודוקסית  שאיננה מסוגלת  עדיין לעכל חתונות כאלו".
"הזהות המינית שלנו מאיימת על מושגים כמו קדושת המשפחה היהודית, על ההלכה, על המסגרת הישיבתית הגברית ועוד. אבל בכך שאנו בוחרים לחיות כהומואים דתיים, תלמידי ישיבות, בעלי משפחות גאות, חברים פעילים בבית הכנסת, אנו מאתגרים את מושג הקהילה הדתית ובונים אותו מחדש. אנו מקווים שקהילה דתית המכילה הומואים דתיים ומשפחות גאות כחלק ממנה, היא קהילה דתית שונה: מכילה ורוחנית יותר.
מכיוון שאני רואה את מעשי כדה-קונסטרוקציה של מונחים והבניות שגורות בקהילה, בחרתי ליצור העמדה מחדש של תמונה קיימת. לקחתי תמונה שהיא 'קלאסיקה' של אמנות יהודית, של 'משפחה יהודית',  ובניתי אותה אחרת, למרות שאני מקווה ששמרתי על  אוירת הקדושה הניבטת בתמונה המקורית".
היצירה הזאת מהווה נדבך נוסף באיקונוגרפיה  היהודית המקובלת של תיאורי החתונה היהודית שצויירו רבות לאורך הדורות (מאז ימי-הבניים, דרך ספרי המנהגים ועד האמנות המודרנית). היא מתכתבת עם  האיקונוגרפיה המקובלת אך לוקחת אותה לכיוון חדש, חתרני ותוסס.

האמנות הפמיניסטית הדתית תופסת כבר עתה מקום מרכזי בשיח האמנות היהודית העכשווי. היא נתפסת לא אחת כתרומתו הייחודית, הרדיקלית, החתרנית והתוססת ביותר של העולם הדתי לענף זה. ימים יגידו אם גם העשייה האמנותית הדתית הקווירית המתעוררת והשיח המתחדש סביבה יתפסו מקום מרכזי בתחום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.